כריעת הלביאה

הם צעדו שני קילומטרים, כשהם
מתרחקים באיטיות מהלביאה שנעמדה.
פיו של רוג’ר לא נפתח מרוב פחד,
ולאחר מאמץ אמר: "חבל על הזמן. אף
אחד לא יאמין למה שקרה לנו…"

משה התלבט, אחרי ארבע וחצי שנות שירות, אם להמשיך במסלול הצבאי או לצאת לאזרחות. הוצע לו לחתום קבע לחמש שנים. כל הזמן שאל את עצמו: האם אני מסוגל להמשיך להתגלגל מכוח האנרציה בלי לחשוב מדוע נולדתי?! מה הייעוד שלי? האם נולדתי רק כדי להפוך בסוף לגל של עצמות? חש שהוא זקוק להפסקה בחיים כדי לדעת מהי תכליתו.

לבסוף השתחרר מצה"ל. שלושה ימים הסתובב ולא ידע מה לעשות עם החופש שניתן לו. החל לרוץ מדי יום כמה קילומטרים מסביב לירושלים. ביום הרביעי החליט לקנות כרטיס טיסה לאפריקה, ליבשת הכי פרימיטיבית ורחוקה מהציביליזציה. דווקא במקום הכה ראשוני החליט לחפש את עצמו. בזכות האמונה שהחלה לפעם בליבו לקח עמו גם תפילין.

הוא הסתובב בקניה כשהוא מנסה להשקיט את המנוע הפועם בקרבו. חיפש את עצמו ללא הרף, ישב שעות בג’ונגלים, בשמורת מסאי-מרה, טיפס להר קניה. היה בטוח שכשיגיע לפסגה, יהיה האדם המאושר ביותר בעולם. לאחר שלושה ימים כשהגיע לנקודה הגבוהה ביותר, הנקראת פויט-לננה, צפה בשמש זורחת ושאל את עצמו: נו, האם עכשיו אני מאושר? הוא ירד בתוך יום וחצי מההר והרגיש עצוב מאוד. אז חש בבירור, שבכל פעם יש לו איזו מטרה דמיונית לחיים, אבל תשובה משמעותית לשאלה "למה באתי לעולם הזה?", עדיין לא קיבל. אחרי חודש וחצי החליט לצאת למסע על פני כל אפריקה. תכנן לעבור מקניה לטנזניה, מלאווי, מוזמביק, זימבבואה, זמביה, בוצואנה-נמיביה, עד לדרום-אפריקה. ביקש לחצות את כל היבשת, אולי אז ירגיש משהו משמעותי בחייו.

משה המשיך את מסעו והחליט לצאת לכיוון טנזניה. הוא קנה כרטיס נסיעה, ראה את הנהג מסדר את מנועו של האוטובוס המיושן ושאל: "זה האוטובוס שנוסע 16 שעות עד דר-אסלאם הבירה?"

"כן".

האוטובוס יצא רק לפנות ערב. כל האפריקאים המתינו בסבלנות עשר שעות תמימות ברוח הביטוי הסווהילי "אקוּנָה-מטטה", שפירושו יש זמן, הכל בסדר. כולם עלו על האוטובוס ונכנסו לשמורת סרנגטי, הגדולה ביותר בעולם. נסעו בשמורה בלילה לאור הירח. הייתה תחושה נפלאה וקסומה. משה נרדם במושבו. לפתע התעורר לקול צרחות נוראות. הוא פקח את עיניו בהלם וראה להבות בחלק הקדמי של האוטובוס. הסתבר שהנהג לא תיקן היטב את המנוע, וכך יצא ניצוץ שהבעיר את כל תא המטען. כולם יצאו בבהלה מהאוטובוס והחלו לברוח. משה היה האחרון שיצא והחל לרוץ ביער. עצים עברו לנגד עיניו מימין ומשמאל והוא נפרד בליבו מהציוד שנותר באוטובוס: כפרת עוונות על המצלמה… על התיק… האוהל… כל מה שהיה לו… ואז נזכר: התפילין, מה יהיה איתן?!

