אל תבזבז את מיכל החיים

 

 

במיכל החיים יש כמות קצובה של זמן, ואין שום דרך לסתום את הנקב שבתחתית המיכל.

 

אם תרצה או לא תרצה, הזמן זורם ויוצא ממיכל החיים הפרטי שלך. כל שישים שניות מתה דקה, וכל עשרים וארבע שעות מת יום, יום אחר יום, שנה אחר שנה.

 

אי ניצולו של הזמן הוא סוג אלגנטי של התאבדות, סוג של רצח עצמי. אפיקורס, כך מפרשים, הוא מלשון הפקר (אפיק רסן – כלומר מופקר נטול רסן וגבול), הוא שם את עצמו כהפקר ולא חס על נפשו. הוא נותן לחיים לזרום ללא מחשבה רצינית, ללא תכנון מקיף. כל אדם שיש לו פנאי חייב לשאול את עצמו מה לא בסדר איתו. הרי ברור, שהקב"ה נותן לאדם אמצעים בהתאם לתפקידים שהוא מטיל עליו לבצע כאן בעולם הזה. ברור שאמצעי כה מרכזי ובעל חשיבות כמו הזמן, שהוא עצם החיים, לא יינתן לאדם סתם ככה בלי חשבון. עודף זמן מעיד על הזנחה ואי ביצוע של תפקיד שעבורו ניתן לו הזמן, ואילו הוא מבזבז זמן זה לריק.

 

בעולם החולין עובדים בשביל להתפרנס, ועד סיום העבודה מופנית המחשבה לשאלה – לאן הערב? הבידור תופס את כל עולמם ואת כל זמנם הפנוי, כאשר בידור גם במקרה הטוב ביותר, וגם כאשר הוא כשר לגמרי, נועד רק להרגיע קצת את המוח המאומץ מרוב עבודה מרוכזת. גם אז יש ליטול ממנו מנה קטנה בלבד כדרוש למטרה זו ולא יותר. יש המשקיעים שנים רבות ממיטב חייהם בתחביבים כמו בניית מודלים של אוניות ובניינים מפורסמים מגפרורים מודבקים זה לזה, ושאר עיסוקיהם הריקים, בעוד המטרה הגדולה של חייהם נותרת מוזנחת "ואין דורש ואין מבקש לה’".

 

המעבירים כך את חייהם דומים הם לשותים מים מלוחים, מי ים. ברגע הבליעה יש להם תחושה מזויפת של רוויה, של סיפוק הצמא, אבל ברגע הבא הצימאון רק גובר. כל אדם השפוי בדעתו רואה שאין ממש בשתייה הזאת, אבל המתמכר לה נתון לאשליה עצמית של עיסוק ופעלתנות של שובע. אבל האסון נעוץ בכך, שהתפקיד שלמענו הם חיים ואשר רק עבורו קיבלו את מנת הזמן שלהם, ואשר רק התפקיד הזה יכול להעניק להם את תחושת השובע והסיפוק האמיתיים, תפקיד זה מונח נטוש ועזוב.

 

בנוזל היקר, נוזל הזמן, הם משקים את כל הצמחים המלאכותיים העשויים פלסטיק, ששום דבר לא יצמח מהם גם אם תשקה אותם כמה שעות ביום, ואילו העציץ היחיד בו נטוע עץ החיים שלהם, ואשר משווע להשקיה, ורק הוא יכול להניב פרי, אותו משאירים יבש ונובל.

 

 

כמה זמן נותר לי לחיות? מהיכן באתי? מהי מטרת חיי ולאן אני הולך מכאן?

 

שאלות אלו נוגעות ביסוד חיי האדם. וראוי לכל אדם לקבל עליהן תשובה, לעמוד מול האמת כפי שהיא. שאלות אלו ואחרות מתעוררות לאדם כאשר הוא ניצב לפני המוות. שאלות שמעסיקות את האדם גם בחיי היומיום שלו, אך הוא מדחיק אותן מדעתו.

 

כאשר אדם לפעמים נפגש במוות של קרוב משפחה הוא נפגש לרגע עם עולם האמת, הוא מגלה מהי אמת ומהו שקר. ואז, לפעמים הוא רוצה לצעוק בכל כוחו: "רימו אותי!", ולפעמים הוא לוחש בכאב: "רימיתי את עצמי… רדפתי אחרי הבלי ותענוגות עולם הזה שלא נתנו לי אושר ושלווה. רדפתי אחרי כבוד ושררה אך קיבלתי הבל הבלים…"

 

כאשר אדם נפגש במוות של קרוב או ידיד, או של בן משפחה, פתאום החיים מקבלים משמעות אחרת.

 

פתאום אדם מבין שכסף כבוד ועושר, שאנשים רצים אחריהם כל היום, אינם חשובים!!! אינם יכולים לרפא חולה אנוש. אינם יכולים לתת לאדם חיים, ובודאי שלא נותנים שום משמעות לחיים.

 

פתאום אדם רואה שמריבות קטנות וגדולות על הבלים ושטויות היו מיותרות.

 

פתאום אדם רואה שהוא הזניח הרבה דברים חשובים שהוא רוצה לעשות, דברים שהוא מאמין בהם בעמקי ליבו, אך טרדות החיים מנעו אותו מהם.

 

בשעה זו נפתחות עיניו של האדם לראות את החיים כמו שהם באמת.

 

בשעה זו נפתח גם ליבו.

 

בשעה זו יכול הוא גם לקבל תשובות לשאלות החיים.

 

זוהי הזדמנות פז לשינוי.

 

לחיים של אמת!

 

  

(מתוך "עשרה נסיונות")