קטנוניות

שאלה: בני בן שנתיים וחצי. בזמן האחרון אי אפשר להגיד לו “לא”. אם הוא רוצה משהו ואומרים לו לא-הוא מתחיל לבכות. אם הוא רואה שזה לא עוזר-הבכי הופך להיות היסטרי ומלווה בצרחות. הוא לא נרגע עד שהוא מקבל את מה שהוא רוצה.

כדי לא להיכנס לעימותים מיותרים, אנחנו לפעמים מוותרים לו, לפעמים מנסים להסיח את דעתו לנושא אחר כדי שישכח ולפעמים מנסים להגיע לכל מיני פשרות באמצע, אבל התנהגותו רק הולכת ומחמירה.

בעבר ניסינו ללכת איתו ביד קשה, אך הוא נהיה עקשן יותר ויותר. אנחנו מפחדים שהוא יתרגל להיות ילד תובעני, שכל מה שהוא רוצה הוא משיג על ידי בכי היסטרי שאנו לא מסוגלים לעמוד בפניו.

שאלתנו היא: מדוע הילד מתנהג כך וכיצד עלינו להתמודד עם המצב?

מרדנות, עצמאות או פינוק

תשובה: כולנו מכירים וחווים את תופעת ה”מרדנות בגיל הרך” וכשהילד “משתגע” אנחנו עומדים חסרי אונים מול התופעה ובמיוחד “בזמנים בעייתיים” כמו ליד בני משפחה, חברים או בסופר השכונתי כשהילד מנדנד שנקנה לו משהו וכדו’, במקרים כאלו קשה לנו “לטפל” בילד כפי שצריך.

במילה “לטפל” אני בהחלט שולל כוחניות או הרמת יד. אני מתכוון לשיטתנו הידועה: הבנת הבעיה וטיפול פרטני לפי מאפייני הילד.

 ננסה לעשות סדר ולקרא לילד “בשמו”.

קטנוניות-

הילד יודע, רוצה ודורש לעשות הכל לבד. הוא מתנגד לעזרה או ייעוץ, הילד “מקובע” בדעתו מה ואיך לעשות ולכן ה”מצב הנתון” שלו, הוא מצב של מלחמה וכעסים תמידיים.

לדוגמא: הוא עוד לא החליט אם הוא רוצה לשתות מבקבוק או מכוס, אם לשתות מים או מיץ, אם לאכול גם את החביתה או רק את הגבינה, אם ללבוש את הסוודר או לבכות לאמא שהוא לא רוצה.

במקרה זה: אין לנו כל כך מה לעשות, זהו טבעו של הילד. הוא שואף למטרה אחת- להיות גדול. הוא רוצה לאכול לבד, אך אינו מצליח ומתלכלך- וזה מתסכל אותו. רוצה להתלבש לבד- אך שני הרגליים נכנסות באותו צד במכנס והוא נופל. הילד פשוט מתוסכל מעצמו ואין לו שום בעיה עם הסביבה ובטח שלא עם הוריו. רק הבעיה היא- שהוא רוצה להיות גדול לפני שהגיע הזמן והוא פשוט מתוסכל כי הוא לא מצליח. עלינו להבין את מצב הילד, לתמוך בו ולא להפריע לו לנסות להעפיל ולגדול.

עקשנות-

הילד מביע סירוב כללי לרצון ההורים. לדוגמא: מסרב לקום בבוקר, לישון בזמן, לאכול בישיבה כאשר הוא נמצא קרוב לצלחת, להתקלח, להתלבש, לצאת מהבית או להיכנס אליו וכדו’. בקיצור הילד עומד על שלו.

במקרה זה: מאחר ומדובר בגיל הרך, צריך “לאזן” את התנהגותו. מצד אחד הוא מגבש את דעתו ועצמאותו ומצד שני יכול לגדול כמרדן ובלתי ממושמע. ולכן חשוב לתת לו “מרחב פעולה” שבו הוא יכול להחליט אך את שאר ההחלטות יקבעו ההורים ע”מ ללמדו שיש כאן “בעל הבית”.

מפונקות-

ילד מפונק במשמעות השלילית הוא ילד תובעני, בכיין ועקשן, החושב שהכל מגיע לו וכולם צריכים למלא את רצונו. הילד המפונק מהסוג השלילי נעשה כזה, לא ממתן תשומת לב, חום ואהבה. אלא מתוך הרגשה שלהתעקשויותיו ולבכיו יש השפעה עליכם.

עודף תשומת לב והערכה, לא יהפכו ילד-למפונק. הפיכת ילד למפונק אינה תלויה כלל ב-כמה תתנו לו, אלא ב-איך תתנו לו.

אם הילד יצליח לגרום לכם לשנות את דעתכם או לוותר לו, בעזרת בכי ואיומים-הוא יבין שזו דרך טובה ומהירה להשפיע עליכם ולכן יעשה זאת שוב ושוב.

עלינו לדעת שילד שמבקש בקשות רבות, אינו בהכרח ילד מפונק- אם הוא מקבל גם את התשובה “לא” כתשובה. ילד שמקבל את החלטת הוריו, לדוגמא: “דניאל, אמא לא יכולה לגשת אליך עכשיו” ברור לו שההחלטה אם לגשת אליו או לא נתונה בידיים של אמא. ילד זה, הוא ילד המקבל סמכות ומכאן שאינו ילד מפונק.

בסיפור בכותרת נראה שהילד “מפונק” ולא מגלה עצמאות וכדו’ ולכן חשוב להבהיר לו שוב ושוב שאנו לא מושפעים ממנו, לא מתרגשים מהבכי והצרחות שלו ולא מפחדים מהאיומים שלו. חשוב להבהיר לו שאבא לא לחיץ ולא סחיט. אם אבא רוצה, הוא יקנה לך ואם אבא החליט לא לקנות לך-אז הוא לא יקנה.