סיבת הצער – חלק ב

 

 

 

כיצד נקבע מקומו של האדם בסולם הטבע וההשגחה? תשובה לשאלה זו אנו מוצאים בכלל המסור לנו מחכמינו ז"ל: "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו, ובמידה שאדם מודד מודדים לו". כלומר, לפי המידה בה האדם מאמין בהשגחה ותולה את עיניו אליו יתברך, ומרכז את כל כוח ראייתו באופן הממוקד ביותר אליו יתברך – בה במידה הוא ממשיך על עצמו את עוצמת ההשגחה, את עוצמת ההבטה של עיני השם עליו. וממילא, כיוון שאין האדם קבוע במדרגה אחת של דבקות באמונת ההשגחה, ממילא נמהלת ההשגחה עליו בטבעיות. וכל עבודתנו בתורה ובתפילה היא לזכות להגדיל את מוחנו, כדי שנוכל להישיר את מבט עיני רוחנו יותר ויותר אליו יתברך, בבחינת "עיני כל אליך ישברו" ללא שום פזילה לצדדים.

 

נקודה נוספת, שעם כל פשטותה יש להזכירה, היא שהציפייה והייחול אל השגחת השם יתברך כוללת בתוכה, כמובן, את האמונה המוחלטת כי ליבה של השגחה זו היא האהבה האינסופית של השם יתברך ליציר כפיו, ועל כן "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד – כל מה שעושה השם יתברך לטובה הוא עושה, והוא תכלית החסד והרחמים והטוב ביותר עבורנו ברוחניות ובגשמיות עד סוף כל הדורות. כי ללא האמונה הזו – גם אם יאמין האדם בהשגחת השם – אין זו אלא אמונה כוזבת שתוליד בליבו רק עצבות וכעס.

 

כל אחד מאיתנו, אם כן, נמצא, כאמור, בכל רגע נתון על אחד משלבי הסולם הזה, מטפס ועולה מעלה מעלה בדרכו אל הדבקות המוחלטת והאמונה השלמה בהשגחתו של השם יתברך. ולפי מידת דבקותו בעיני השגחתו כן יתבטלו ממנו ייסוריו. לפי מידת בטחונו, שכל מה שנעשה עמו, גם אם אינו עולה בקנה אחד עם רצונותיו ותוכניותיו, הוא הטוב ביותר עבורו, והוא הוא שיצמיח לו את ישועתו ויביא אותו אל תכלית הטוב – בה במידה מסתלקים ממנו הייסורים המדומים – והמנוחה והשלווה, האושר והשמחה קונים שביתה בליבו. כי על ידי אמונת ההשגחה האיתנה בליבו – למרחוק עיניו יביטו והוא צופה ומביט ממש כאילו רואה בעיניו את הטובה העתידה לצמוח לו על ידי מעשי השם.

 

 

כדי שנזכה להמשיך עלינו את השגחת השם הישירה, הלביש הקב"ה ברחמיו את אור עיניו בשתי דרכים ועבודות.

 

האחת – היא דרך התורה, "כי על ידי המשכת התורה נמשך השגחה, כי התורה היא טנת"א (טעמים, נקודות, תגים, אותיות) שהם תלת גוונין דעינא ובת עין. נמצא כשחכם מביא תורה, נמצא שמביא כוח הראות של השגחת השם יתברך עלינו. ועל ידי שאנו קרובים אל התורה, נמצא שאנחנו קרובים אל הראות, ועל ידי זה כוח הראות נחזר לעיניו, ונתראים ונצטיירים אנחנו בעיניו" (ליקו"מ י"ג, ד).

 

האדם הזוכה לעסוק בתורה בדבקות, ברחמנותו של השם, בקדושה ובטהרה, בכוונה נכונה ובביטול כל הרגשותיו – זוכה להתכלל ולהתבטל באור עיני השם יתברך.

 

בתורה הקדושה מלובשים המוחין האדירים המודיעים כי "אין עוד מלבדו". והתורה הקדושה מסננת, מבררת ומרחיקה מעלינו כל מחשבת ספק וחשד בטוב בהשגחתו יתברך עלינו, כי כשהבור מלא מים אין בו נחשים ועקרבים.

 

השנייה – היא דרך התפילה, כלומר דבקות המוחין באמונה השלמה, בידיעה שהשם יתברך לבדו ואין בלתו מנהיג את עולמו ואהבתו אותו היא המניע היחיד של סבך מאורעותינו וענייננו כנ"ל.

 

והאמונה הזו היא בחינת ראיה (ספר המידות) כי הזוכה לגדלות המוחין ומרחיב דעתו באמונה זו, הרי הוא ממש רואה את השם בבחינת "ואראה את השם", וזוכה כי "נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים" – ראשי תיבות אמונה, (ליקו"ה). ועיקר זמנה של דבקות זו היא בזמן התפילה, ובעיקר בשחרית, שאז כידוע נשפעים לאדם עיקר המוחין של גדלות (ליקוטי הלכות תפילין ה’ ועוד). על כן, זה הזמן לשנן ולהעמיק בפסוקי ההשגחה והאמונה שסידרו לנו נביאים וצדיקים על סדר התפילה בשירה ובזמרה ובטוב לבב, כדי לזכות על ידי זה להמשיך עלינו כראוי את שפע המוחין של גדלות היורדים אז.

 

 

ובאמת, אף על פי ששתי העבודות הללו למטרה אחת יגיעו, ממילא שתיהן כאחת טובות, וזו בזו תלויה, כי אי אפשר לאדם להגיע לתכלית הדבקות בהשגחה, אלא על ידי שתיהן. כי לא עם הארץ חסיד, ו"המסיר אוזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה". ו"התורה לבדה ללא תפילה בודאי אינה כלום, כי אפשר להיות למדן ורשע גמור" ו"לא זכה – נעשית לו סם מוות" (ליקו"מ ל"א).

 

על כן צריך תמיד לעסוק בתורה, ובשעת לימודו יהיה דבוק ואחוז במטרתו – להגיע, באמצעות הלימוד, אל הדבקות וההתכללות באור עיני השם. כי כל זמן שאינו לומד כך בעצם אינו לומד תורה, אלא חכמה המשאילה את שמה מן התורה, כי התורה הקדושה נקראת תורה מלשון ראיה והוראה, כי הוא ממש כוח ראייתו יתברך כביכול ואור עיניו, וכל כוונתו יתברך בנתינת התורה לישראל הייתה כדי להמשיך עליהם את אור עיני השגחתו, ולתת בידיהם כלי, שבאמצעותו יוכלו להתבטל ולהתכלל בתוך אור ההשגחה. וכשלומד האדם מתוך כוונה זו, וליבו בוער בקרבו לזכות לאמונה בהשגחתו יתברך ובמידת טובו, ממילא, אין ספק, שכאשר תבוא לפניו ההזדמנות – בתפילה ובהתבודדות – להידבק ישירות בהשם, ללא לבושי המוחין וחידושי התורה, ישמח בה כמוצא שלל רב, ויתכלל בחשק ובדבקות, כי לזאת איוותה נפשו, בבחינת: כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנו (ועיין ליקו"מ ב, ו’), ואז נעשה יחוד תורה ותפילה וכו’.

 

אך לדאבון כל לב "כרום זולות לבני אדם" – אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם, כגון תפילה (רש"י ברכות ו’). ואצל רוב העולם מוזנחת ומזולזלת הכמיהה לאמונת ההשגחה, וממילא התפילה נמצאת בקטנות עצומה, וממילא התורה נלמדת לא מתוך שאיפה לדבקות וביטול, אלא מתוך כוונות אחרות שלא לשמה. או אז נופלים לדרך הטבע ותולים את המאורעות בחוקי הטבע ובמזל, ואז נופלים לדרך המחשבה של אומות העולם והייסורים מורגשים ומייסרים.

