הבטיחו לנו קוסם

 

 

אתמול חזרתי מאומן וכבר שעות ארוכות שאני יושבת מול המחשב ומנסה לכתוב מאמר. חשבתי לכתוב על פרנסה באמונה, על שמחה או על בין אדם לחברו, אך לא יוצאת לי מילה.

 

אז אני מתנצלת מראש, אבל אחרי חוויה מדהימה שכזו, הנושא היחיד שאני מסוגלת לכתוב עליו הוא – אומן. ורק על אומן.

 

 

"אני מרגישה שאני היא דורותי ורבי נחמן הוא כמו הקוסם מארץ עוץ" זרקה לי בנונשלנטיות חברתי היקרה, בעת שאנו צועדות מן הציון הקדוש של רבי נחמן אל עבר הנהר בו נהג להתבודד.

 

"סליחה?!" נראה לי שלא הבנתי אותה, את החברה השחקנית-בימאית שלי, שאך יום קודם הטיסה העלתה מופע מרהיב ביופיו על דורותי וחבריה.

 

"אני מצטערת", התנצלה חצי בצחוק חצי ברצינות, "אבל תמיד כשאני מעלה הצגה, היא משתלטת לי על החיים…"

 

מצחיקה החברה הזו שלי, ידעתי שאסור לצאת עם שחקניות לכזה מסע. במסע מלא רוחניות ונשמה הן פתאום מכניסות לך את הסדרות מהטלוויזיה.

 

מה הקשר בכלל בין אומן לבין ארץ עוץ? בין רבי נחמן לקוסם? בין דורותי לבינה?

 

היא החלה להסביר את עצמה, ועד שהגענו אל הנהר כבר הבנתי הכל.

 

"דורותי יוצאת אל המסע הארוך והמפרך של חייה, בדרך האבנים הצהובות, לפגוש את הקוסם המהולל, ביחד עם איש הפח, הדחליל והאריה הפחדן…" פתחה.

 

"וטוטו גם!" התלהבתי להפגין את בקיאותי, עדות לכך שגם אני הייתי ילדה פעם (ואולי עד היום?).

 

"נכון, וכל אחד מהם רוצה לבקש מהקוסם את מה שחסר לו – איש הפח רוצה לב, הדחליל רוצה שכל, האריה הפחדן רוצה אומץ לב, ודורותי – היא מבקשת למצוא את הדרך הביתה…"

 

"וטוטו?" שאלתי.

 

"עזבי אותו, הוא סתם כלבלב חמוד, לא ממש קשור לעלילה שלנו", אמרה.

 

ואני חשבתי לעצמי איזה כיף זה להיות בימאית, כי כך תמיד יש לך את הפריבילגיה להשמיט או להוסיף דמויות כאוות נפשך.

 

"בקיצור, יצא לך להעיף מבט קצת על מה שקורה בציון של רבי נחמן?", שאלה אותי שאלה רטורית.

 

"בטח!" השבתי, "לא אחת אני מוצאת את עצמי יושבת בציונו הקדוש של רבינו, ומביטה על המתפללות. לא לחינם רבים מחכמינו ז"ל המליצו לנו ללכת להתפלל על קברי צדיקים כיוון שבמקום קבורת הצדיקים, המקום קדוש וטהור, והתפילה מקובלת שם ביותר בהיותה על אדמת קודש, ושם עיקר השראת השכינה בדורות הללו. וראיתי זאת ממש בחוש, איך כל אחת שם מתעוררת לתפילה מעומק הנשמה וממש קורעת שערי שמים בתפילתה. אחת מבקשת על זיווג, שנייה על פרי בטן, פרנסה, אמונה, שמחה, שלום בית, בריאות וכו’. כל אחת הגיעה לרבי נחמן לבקש את האבידות שלה מהצדיק, שמצא אותם בעבורה והזמין אותה אליו, וגם אני באתי לבקש את האבידות היקרות שלי מרבי נחמן…."

