התבוסה מתחילה כשאתה בורח

 

 

אנו נמצאים בימי "שלושת השבועות" הנקראים גם ימי "בין המצרים", שתחילתם בי"ז בתמוז, שהוא היום שבו הובקעה חומת ירושלים, ונמשכים עד ט’ באב, ומקצתו של עשירי בו, שהם הימים שבהם נשרף בית מקדשנו.

 

כתוב בכל הספרים, שבימים אלו יש להימנע מענייני שמחה, כגון שמיעת כלי זמר וכדומה, ויש הנוהגים לומר "תיקון חצות" בחצות היום, בנוסף לתיקון הרגיל בחצות לילה. לכן, אדם שאמיתי עם עצמו יודע שהוא רחוק כמרחק מזרח ממערב מהרגשת הצער והאבלות על החורבן.

 

יש שתי דרכים להביט על זה:

 

הראשונה – להתבייש מעוצם ריחוקנו ואטימות ליבנו על צער החורבן ולגלות השכינה, שלא זו בלבד שאין אנו יכולים לבכות באמת על החורבן, אלא אנו צריכים לבקש שיבכו עלינו, על שליבנו נאטם כל כך ואין אנו יודעים על מה להתאבל ומה באמת איבדנו.

 

השנייה – היא בדרך של כף זכות. להתבונן על כך, שבאמת חלפו כל כך הרבה שנים מאז שנחרב בית המקדש, ואף אחד מאיתנו לא ראה את בית המקדש וגם לא מכיר את הנכד של הנכד של הנכד… של מישהו שראה את בית המקדש בתפארתו, עד שבאמת אין שום דרך שעל ידה נוכל לשער מה איבדנו ומה גדול האבדן, ולמרות זאת, אנו צמים בי"ז בתמוז ובט’ באב, אומרים תיקון חצות ומעלים על ליבנו את זכר החורבן ככל יכולתנו.

 

בימים אלו במיוחד, עלינו להתחזק מאוד ולהיות שמחים במעט שבמעט לו אנו זוכים. לשמוח בכל נקודה טובה ובכל מצווה שאנו זוכים לעשות. כי באמת זהו חסד גדול, שלמרות אורך הגלות עדיין לא אבד הקשר שלנו עם התורה והמצוות לגמרי, וכל יהודי זוכה לעשות כהנה וכהנה מצוות בכל יום.

 

מובא בליקוטי מוהר"ן (תורה קל"ט), שכל מצווה שישראל עושים, אף אם נעשית על-ידי קטן שבקטנים ובלי כוונה ושלמות הראויות למצווה, עם כל זה יש להקדוש-ברוך-הוא תענוג גדול מהמצווה.

 

זהו חיזוק גדול מאוד לכל אחד ואחד – שיזכור היטב שיש לקדוש-ברוך-הוא תענוג גדול מהמצוות שהוא עושה, כפי שעושה אותן, אפילו בלא כוונה וכראוי וללא כל שלמות, וישמח מאוד מאוד בכל נקודותיו הטובות.

 

בדור כזה כמו שלנו, שהייאוש והעצבות כל כך מצויים והנפשות כל כך חלשות, עיקר התשובה היא דווקא על ידי שמחה ועל ידי שהולכים עם התורה "אזמרה", כלומר לדון את עצמו לכף זכות. כמו שאמר רבינו הקדוש, שעל ידי שדנים את הרשע לכף זכות על ידי זה מחזירים אותו בתשובה, וכן על ידי שהאדם דן את עצמו לכף זכות על ידי זה הוא חוזר בתשובה.

 

רק כאשר האדם בשמחה עצומה ורואה את גודל חסדו של ה’ – שמקרב אותו ומזכה אותו לעשות ולו רק מצווה אחת, שלפי גודל ריחוקנו זהו חסד עצום, רק אז הוא יכול גם להשתתף בצער השכינה והגלות, ואז אולי יוכל לבכות כראוי על חורבן בית המקדש. אולם, כאשר האדם בעצמו מיואש ומדוכדך ואינו רואה את החסדים של ה’, כיצד יבכה על החורבן? איך ירגיש בכלל משהו, מלבד את הייאוש והעצבות שלו? הדבר היחיד שהוא יכול לעשות הוא רק לחפש מישהו שיבכה עליו…

 

ובאמת, איננו יודעים כלל מה היא שמחה, והלוואי ובפורים נזכה להיות בשמחה בה אנו צריכים להיות בתשעה באב – אחרי כל מיעוט השמחה ואחרי האבלות על החורבן. כי לב נשבר וגעגועים לה’ אינם עצבות חלילה. שהרי העצבות, כל הגדרתה היא התכנסות והתכווצות וכל כולה הרגשת ה"אני" בצורה המוחלטת ביותר שיש, לכן היא ההיפך המוחלט מהשתתפות בצער אחרים והרגשת צערו של הקדוש-ברוך-הוא, כביכול, על שעולמו רחוק כל כך מהתכלית הטובה שבעבורה הוא ברא אותו.

 

כל אדם יכול לבחון זאת על עצמו: האם כשהוא בעצבות ועסוק בהתמרמרות על חייו שאינם עולים יפה, לפי דעתו, האם הוא יכול להשתתף בצערו של הזולת? להרגיש את צער הזולת? האם הוא מסוגל לחשוב על איזה דבר מלבד ה"אני" שלו, שהוא לא כמו שהיה רוצה שיהיה?