 

 

כאשר השם יתברך מרחם על האדם וחפץ לזכותו באור הדבקות והאמונה המזולזל והמנוון אצלו, אזי מפיל שינה עליו. ובעת השינה כידוע, מסתלקים המוחין ועוברים להאיר באמונה. כלומר, המוחין הגדולים של היראה העילאה (העליונה) והדבקות בהשם – אינם עובדים עוד, כהרגלם, ואינם נזקקים עוד ללבושי התורה וחידושיה, אלא מאירים ישירות במלוא עוצמתם במוחי האמונה והדבקות, כדי לנסרה ולבנותה קומה שלמה כקומת התורה (ר"ח ה). ואז בעוד מוחי האמונה מקבלים הארה עצומה, בה בעת, על מוחי הלימוד נופלת תרדמת.

 

המהלך המופלא הזה הוא כמובן חסד עליון, עצום ונורא, שתכליתו הבראת האדם והרמתו אל פסגות חדשות של דבקות באמונת ההשגחה. כי על ידי הסתלקות המוחין מאלצים אותו משמים לאמץ את שרירי אמונתו, וממילא לנשא ולחזק אותה.

 

אך לרוב בני האדם הרגילים בעיקר בהרגשי הלימוד ונועם חידוד המוחין – שכל חיותם, שעשועיהם ותענוגם הם מפעולות השכל והמוחין – והרגש התפילה אינו מפותח דיו ואפילו מנוון אצלם, ונועם הדבקות והאמונה זר להם, כי אינם רגילים לעמוד נוכח פני השם ולשפוך ליבם לפניו כמו איש אל חברו, ממילא כאשר נלקחים מהם מוחי הלימוד ומוזרמים אך ורק לעבר מוח האמונה, נדמה הדבר בעיניהם כחשיכה ותרדמה, ואימה ועלטה נופלות עליהם, והם מדמים בנפשם כי אלוקיהם ישן וזנח אותם ח"ו. ומכאן קצרה הדרך אל הנפילה בידי היצר האורב לאדם תמיד, ובעיקר בעת כזאת. כעת שהוא סמוך לגאולתו ולהגדלת אמונתו, דווקא אז הוא מתגבר להשמיד להרוג ולאבד ח"ו.

 

 

"וכשהקב"ה", אומר רבינו, "רוצה לרחם על ישראל ולהושיעם מגלותם ולעשות קץ וסוף מהמצֵר להם, היינו כשהקב"ה זוכר שהן שרויין בצער בין העכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות), כי זה עיקר הצער מה שהן שרוין בין העכו"ם ולמדו מהם ונפלו מהדעת, ותולים בהמזל והטבע, וזה עיקר הצער שלהם כנ"ל – אזי מוריד דמעות לים הגדול, וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו" (ליקו"מ ר"נ).

 

 

"דמעות הן בחינת השגחה" (שם). כלומר, בעת שעולה הרצון לפניו – מן הסתם בעקבות זעקת הלב הפנימית של נשמות ישראל הסובלות ומתייסרות משליטת הטבע עליהם, אז מגיע הרגע בו מחליט הקב"ה לרחם ולהמשיך להם ישועה. והישועה, על פי האמור לעיל, היא הארת ההשגחה, הארת הרצון, כלומר להאיר לאדם את הדעת. כי הכל בהשגחת רחמיו ואהבתו יתברך. ואז, מגביר הקב"ה כביכול את עוצמת הבטתו והשגחתו ומוריד אל האדם, המונח במקום שמונח, הארה עצומה שלא לפי מדרגתו – הארה של מוחין ודעת של רצון, כלומר הארה שהכל ברצונו יתברך (וזה פירוש "הארת הרצון" (ערב ג) וזה בחינת דמעות. כי הדמעות יורו על הגברת עוצמת ההתבוננות וההבטה, כשם שאצל אדם המביט ומאמץ את ראייתו – ייזלו דמעותיו, הן ממאמץ ההסתכלות בעיניים פקוחות – עינא פקיחא, והן משום שההתבוננות המעמיקה תעורר את רגשות לבבו, ועל כן אם המראה, בו נתן עיניו, מעורר רחמים, אז ייכמרו רחמיו ומעיניו תרדנה דמעות.