הוא נעצר והביט על האוטובוס. נוכח כי חציו הקדמי בוער וחציו האחורי עדיין לא. הוא ידע שהתפילין נמצאות בתא המטען שנמצא באמצע. הוא החל לרוץ לכיוון האוטובוס למרות שידע שהדבר מסוכן, אבל חש שהוא חייב. חבר שהבחין בו, צעק לעברו: "אתה מטורף! אם אתה רץ לשם, אני לא מדבר איתך בחיים!", אבל משה המשיך לרוץ בכל זאת. הוא ניגש לחלק האמצעי ופתח את תא המטען. להבות האש זינקו לעברו ואז ראה מחזה מדהים: התיק שליד תיקו בוער כולו באש, ואילו תיקו ניצב והאש לא נוגעת בו! הוא הוציא את תיקו במהירות וראה שתכולתו לא נפגעה, כולל התפילין שנותרו שלמות. הוא נישק אותן וראה שבוקעות מהן מעין קרני לייזר. חצי מהאוטובוס בער ונאכל לגמרי ואילו חציו השני לא נאכל, כאילו שהאש נעצרה כאשר הגיעה לתפילין. לאחר מכן יצא עם יתר הנוסעים מהיער.

לאחר זמן מה הגיע משה למדינת זימבבואה. בערב ישב על הגבעה, הבעיר לעצמו מדורה והקים אוהל. הוא צילם את עצמו כמה פעמים, צפה בשקיעת השמש ושמע מרחוק שאגות של אריות. באמצע הלילה הבחין בעיני הצבועים המתקרבים לכיוונו והרים גחל ממדורתו כדי להבריחם. מדי פעם גירש את הצבועים כשהוא רואה את עיניהם וחש בחיוכם הזדוני. חש שהם מחכים לכך שימות ואז יאכלו אותו. כך עבר עליו לילה שלם בפחד מוות. כל הזמן חשב ודמיין מה יעשה אם יתקיפו אותו החיות הרעות. בנוסף לכל חשש מהמקומיים. אם מישהו יסע בדרך הזו ויראה תייר לבן, הוא עלול לשחוט אותו כדי לקחת את שללו. ושוב, כאשר היה לבד, החל להתפלל מקירות ליבו. כך עבר עליו הלילה.

בבוקר התעורר לקול צחוקם של שומרי יערות אפריקנים, המשתאים למראה אדם לבן שישן לבדו. בעטו בו וצעקו לעברו "קום!". משה התעורר בבהלה. אחד מהם חייך ואמר: "מה אתה עושה כאן?! אתה בטח יהודי. רק יהודי מסוגל לעשות דבר מטורף כזה…"

הוא הודה ב’אשמה’ והם אמרו לו ששמורת מנאפולס נמצאת במרחק עשרים דקות נסיעה והציעו לו לעלות על טנדר שנסע לעברה. משה הגיע לשמורה והתיישב על גדות נהר הזמבזי הענק, התבונן בקופים הקופצים, בתוכים המקרקרים ובתאו הרובץ על שפת הנהר. הוא התענג מהפסטורליה המרהיבה, האלוקית ממש. הוא פנה לתיירים שהיו לצידו ושאל כמה זמן הם נמצאים פה. אחד ענה "חודשיים" והשני "שלושה חודשים". לאחר שעה של צפייה, לא היה מסוגל להמשיך באותה תנוחה. כמה זמן מסוגל ישראלי לשבת באפס מעשה?! לא הרבה. הוא החל להסתובב לאורך השמורה, שט באיזו סירת קאנו קטנה, ותוך עשרים דקות הכיר את כל המחנה, שאסור היה לצאת מגבולותיו בשום אופן. אז פגש באמריקאי ששאל אותו: "האם אתה מדריך טיולים?"

ואכן משה נראה כמדריך טיולים – שזוף למדי, חובש כובע, נועל סנדלי שורש, לובש מכנסיים קצרים, ונושא מצלמה גדולה. משה אמר שהוא מטייל מנוסה והאמריקאי, הנקרא רוג’ר, הצטרף אליו. הם יצאו מהשמורה והחלו ללכת לאורך הנהר. מצד ימינם היה נהר הזמבזי. באותה תקופה הייתה בקיעת ביצי תנינים והם ראו תנינים קטנים שטים לאורך הנהר. מצד ימין הייתה חיטה גבוהה, מעין סוואנה. משה, הבקי בחיות ובכלל בטבע, הסביר: "זה נץ, וזה עיטם…"