 

מובן אם כן, שרק כאשר האדם מחוזק בנקודותיו הטובות, הוא הולך בשמחה ובביטחון. הוא "חי". אז ליבו פתוח להרגיש צער אמיתי על החורבן. אבל אם הוא "מת" מהלך, אז מת אינו יכול להרגיש כלום. לכן צריך כל אחד בימים אלו להתחזק מאוד וללכת עם הנקודות הטובות שבו וידע נאמנה, שכל מצווה שעושה היא חשובה מאוד והוא יכול לשמוח בה עד בלי די. וכמו שהבאנו לעיל את מאמר רבינו הקדוש, שיש לקדוש-ברוך-הוא תענוג גדול מכל מצווה שיהודי עושה, אפילו יהיה מי שיהיה ויעשה את המצווה איך שיעשה.

 

בפרט, מי שזוכה שמצוותיו אינן רק נקודות בודדות שצריך לחפש אחריהן, אלא בכל יום ויום שהוא זוכה לעשות אלפים ורבבות של מצוות, כגון אדם שלובש ציצית קטן, שבכל רגע ורגע "המונה עובד" ומצטברות לו בכל שעה ושעה רבבות של מצוות. או מי שיש לו קביעת עתים ללימוד תורה, מעט או הרבה, ובכל רגע ורגע שלומד הוא זוכה לאין ספור מצוות. או אישה שמכסה את ראשה ושולחת את ילדיה לתלמוד תורה, שאי אפשר לספור את כמות המצוות בהן היא זוכה. וכל מצווה ומצווה, כאמור, גורמת לקדוש-ברוך-הוא תענוג גדול. האין זו שמחה עצומה, שאדם יודע שהוא גורם לבורא העולם תענוג ונחת רוח?

 

אין אנו יודעים כלל את גודל החושך וההתגברות שיש בימים אלו, עליהם אמר רבינו הקדוש שמעטים יחזיקו באמונה. לכן, כל מי שרק מחזיק מעמד ביהדות שלו, אפילו בצורה ה"צולעת" ביותר, יש לו לשמוח מאוד מאוד. וידע היטב, שככל שהוא מחזיק מעמד זו התקדמות נפלאה מאוד. כי כל זמן שלא נדחה אל החוץ לגמרי ואינו בורח מן המערכה, סופו לנצח! וכמו שאמרו חז"ל, לגבי היוצאים למלחמה שהיו מציבים שומרים מאחורי הלוחמים ולא היו מניחים להם לברוח ממערכת הקרב, ש"תחילת נפילה – ניסה (בריחה)". (סוטה מד)

 

המנוסה מן הקושי וההתמודדות היא תחילת התבוסה והנפילה. לכן כל מי שמחזיק את עצמו ואינו נס מן המערכה, הוא זה שינצח. וכל שכן אם יצא מהעצבות והייאוש, על ידי שיחזק את עצמו בנקודותיו הטובות, אז בודאי שלא ייפול, אלא אף יתחיל לעלות מעלה מעלה, כי בדרך של "אזמרה" יכולים להגיע לשמחה עצומה, עד שיזמר וישיר לה’ ברוב שמחתו, ואז בוודאי ישוב בתשובה מאהבה ובשמחה כראוי. ולעניין המאמר, בודאי שיזכה גם לבכות על בית המקדש, משום שהוא חי ומרגיש.

 

ועוד בעניין זה, כפי שמובא בספר החדש שיצא עתה "בגן החכמה", שם מתואר היטב כיצד החזיק התם הקדוש תמיד בשמחה עצומה עם כל החסרונות שהיו לו, וזכה בסופו של דבר לעלייה גדולה ולשלמות נפלאה.

 

על זה אמר הזוהר הקדוש: מי המנצח? מי שמחזיק עדיין בידיו את כלי הנשק. כלומר, שכל זמן שהאדם אינו מתייאש מלרצות ולהשתדל ולהתפלל כדי להיות יהודי כשר, הוא זה שנקרא המנצח, והוא אכן ינצח. זאת התשובה העיקרית לגלות של ימינו: להתחזק בנקודות טובות ולשמוח בכל רגע ורגע על שאנו זוכים להיות יהודים.

 

בפרט, שלהיות יהודי, לעשות מצוות וללמוד תורה, אפילו שהיצר הרע נלחם בלי הרף ויש התגברויות מבית ומחוץ, והפרנסה בדוחק גדול וכו’ – עדיין אלו חיים יפים וטובים ומתוקים הרבה יותר מכל מה שיש לעולם הזה להציע. על זה אנחנו אומרים: ‘מודה אני לפניך ה’ אלוקי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות’.

 

אדם צריך להודות בכל יום ויום על הזכות העצומה שזכה להיות מיושבי בית המדרש, ולהודות על כך בכל ליבו. להודות על כך שהוא לא מיושבי הקרנות המבלים את חייהם בהבל ובריק, ובאמת הם יודעים בליבם שחייהם גרועים מגיהינום, וגם הם בעלי חובות כל ימיהם ומתים בעלי חובות – הווילה ממושכנת והמכונית המפוארת שייכת לבנק…

 

אולם, רק מי שיושב בבית המדרש, למרות כל הקשיים, אינו בעל חוב כמותם. וסוף כל סוף ה’ עוזר, ואף בעיות הפרנסה עוברות וחולפות. והעיקר, שזוכים לחיי תורה ועושים מצוות. זוכים לראות את הילדים שלומדים תורה ומתנהגים בדרך ארץ, ואין נחת רוח גדולה מזו, ומתענגים בשבתות, בימים טובים, וכן הלאה. בקיצור, חיים בגן עדן כבר בעולם הזה.

 

ה’ יזכנו להתחזק ולשמוח בנקודות הטובות, וכך נזכה לתשובה שלמה ולגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן ואמן.