לא לצער אפילו בשוגג
חיוור כסיד ורועד בכל גופו יצא החוכר החוצה. הפעם היו דברי הצדיק כחידה גם בעיני הרב, שהכיר את החוכר וידע שמעולם לא נחשד בגזל וברצח.
חיוור כסיד ורועד בכל גופו יצא החוכר
החוצה. הפעם היו דברי הצדיק כחידה
גם בעיני הרב, שהכיר את החוכר וידע
שמעולם לא נחשד בגזל וברצח.
לאחר פטירת המגיד ממזריטש יצא תלמידו, רבי זושא מאניפולי, למסע בקהילות ישראל. בדרכו עבר מישוב לישוב ומקהילה לקהילה, ועורר יהודים לתשובה.
באחד ממסעותיו של ר’ זושא מאניפולי, בין קהילות ישראל, על מנת לעוררם לתשובה שלמה, הגיע לעיר דאצ’וויל והתארח בבית הרב המרא דאתרא. עד מהרה נעשה הבית אתר של עלייה לרגל. יהודים מהעיר ומסביבותיה באו לראות ולשחר את פני הצדיק האורח, רבי זושא ולהתברך מפיו.
באחת השיחות עם הרב הזכיר רבי זושא את שמו של יהודי עשיר, חוכר אחוזה גדולה ליד דאצ’וויל. הרב הבין כי רבי זושא מעוניין לפגוש אותו. הוא שלח שליח אל החוכר והזמינו לבוא אל הצדיק, אולם זה התחמק מלבוא. הוא לא היה איש רע או פורק עול, אך היה יהודי פשוט ועם הארץ, ואשר כל עניין הצדיקים לא היה קרוב אל ליבו.
בימים הבאים שב והזכיר רבי זושא פעמים נוספות את שמו של החוכר. לא הייתה לרב ברירה אלא לגלות לצדיק כי הלה ממאן לבוא אליו. למשמע הדברים הרצינו פני הצדיק. "אם כך, יהיה עלי להביאו לכאן בדרך אחרת", לחש ולא פירש.
למחרת הביט הצדיק מהחלון בשעה שתלמידי הישיבה יצאו מבית המדרש וחלפו ליד הבית. ביניהם היה גם בנו של החוכר, שאחז מטבע בידו.
"נער הלומד תורה בישיבה עובר על ‘לא תגנוב’?!", קרא לעברו רבי זושא. דמעות של הלם ועלבון חנקו את גרונו של הנער. הוא ידע כי המטבע ניתן לו מאת אביו ולא נגנב מאיש. הצדיק לא הרפה. "המטבע שבידך גנוב הוא!" פסק.
בצערו הרב ניגש הנער אל אביו וסיפר לו את אשר אירע לו היום, ואת העלבון שספג מאת הצדיק. מיד עם שחר הזדרז החוכר ופנה אל לשכת הצדיק כדי לתבוע את עלבון בנו הצעיר. על אף כעסו החליט להיכנס אל הצדיק ככל האדם. כשנכנס לחדר הניח על השולחן פתקה ואפילו כמה מטבעות, כמקובל. הביט הצדיק בכסף ומיד הרעים בקולו: "מי ביקש להכניס לכאן כסף של גזלה ורצח?!"
חיוור כסיד ורועד בכל גופו יצא החוכר החוצה. הפעם היו דברי הצדיק כחידה גם בעיני הרב, שהכיר את החוכר וידע שמעולם לא נחשד בגזל וברצח. מיהר הרב להגיש לחוכר כוס מים ולהרגיעו. "דברי הצדיק אינם דברים ריקים", אמר הרב, "עלינו לחפש ולחקור עד אשר נרד לעומקם".
החל הרב לחקור את החוכר על עסקיו ועל מקורות כספו. "כמה שנים האחוזה בניהולך?" שאל.
"שנתיים", השיב החוכר.
"ומי חכרה לפניך?"
"יהודי לא-מוכר", ענה החוכר.
"מה פירוש ‘לא מוכר’?", שאל הרב.
"אינני מכיר אותו, משום שביני לבינו הפרידה תקופה של שנה שבה הייתה האחוזה ריקה", השיב.
"אם כן, חובה עלינו לברר את זהותו של אותו יהודי", פסק הרב.
לאחר בירור התגלו עקבותיו של החוכר הקודם. התברר כי הלה כבר נפטר וכי אלמנתו מפרנסת את יתומיה בדוחק, מדוכן עלוב בשוק. ניגשו הרב והחוכר אל השוק. פנה החוכר לאישה והציג את עצמו לפניה. מיד התפרצה לעברו בקריאות: "גזלן! רוצח!". למשמע הדברים כמעט התמוטט החוכר. הלוא אלה אותן מילים ממש שאמר לו הצדיק!
קרב הרב אל האלמנה והשקיט את רוחה הסוערת. ביקש ממנה לשפוך את שבליבה. האלמנה סיפרה: "במשך שנים התפרנסנו בכבוד מחכירת האחוזה. יום אחד החליט הפריץ להכפיל את דמי החכירה. אותה שנה הייתה שנה קשה, שהניבה הכנסה דלה. על כך נוספו גם דמי החכירה המופקעים. העסק קרס ולא היה בידנו לפרוע את חובנו לפריץ.
"באין ברירה הודיע בעלי לפריץ כי הוא עוזב את האחוזה. משפחתנו עברה להתגורר במקום אחר, לא הרחק משם, לראות כיצד יתפתחו הדברים. את מחייתנו מצאנו ממלאכות מזדמנות וחיינו נעשו קשים מנשוא. הפריץ ניסה להציע את האחוזה לחוכרים יהודים אחרים, אך איש מהם לא העלה על דעתו לשתף עמו פעולה. כך נותרה האחוזה נטושה במשך כשנה.
"יום אחד נודע לנו ממקורבי הפריץ כי הצעד שנקטנו עומד להניב תוצאות. הפריץ נכנע והוא מבקש לשוב ולהחכיר לנו את האחוזה, במחיר הראשון. לרגע הזה ייחלנו.
"אלא שאז צץ פתאום איש זה, העומד לפנינו, וחכר את האחוזה במחיר גבוה. ליבנו פג באחת וכל תקוותינו נמוגו. בעלי לא עמד בצער, ובתוך כמה חודשים נפטר והותיר אותי ואת יתומיי לאנחות".
כשסיימה האלמנה את דבריה עמד מולה החוכר ועיניו שטופות דמעות. ממראה פניו הבינה האלמנה שחכירת האחוזה על ידו נעשתה בשגגה. ואף על פי כן, בפועל גרם לנישול משפחה יהודית ממקור מחייתה וגרם בעקיפין למותו של יהודי. עתה הבין החוכר את פשר דבריו הנוקבים של הצדיק. ברצות החוכר הנוכחי לשוב בתשובה זימן את האלמנה אל הצדיק מאניפולי לבצע שטר מחילה, ובכל תמורה שתהיה.
בו ביום התייצבו החוכר והאלמנה לפני הצדיק מאניפולי. בתיווכו של הרב נערך ביניהם שטר מחילה. החוכר העניק לאלמנה ממיטב כספו, סכום אשר הבטיח את קיומה בהרחבה עד אחרית ימיה.
או אז פנה הצדיק אל החוכר והושיט לו יד. "שלום עליך ר’ יהודי וברוך תהיה, על שבנדיבותך החיית היום אלמנה ויתומים". כעת גם ציווה להזמין אליו את בן החוכר, ובמעמד הנוכחים פייסו והעתיר עליו ברכות לרוב.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור