הימים של נעמה

 

 

נעמה הייתה בת יחידה.

 

היא נולדה לאחר שנות צפייה ארוכות, להורים למודי סבל וכאב, ניצולי שואה שכבר רצו כל כך לראות מישהו ממשיך את דרכם ולרוות ממנו נחת. הקב"ה זיכה אותם בילדה נהדרת, מידות טובות לצד כישרונות מיוחדים, אצילות וחן לצד חריצות ופעלתנות. ההורים של נעמה ידעו הרבה מכאוב בחייהם, ואת הקושי שהם עברו, את המלחמות שהיו מנת חלקם, את הסבל שהיה לחם חוקם – הם נשבעו בכל ליבם לחסוך מהילדה היקירה שלהם.

 

מהבת היחידה הזו הם לא החסירו דבר. נכון, ההורים של נעמה היו מאז ומתמיד קשי יום, הם מעולם לא היו משופעים בכסף, אבל בשבילם הספיקו מים ולחם, ואת נעמה הם פינקו במעדנים, בשמלות מפוארות, במשחקים היפים ביותר שקיימים. לפעמים קרה שנעמה שכחה מחברת או ספר, או אז הייתה נשמעת באמצע השיעור דפיקה הססנית על דלת הכיתה, ובפתח ניצבו אבא או אמא, מאושרים על הזכות ועל ההזדמנות שנפלה בחלקם, להביא לנעמה את החסר לה.

 

הילדה הקטנה שלהם הלכה וגדלה, ואיתה גדלו הדרישות. נעמה כבר לא הסתפקה בבובה, היא רצתה משחקים יקרים יותר, גם טעמה בבגדים הלך ונעשה ערב ומשובח, היא קלטה את המסר, היא ידעה שתקבל את כל מה שתרצה, והיא רצתה…

 

"אף פעם", מספרת נעמה, "אף פעם לא שמעתי את המילה ‘לא’, מעולם לא ידעתי שיכול לעמוד מחסום וגבול בפני הדרישות שלי, כל מה שרציתי קיבלתי, כל מה שעלה על דל שפתיי ניתן לי, וכל חלום התגשם".

 

נעמה בגרה, שנות הילדות חלפו במהירות. היא התארסה ונישאה. פאר שלא תאם את המעמד של הוריה התלווה לחתונה הזו, הנדוניה הייתה הרבה מעבר למה שכל בת אחרת קיבלה, אפשר היה לחשוב שמדובר באחת מבנות העשירים, כולם ידעו שאביה עובד ללא הרף, הרבה יותר ממה שכוחותיו הדלים מרשים לו, כדי לספק את הצרכים של נעמה שלו.

 

ונעמה… נעמה ציפתה עכשיו, שההמשך הטבעי יבוא, וכמו שעד כה היה הכל טבעי ומובן מעצמו, כך ימשיך להיות. אבל, ההמשך המיוחל לא הגיע. בתחילה סירבה נעמה להאמין למה שקורה לה. היא לא ידעה באותו זמן שיש מושג כזה שקוראים לו ‘לא‘. היא לא האמינה שמשהו יכול שלא ללכת לפי הציפיות, היא לא העלתה על קצה דעתה שאיזשהו מכשול עלול להתייצב ולעמוד על שביל הזהב בו היא צעדה עד כה.

 

לפעמים גם בדרכם של הנוסעים במחלקה הראשונה מתייצבים קשיים, ולפעמים, לפעמים יש מישהו שדואג להעביר את הנוסעים ממחלקה למחלקה, וזה כנראה מה שקרה לה. קושי? בעיה? לא, כל אלו לא היו קשורים אליה, היא הייתה שייכת למחלקה אחרת בה לא היה מקום לכישלונות, לזן אחר שמח וטוב לב תמיד.

 

אלא שכנראה היו לנעמה חברות, וסתם בנות מהכיתה, כאלו שנישאו הרבה אחריה, פחות מוצלחות, הרבה פחות מפונקות.

 

אלו שאת ביתם לא פאר מזנון אריסטוקראטי, או שולחן וכסאות יוקרתיים כאלו, אלו שכלי המיטה שלהן לא היו רקומים בהזמנה מיוחדת, והן ידעו להילחם הרבה, הן ידעו את פשר ההתמודדות. אבל, דווקא בביתן הפשוט אי שם בקריות או בעיירות פיתוח נידחות כבר עלו קולות וגרגורים של פעוטים קטנים, ואילו, על השטיחים שבביתה לא זחל עדיין ילד קטן, וצחוק מאושר לא הרהר בחללו.

