במקום שקשה לך

 

 

עמדתי מול המראה ובהיתי בפחד בפנים שלי שהשתקפו דרכה. לרגע חשבתי שאני מדמיינת. במרכז השפתיים שלי התנוסס לו לתפארת כתם כהה, ניצב שם גאה, על אף היותו אורח בלתי קרוא.

 

בהיותי היפוכונדרית חסרת תקנה האינסטינקט הראשוני שלי היה לרוץ לחדר מיון, ומיד.

 

אחר כך, נזכרתי שרק השהייה במקומות מעין אלה מעוררת בי בחילה, ונשארתי. הגעתי לאוניברסיטה, פגשתי חברים, אבל כל היום הרגשתי שהכתם בשפתיי עוטף את כולי, מסתיר אותי ולא נשאר ממני כלום זולתו.

 

שיתפתי את סביבתי הקרובה בתחושותיי, אך הם הרגיעו אותי שאף אחד מהם לא היה שם לב לכתם, אם לא הייתי מעדכנת אותם בחדשות האחרונות. אבל אני הרגשתי, אני זכרתי אותו רגע רגע והוא לא נתן לי מנוחה במשך ימים.

 

זה היה בדיוק בתקופה בה התחלתי להתחזק בתשובה וללמוד מהחיים אמונה.

 

"הכתם שעל שפתיי הוא לא סתם" הבנתי, "החיים הם לא אוסף של מקרים וכל דבר שקורה לי בא ללמד אותי מסר אלוקי". עשיתי אחד ועוד אחד והבנתי שה’ הטוב המנהיג את עולמו מידה כנגד מידה, רוצה לרמז לי משהו על הפה שלי.

 

מרגע שהבנתי זאת, לא היה לי קשה להבין מה ה’ רוצה מאיתי בניסיון הזה.

 

בכל זאת, אזרתי אומץ והלכתי לבדיקה (היפוכונדרית נשארת היפוכונדרית). הרופא בחן אותי וקבע בקרירות: "פיגמנטציה. וזה לא יעבור לעולם". התגובה הראשונית שלי הייתה לרצות לבכות, על מר גורלם של השפתיים שלי. אבל כשיצאתי משם רק צחקתי. צחקתי על הרופא הכל כך בטוח בעצמו כאילו אין מעליו את רופא כל הארץ. אמרתי לרופא כל בשר שאני בטוחה שזה יעבור לי, ברגע שאתקן את מה שזה בא ללמד אותי – את הדיבור שלי".

 

שתבינו, לא מדובר במשימה פשוטה כלל וכלל. מאז ומעולם אהבתי לדבר. הייתי ממש טובה בזה. מילים, מילים, על כל נושא שבעולם. בספונטאניות קלילה, בלי לחשוב יותר מדי. תובנות, מחשבות, הגיגים ולפעמים גם כמובן… רכילויות, ליצנות ודיבורי הבל.

 

עם הזמן, התחלתי להבין כי התכונה החיננית הזו שלי – בעייתית במקצת. ראיתי כי אני הרבה פעמים מוכרת את העקרונות שלי בשביל משפטים ש"יצלצלו טוב", בשביל כתבה שתהיה "מיוחדת" (כאילו מחר לא יעטפו בה עיתונים, אבל הכתם של הדיו שבליבי יישאר לנצח), בשביל עוד איזו הערה שנונה. 

 

קראתי ולמדתי על כוחו העצום של הדיבור ורציתי להשתנות.

 

אז בשלב ראשון התחלתי להיות מודעת לדיבורים שאני מוציאה מפי – והבנתי שאני מוציאה מפי כל כך הרבה שטויות ביום. ההבנה הזו היממה אותי. כעבור זמן של התבוננות שקטה החלטתי שהגיע הזמן לעשות מעשה. קבעתי לעצמי שעה  ביום, בה אינני מדברת, מטוב עד רע. מה שנקרא, תענית דיבור.

 

מה אגיד לכם, זה לא ממש הלך לי. רוב הזמן, או ששכחתי ממנה או שלא הצלחתי לשתוק יותר מרבע שעה  רצוף.

 

הייתי מתוסכלת. תקופה ארוכה התהלכתי בעולם בתחושה שאני חייבת לתקן את הדיבור שלי לדיבור שבקדושה, ומצד שני – לא ממש ידעתי איך לעשות את זה.

 

ניסיתי בכל מיני דרכים, "לשבור" את המידה הזו שלי, אבל עדיין – ידעתי שמשהו חסר. כל לילה מחדש הצטערתי על כל הדיבורים המיותרים והקלוקלים שאמרתי באותו היום. הרגשתי שהניסיון הזה חזק ממני. שלקחת ממני את הדיבור שלי זה כמו לקחת מצייר את הצבעים שלו. מה הוא שווה בלעדיהם?

 

עד שהגעתי לשיעור הקבוע שלי ב"סיפורי מעשיות" של רבי נחמן מברסלב.