 

כך הקב"ה, כאשר הוא רואה את בניו מונחים בשפל ופחיתות האמונה הכוזבת בטבע, וצופה בייסוריהם כיצד הם מתגוללים ברפש תאוותיהם ומתייסרים בעצבות, דיכאון ומרה שחורה הכרוכים תמיד בעקבות הדואג וחרד מפני איתני הטבע המאיימים תמיד לבולעו – אז מעמיק להתבונן בהם ולהגביר ולהעצים את השגחתו ועיניו יתברך זולגות דמעות, כביכול, והדמעות הללו יורדות ומחלחלות מבעד לכל מסכי הכפירות העוטפים את המוח, ועד מתחת להררי אפר הדאגות הן מגיעות, ואז נפש היהודי הכמהה תמיד להארת ההשגחה הזו, תרגיש מיד בזריחת קרני שמש ההשגחה ו"שמש צדקה ומרפא בכנפיה", ולפתע תכה בו ההכרה כי השם יתברך חי וקיים, ואין עוד מלבדו, וברגע אחד ישליך מעליו את טעותו, ויסיר מעליו את קליפות האמונה בטבע, וישיר לאלוקיו שיר של השגחה, שיר של נפלאות (ליקו"מ ח"ב, ח).

 

 

אולם לגויים הסובבים אותו ולקליפות שבתוכן נבלע – אין את הכלי המופלא הזה של כמיהה וכיסופים לאמונה בהשם, ולהם מתהפך האור המרפא לקללה, והתוצאה היא – צונאמי, רעידת אדמה. כי בעת שהשכינה שורה ונפגשים האור האלוקי עם החומר העכור בריבוי אור מעבר ליכולת הקיבול של החומר, אז מזדעזע החומר ומתפורר מאימתו יתברך, ואז באות מכות על הדבקים בטבע, כי איתני הטבע עצמו יקומו עליהם לבולעם. ושפע מימי הדעת יתהפכו להם לנד ענק של גלי ים, שיעלה מהאוקיינוס ויציף את העולם. (ועיין הלכות נטילת ידיים ב, שזה סוד קריעת ים סוף, כי עם בקיעת מימי הדעת העליונה והשפעת מוחי האמונה בהשגחה לעם ישראל נשטפו המצרים וטבעו בים).

 

והוא הנקרא בלשונם צונאמי. ועל כן צונאמי בגימטרייא = קץ, כי צרת הצונאמי נמשכת להם מישועת ישראל הנמשכת מן הקץ האחרון. וגם גימטרייא של ים סוף, כי לישראל הזוכים להארת האמונה היא בחינת קריעת ים סוף, וגם גימטרייא (זעיר) אנפין, כי על ידי הסתלקות המוחין מזעיר אנפין והארתם בים האמונה כנ"ל באו מימי ים האוקיינוס והציפו אותם.

 

 

וזה סוד ימי הפורים: בבחינת "פור התפוררה הארץ". ובחינת מרדכי גימטרייא רע"ד, כי הרעיד את העולם בהתגלות אורו, והפיל אימה על הגויים, עד שרבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד היהודים עליהם. "כי עניין מרדכי ואסתר היה בסוף השבעים שנה של גלות בבל כנודע, לכן אז כבר בימיהם התחיל עניין תיקון זכר ונקבה – זו"נ, כד לחזור אפין באפין ויגאלו ישראל. ועניין התחלה זו היא עניין הדורמיטא שנעשה אז בימיהם, וזה סוד הצרה העצומה שהייתה אז לישראל, אשר עליה נאמר "והנה אימה חשיכה גדולה וכו’", ואמרו רז"ל: "חשיכה זו גלות מדי, שהחשיכה עיניהם של ישראל". ועניינו הוא לפי שאז היה ז"א בסוד דורמיטא" (שער הכוונת – פורים). עם ישראל בכלליות היה אז בגלות בבל, וסיבת הגלות היא ההזנחה והזלזול בתפילה ובדבקות האמונה וההשגחה, שממילא פוגעים גם באיכות וכוונת התורה. וגאולה מן הגלות הזו פירושה, הגדלת האמונה והדבקות בהשגחה.