הם הלכו והתרחקו מהשמורה. רוג’ר שאל בחשש: "אתה בטוח שזה בסדר?" אולם משה לא היה בטוח, אבל חש בקול פנימי שאומר לו "תמשיך!", הם המשיכו ללכת ואז החל משה לחוש בפחד. ליבו החל לפעום בחוזקה. הוא ידע שהוא עושה דבר מסוכן. הם עברו מרחק ניכר, ירדו לאיזה ואדי וטיפסו מעלה. לאחר שלושה קילומטרים זיהו עדר גדול של פילים הרוחצים בנהר. משה חשב לעצמו: "עדיין לא צילמתי עדר פילים רוחץ בנהר…" הוא התקדם לעבר הפילים, צילם כמה צילומים ואז ביקש רוג’ר: "צלם גם אותי!"

משה צילם אותו כמה פעמים, ואז זיהה תמונה מרהיבה: מנהיגת העדר נהמה, הרימה את חידקה והחלה לרוץ לעבר הנהר והעדר המבוהל בעקבותיה. רוג’ר ביקש שמשה יצלמו על הרקע הזה. משה חידד את מיקוד מצלמתו על פניו של רוג’ר. לפתע ראה את פניו חיוורות לגמרי, פיו פעור, עיניו בולטות החוצה נעוצות בדבר מה שניצב אחרי משה. משה הביט לאחוריו. במרחק חמישים מטר, על קן טרמיטים ישן, ניצבה לביאה והביטה בו. לאחר שנייה אחת, החלה לשעוט לעברו בכל כוחה…

משה עצם את עיניו. הוא שמע את השיחים נפתחים ואת הפסיעות קרבות. הוא ידע שבתוך שניות ספורות תגיע הלביאה אליו והן נראו לו כנצח. לא היה מה לעשות. הוא אימץ את גופו. כל רגעי חייו עברו לנגדו. נזכר בפרטי ילדות קטנטנים, כמו בריחתו כילד קטן מגן המגינים ברחובות וכעס אביו עליו, נזכר ב"שלום כיתה א’" כשהיה בן שש, באירועי בגרותו, בגיוסו לצבא ועד לרגע הנוכחי. חלפה לנגד עיניו התמונה העתידה להתרחש בעוד מספר שניות. הוא ראה את גופתו ארוזה בשקית שחורה ומובלת בחזרה לישראל ב"אל-על". אפילו ראה את הלוויה, את ימי השבעה ואת הכותרת בעיתון: "קצין צעיר נטרף בזימבבואה עלידי לביאה".

משה עצם את עיניו והתחנן לאלוקים, לא שינצל, אלא שזה לא יכאב יותר מדי. הוא הושיט את צווארו והיה מוכן למותו. אז הרגיש חבטה עצומה בחזה. ביקש מאלוקים שיראה את עצמו מת, או לפחות שהתמונה לא תהיה מזעזעת יותר מדי. לא היה לו צל-צלו של ספק שהוא מסיים את חייו עלי אדמות. קול פנימי זעק בתוכו: שמע ישראל א-דני א-לוקינו א-דני אחד! הוא פקח את עיניו וראה שרוג’ר חבט בו כדי להצילו.

אז ראה לתדהמתו את הלביאה במרחק שלושה מטרים ממנו כשהיא מביטה בו, שואגת וכורעת ברך, במן כניעה לאיזה כוח עליון. רוג’ר הרים את משה באיטיות והעמידו צמוד לגבו. כך הם פסעו כמה צעדים. הלביאה ליוותה אותם מעט, שוב כרעה ברך, הביטה בהם ושאגה. הם הביטו איש ברעהו והחלו לצעוד לאחור בזהירות כמו בשדה מוקשים. כך צעדו שני קילומטרים, כשהם מתרחקים באיטיות מהלביאה שנעמדה. לבסוף, כאשר נעלמה הלביאה מעיניהם, הביטו איש ברעהו. פיו של רוג’ר לא נפתח מרוב פחד, ולאחר מאמץ אמר: "חבל על הזמן. אף אחד לא יאמין למה שקרה לנו…"

* * *
יצירת קשר לסיפור תשובה – odedmiz@actcom.co.il
(מתוך הספר אור חוזר 3)