 

"והיום נלמד את מעשה מבעל תפילה", פתחה המרצה ואני כבר הוקסמתי. לרבי נחמן יש כזה כשרון אמיתי להרגיע. עם המילים הפשוטות שמשתמש בהם ועם כל זאת, הכל כך עוצמתיות.

"פעם אחת היה בעל תפילה שהיה עוסק תמיד בתפילות ושירות ותשבחות להשם יתברך".

לרגע שכחתי מכל התסכולים על הכישלונות שלי להתקדם ברוחניות, וגם את אותו כתם מעצבן, והרשיתי לעצמי להתמכר למילים.

 

וכך מתואר בעל התפילה כשהוא מסתובב בעולם בין קבוצות הרחוקות מתכלית החיים:

 

"כת אחרת אמרו שעיקר התכלית הוא הדיבור, כי מותר האדם מן הבהמה הוא הדיבור, ומאחר שזה עיקר היתרון שיש לאדם, על כן זהו התכלית. על כן ביקשו להם איש דברן, שיהיה בעל לשון, שידע כמה לשונות וירבה לדבר תמיד". למלך, בחרו להם חברי  הכת "איש צרפתי משוגע", שהיה דברן במיוחד.

 

ולהבדיל, מסופר במקום אחר במעשה:

 

"והיה אצל המלך מליץ, דהיינו דברן בעל לשון ומליצה, שהיה יכול לדבר ולהמליץ דברי צחות נפלאים מאוד, שירות ותושבחות להמלך. והמליץ היה גם מעצמו מליץ נאה, אך המלך הנ"ל הראה לו דרך איך יעלה לקבל כוח חוכמת המליצה ועל ידי זה יהיה מליץ נפלא מאוד מאוד".

 

המעשייה זו מלאת עומקים נסתרים שבוודאי לא הבנתי, אך לפתע הבנתי משהו מאוד חשוב.

 

לאורך כל המעשה מתוארים כוחות שונים באדם: עושר, כבוד, חוכמה, יופי, דיבור וכדומה.

 

כל אדם מקבל כוח ייחודי לו, לעבוד באמצעותו את ה’ יתברך. לאדם יש כוח לעשות עם אותו הכוח שקיבל – או טוב או חלילה רע. או להחריב את העולם, או להביא לתיקונו. הכל תלוי באופן בו הוא משתמש בכוח שלו.

 

 כך ב"גבורה" למשל – הגיבור, בכוחו, יכול – או להחריב מדינות, או להחיות מתים.

 

ובדיבור – האדם יכול או להחריב אנשים ועולמות – ע"י דיבור רע ומזיק, או להלל ולשבח את בוראו – ולהביא לגאולה. ממש כמו דוד המלך בספר "תהילים".

 

פתאום קלטתי שזה לא פלא שכל כך קשה לי לשמור על הפה שלי. כי שם בדיוק התפקיד הייחודי שלי, השליחות. בפי דווקא. ואני לא צריכה לוותר על הדיבור שלי, בסך הכל רק לשנות כיוון.

 

הבנתי שבדיוק בכוח בו אני מסוגלת הכי להרוס – אני יכולה לבנות בו הכי הרבה. להשפיע.

 

בדיוק במקום שהכי קשה לי – הדיבור שלי, כשבכל פעם בורחים לי מהפה דיבורים בלי הרבה מחשבה שאני אחר כך מתחרטת על רובם, ונשארת מתוסכלת, דווקא שם – קיבלתי גם את הכי הרבה כוח לפעול בעולם. על ידי הפיכת הדיבור שלי לכזה שמפאר, מהלל, משבח את בוראי ומתקן את עולמו.

 

כשהבנתי זאת הייתי מאושרת. הבנתי שאני לא צריכה "לשבור" את המידה שלי – פשוט "לכופף" אותה בעדינות לצד השני. כי מידות אף פעם לא שוברים – מידות מתקנים.

 

כך, כל אחד מאיתנו צריך לחפש ולמצוא בתוכו את הנקודה בה הוא הכי חלש בה, שהכי קשה לו איתה, ודבר ראשון – לאהוב אותה. לאהוב אותה ולשמוח על שהוא קיבל אבן יקרה שיכולה לחולל נפלאות בעולם. ולדעת שדווקא שם, עם הכוח הזה שכל כך קשה לו להתגבר עליו, הוא יכול לעשות כל כך הרבה נחת רוח לה’ יתברך. כי שם הוא קיבל את הכי הרבה כוח. לטוב או למוטב.

וכמו שאומר האדמו"ר מרחלין: "איפה שקשה לך – שם התיקון שלך".

 

הכתם בשפתיי עדיין לא נעלם, אבל לפעמים אני מבחינה שהוא הולך ומיטשטש. ממש כמו שהעולם שלנו, מיום ליום צועד אל עבר תיקונו הנצחי.

 

מי ייתן שנזכה לגאולה השלמה ברחמים עוד בניסן הזה.

 

* * *