 

"פתאום הרגשתי ששום דבר לא יכול לעזור לי, לא הפרוטקציה של הדוד, שאבא הפעיל כדי שאקבל משרה, ולא הדמעות של אמא שריצו תמיד את המורות שלי. לא הכסף שאבא חסך בעמל רב כדי לקנות לי את כל מבוקשי, וגם לא הכישרונות, והמרץ שבורא העולם חנן אותי בהם. פתאום, לראשונה בחיי ניצבתי בפני גדר גבוהה, מיואשת, כועסת וחסרת אונים, כל כך חסרת אונים, כמו שלא הייתי מעודי.

 

זו הייתה הבעיה העיקרית, מעודי לא הייתי חסרת אונים. תמיד היה לי כל מה שרציתי ומתי, איך שרציתי וכמה שחפצתי, אף פעם לא ידעתי מה פירוש המילים: עצור, גבול לפניך! בפני אף פעם לא עמדו גבולות. עכשיו יכולתי להטיח את ראשי בקיר, יכולתי לשפוך דמעות של כעס ועלבון, יכולתי לכעוס על כל העולם, ובאמת, את כל הדברים האלו עשיתי, אבל הם לא הועילו, ושוב, בכל פעם מחדש, פילח הכאב הנורא את ליבי.

 

יום אחד פגשתי בדרך את אחת מבנות כיתתי, היא לא הייתה אחת מהחברות שלי, אף פעם קודם לכן לא שוחחתי איתה, היא הייתה אחת הבנות הפחות ממוצעות בכיתה, מעמדה החברתי היה ירוד, ציוניה נמוכים, ובעצם, בעצם שום דבר מיוחד לא היה בה, ואני כמובן, לא מצאתי באותם ימים לנכון להתחבר עם בת כזו.

 

עכשיו היא צעדה עם ארבעת ילדיה, משוחחת, מקשיבה, מדברת ושואלת. הבטתי בה מרחוק ונאנחתי, היא החברה הזו, היא אמא, כל כך אמא, בדיוק כמו שאני הייתי בחלומות הוורודים והמתוקים שלי, כמו שכמהתי להיות. זהו, אמרתי לעצמי בקנאה בלתי מוסתרת, היא סבלה כשהייתה ילדה, ואת סובלת עכשיו, היא התמודדה כשהייתה קטנה, ואת…

 

‘את מתמודדת?!’ שאלתי את עצמי, מופתעת מהתגלית. פתאום גיליתי שאני רק מתמרדת ומתייאשת, בוכה בלי סוף וכועסת על הכל ועל כולם, שאני עושה הכל, רק לא מתמודדת. את לא יודעת איך מתמודדים, אמרתי לעצמי, את לא יודעת לקבל בהשלמה, להסכים ולכוף את הראש. יש לי הורים יקרים, שנתנו לי הכל, ומנעו ממני הכל, שסוככו עלי בחומת אהבה ולא הניחו לי לפסוע פסיעה אחת לבדי בעולם הגדול, שהגנו עלי מכל פחד פתאום, ששמרו עלי מכל משמר, שלא הרשו לי אף פעם לחוות את טעמה הנפלא של ההתמודדות, של הכישלון, ושל… של הניצחון…

 

עכשיו היה עלי רק לקום, להפסיק ללטף את הפצעים הכואבים וללמוד איך לפסוע על הרצפה הקרה והקשה. ואני, אני למדתי. למדתי לכאוב בלי לכעוס, לשאת את הסבל ולא לרטון, להרגיש את הקושי המפלח בלב ולא להתפרץ… פתאום נפתחו בפני ספרי מוסר, וקראתי על אמונה ובטחון, ופתאום ידעתי לשאת את העיניים לשמים, בלי כעס וטרוניות, רק עם השלמה והרבה הרבה בקשה…

 

עד שיום אחד הגיעה הישועה, וזכיתי לחבוק ילד.

 

לפעמים אני מוצאת את עצמי בסתר ליבי מודה לקב"ה שנתן לי את מנת הכאב הגדושה הזו, שהעניק לי את הימים האינסופיים גדושי המתח ועמוסי הסבל. את הימים שלי, הימים של נעמה.

 

…והם לא הלכו לריק! כי איזו אישה הייתי היום, ללא הזמן הזה? איזו אמא הייתה לילדים שלי לולא התקופה ההיא?

 

אמא, שלא יודעת להשלים עם כאב, ולא מוכנה בשום אופן לשאת בקושי. היה לי קשה להתעורר בלילה, היום אני קמה בשירה, לא הייתי מוכנה לשאת שום כישלון, הים אני נושאת אותו בזמר.

 

כן, בגרתי מאז, כל כך בגרתי והחכמתי, היום אני נעמה אחרת, יודעת יותר להתמודד, יותר להודות, יודעת לשאת את העיניים לשמים ולבקש, היום אני מבינה ששום דבר לא מגיע מעצמו ואף אחד לא יכול לתת לי כלום זולת הבורא יתברך!"

 

  

(מתוך "עשרה נסיונות")