 

לצורך הגאולה הזו חייבים היו ישראל לעבור את המסלול הנ"ל, שעיקרו הסתלקות המוחין של הלימוד והארתם במוחי האמונה, כדי לנסר את האמונה ולייחד לה את מקומה וחשיבותה שלא תהיה עוד שפלה וטפלה ללימוד ומזולזלת, אלא להיפך – שתעלה ותחשב כמו הלימוד, ואפילו למעלה ממנו, בטרם תבנה האמונה והדבקות, ישנו מצב ביניים – בו נקטנים המוחין אצל האדם וקשה לו לשאת עיניו בביטחון אל השם ולתלות עצמו כראוי בהשגחתו, וכשהאדם מסיט ח"ו עיניו מהביט אל השם – אז גם השם יתברך כביכול מסיט את הבטתו והשגחתו ממנו, ואז הוא בסכנה גדולה, ועלול הוא ליפול לאמונה הכוזבת בדרך הטבע והמזלות.

 

 

"ונודע כי המן הרשע היה אסטרולוג גדול כנודע בעניין "ויפל פור הוא הגורל מיום ליום", ובפרט כמו שכתוב בספר הזוהר הקדוש, כי הוא ועשרת בניו כוללים העשרה קליפין חיצונים (עשר הקליפות החיצוניות), וידע בחכמתו עניין מיעוט השגחתו יתברך על ישראל בימים ההם להיותו בבחינת השינה. ולכן חשב ועלה בליבו כי הזמן מוכן לאבד שונאיהם של ישראל וכו’" (שם). כלומר, על ידי הפור ביקש המן הרשע, שאת כל חכמתו שאב מחכמת האסטרולוגיה הכוכבים והמזלות – להפיל את ישראל מאמונתם בהשגחה כליל, ולגרום להם שיתלו את כל מבטחם במשענת קנה רצוץ – בחכמת הטבע, ואז יכול בחכמתו הגדולה, כי היה חכם גדול בחכמת הטבע, לנצח, להפיל ולהשמיד אותם ח"ו.

 

 

ובאמת הייתה זו עת צרה ליעקב אשר כמוה לא הייתה. אבל השם יתברך ברחמיו הפר את עצתו בזכות מרדכי היהודי, ששורשו היה בהארה העצומה של דבקות האמונה העליונה הנקראת יסוד דאבא. ובכוחו הגדול המשיך לישראל הארה עצומה ונוראה של מוחין של גדלות, גדולה גם באיכותה וגם בכמותה. והיא האירה בהם למשך זמן ארוך שאין כמוהו בשום זמן אחר בשנה. ועל ידי ההארה הזו זכו ישראל שבאותו דור להתגבר בדבקות ובאמונה עילאית, וזעקו אל השם ותלו עיניהם רק בהשם יתברך ובהשגחתו, ועל ידי זה משכו עליהם את עיני השגחתו במדרגה עצומה, בבחינת "מוריד שני דמעות לים הגדול" כנ"ל. ולהמן הרשע ולחבר מרעיו "הרשעים כים נגרש" התהפכה הארה זו לרעד (גימטרייא מרדכי) גדול, שהשמיד והרג ואיבד אותם מן העולם, ונהפוך הוא… ואשר זממנו לעשות ליהודים נעשה להם.