 

"הוא אשר אמרתי!" צרחה עלי מרוב התלהבות, "כמו שדורותי וחבריה נוסעים ימים ארוכים במסע מפותל מלא מהמורות בדרך, אל הקוסם מארץ עוץ, כדי שישיב להם את חסרונותיהם, מה שהיה שלהם – אך נעלם מהם, כך גם אנחנו – מתגברים על מניעות רבות ונוהרים אל רבי נחמן כדי שישיב לנו את אבידותינו, מה ששייך לנו – אך בעוונותינו איבדנו…"

 

הרעיון התחיל למצוא חן בעיניי, והיא המשיכה, לא לפני שהוספתי – "להבדיל אלף אלפי הבדלות", כמובן.

 

"אחד מגיע לבקש לב טהור, שני מבקש שכל טוב, אחת רוצה קצת אומץ בעבודת ה’, עזות דקדושה שכזו, וכולנו בעצם מבקשים את הדרך הביתה – אל הבית האמיתי שלנו, המסלול הנכון בעבורנו, אל עצמנו".

 

"וואוו! אז כולנו בעצם דורותי!" הכתה בי לפתע ההבנה, "ורבי נחמן הוא באמת כמו הקוסם מארץ עוץ, להבדיל, שכל האבידות נמצאות אצלו!" התלהבתי, "נו, אז בסוף נקבל את האבידות שלנו?" שאלתי. אחרי שהבנתי שאני היא דורותי, הייתי סקרנית לשמוע את סוף הסיפור.

 

"את באמת רוצה לשמוע מה היה הסוף בהצגה שלי?" היא שוב שאלה אותי שאלה רטורית. ולמראה עיניי הנוצצות, המחיזה לי בכישרונה הרב את סוף ההצגה: (איזה כיף לצאת עם שחקנית לכזה מסע…)

 

 

דורותי וחבריה יצאו מאוכזבים מהקוסם, חשבו שלא קיבלו ממנו שום דבר, כבר כמעט שחשבו לחזור אל עבר דרך האבנים הצהובות המעייפת, אך לפתע כל אחד מהם שמע קול פנימי, חזק ועוצמתי, המדבר אליו:

 

 

בעת שהיא סיימה להציג בפניי, לא רק האריה הפחדן בכה, גם מעיניי זלגו דמעות.

 

"זה כל כך נכון… הרי לא במקרה כל אחד שמגיע לרבינו מצליח לפתע למצוא את הכישרון המיוחד שלו, את הנקודה הפנימית שלו שעד אז הייתה חבויה בתוכו, הוא מקבל לב, שכל, אומץ… הוא מראה לכל אחד מאיתנו איך למצוא את הדרך הביתה, הדרך המיוחדת בעבורו…" אמרתי בהתרגשות.

 

"אבל שלא תטעי" אמרה לי, "רבינו הוא לא קוסם, הוא לא בורא יש מאין, אלא הוא מגלה לנו את מה שהיה נסתר מעינינו עד עתה, את האבידות שהיו שלנו וכבר שכחנו מהן, הוא מנקה מעלינו את שכבות האבק, השקר, מקלף מעלינו את כל המסכות, עד שמתגלה האני הפנימי שלנו, המהות שלנו, עד שנמצאות כל האבידות שבתוכנו…" סיימה.

 

"חודש תמוז הוא חודש השכחה, והצדיק מגלה לנו את מה ששכחנו, מחזיר לנו את הזיכרון, מחבר אותך אל עצמך בחזרה", שמענו בשם הרב ארז משה דורון מיד כשחזרנו לארץ, והסתכלנו אחת אל השנייה בחיוך.

 

הידד, התיאוריה שלנו אוששה!

 

 

* * *

גולשים המעוניינים לשתף אותנו ביומן אישי – סיפורים עם התבוננות, אנא שלחו אלינו מאמרים לכתובת ilanit@breslev.co.il.