חמס במסגרת החוק

מדפדפים בעיתון, קולטים חדשות,
ובכל זאת נדמה, כי בעצם שמענו על
כך בעבר, היו דברים מעולם. אפילו
התגליות הסנסאציוניות, הסיפורים
מסמרי השיער – נשמעים מוכרים
מאיזשהו מקום…

האמירה "אין כל חדש" מקובלת ונפוצה בתשובה לשאלה הבנאלית: מה נשמע? אחר כך מתחילים לזרום קטעי האינפורמציה והחדשות. רכילות פוליטית או חברתית. אישית או ציבורית. סיפורים מסמרי שיער על פלוני, משהו ממסך הטלוויזיה והעיתון, וכן הלאה. אך, קודם לכל "אין כל חדש".

מדפדפים בעיתון, קולטים חדשות, ובכל זאת נדמה, כי בעצם שמענו על כך בעבר, היו דברים מעולם. אפילו התגליות הסנסאציוניות על השחיתות הכלכלית, הנראית כהמצאה ישראלית טיפוסית: תערובת של שלומיאליות, חוסר כישרון, ערמומיות וזדון – גם הם מוכרים לנו מאיזשהו מקום.

חיפושי דרך והמצאות פנטסטיות לעקוף את החוק, לגזול ולהתעשר מבלי שיהיה צורך לתת את הדין על כך. רווחים קלים ללא מאמץ. לעשוק, לחמוס, להונות – באלגנטיות, באמצעות התפתלות לוליינית בין נקיקי הסעיפים הרבים, וקניוניו הטבעיים של ספר החוקים.

אחת הדוגמאות ההיסטוריות, שהייתה יכולה לחסוך מאמץ אינטלקטואלי ממוחם של אנשים רבים, היא התקופה המכונה: דור המבול.

דומה שאין רעה בעולם שלא מצאה לה ביטוי באותה תקופה. חכמינו ז"ל הפליגו בתיאוריהם אודות השחיתות הנוראה שאחזה באנושות. רמת מוסר שסיכומה מובע בפסוק קצר: "וירא ה’ כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום… כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ…" (בראשית ו).

בראשיתו של אותו פרק בתנ"ך, אנו שומעים פרטים חמורים, על התהום המוסרי שאליו התדרדרה האנושות: "ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה, ובנות יולדו להם. ויראו בני הא-לוהים את בנות האדם כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" (אין ענייננו לפרש את המילה "מכל" המופיעה כאן, עיין במפרשים).

פסוק זה מתפרש במדרש רבה על ידי רבי שמעון בר יוחאי, האומר כי בני הא-לוהים הם בני השרים והשופטים (המיוחסים). ומכאן גם המסקנה: תני רבי שמעון בר יוחאי: כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה.

השחיתות המוסרית של הדור נובעת מהתנהגותם של הגדולים. המקורבים לשלטון, נושאי המשרות, אלו החוששים פחות ממורא החוק. אלו המובילים את אזרחיהם אל הקטסטרופה.

אולם, גם שחיתות זו עדיין אינה סוף פסוק. אווירה זו היונקת ממידה מקסימאלית של אנוכיות, משטר האמון על "חטוף ואכול", על פריצת כל גדר וסדר ציבורי, כל אלו לא גררו עדיין את קץ האנושות. אווירה מוסרית זו, השחיתות ביחסי המינים, המתירנות, מוכרחים היו ליצור פרצות דומות גם בשטח הכלכלי, ואלו מיהרו להתפתח. כך נהרסה רשות הפרט, ובוצעה השתלטות מבישה על רכוש זר.

"ויאמר אלוקים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס". אמר רבי יוחנן: בוא וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם עליהם גזר דינם, עד שפשטו ידיהם בגזל (סנהדרין ק"ח).

כל עוד יש נאמנות מסוימת לחוק, כל עוד נותרה מסגרת, לפחות של כבוד הדדי לרכוש הזולת וליגיעו – עדיין כל החטאים כולם, הם בבחינת עבירה, שיש לענוש את עושיה. אולם, כאשר החמס כבש את העולם, אין זאת עבירה – זהו, העונש עצמו. "קץ כל בשר בא לפני (בא בעצמו) כי מלאה הארץ חמס". כי החמס הוא גזר-דין המוות, שהעולם חותם עליו בידיו הוא. כי אין לעולם אפשרות של קיום טבעי באווירה ובמשטר של חמס. ועל כן שטפו מי המבול ומחו עולם מת. עולם הרוס.

אבחנה דקה ומעניינת מצויה בדברי חכמינו בפסוק זה. התלמוד הירושלמי מתאר את החמס שהיו בני המבול חומסים, בדוגמה שכזו: כאשר היה בא רוכל לשוק, ובידו קופה מלאה קטניות למכירה, היו פושטים עליו אנשים רבים, וכל אחד נוטל מעט מסחורתו, כמות מבוטלת, למטה מהמינימום שבית הדין והחוק נזקקים לדון בהם (בבא מציעא פ"ד ה"ד).

בדרך זו לא יכול היה הרוכל לתבוע איש לדין, והיה יוצא נקי מנכסיו. בתיאור זה אנו שומעים על ממציאי סוג מיוחד של גזל. שוד וחמס במסגרת חוקית, שאין אפשרות להתגונן בפניהם באמצעות המשפט. משום שגם לאותו דור מושחת היו ספרי חוק כרסתניים כיאה לכל חברה מכובדת, אלא שדרך הפרצות בחוק, הפכו את העולם ומשטרו לנאלח ומושחת. (כמובן שאיש אינו יכול להתעשר מן המעט שחמס מקופתו של הרוכל, לשם כך קיימת דרך מיוחדת, מוקמת "חברה" שבעלי מניותיה יכולים ומצליחים להפוך את העושר לעושר).

החמס הוא גזר-דין המוות, שהעולם חותם עליו בידיו הוא…

הרס העולם באמצעות המבול היה ביטוי להרס תחושת הצדק. אולם, בד בבד עם ההרס החל להתפתח הגרעין של אנושות טובה וצודקת יותר (יחסית).

נח, האיש אשר התורה מציינת אותו כ"איש צדיק", עמד לבדו מול העולם השוקע, ומאומה לא נדבק בידו. לבדו נשאר איתן באמונתו, ונצר על פיסת הצדק הקטנה שנותרה בעולם.

הדרך שבחר הבורא כדי להצילו, מוכיחה כי לא די בחוש צדק מפותח של יחיד, כדי להצילו מפורענות של דור. ובודאי שעדיין אינה מכשירה אותו להיות גרעין לעולם החדש שייווצר אחר המבול. כי למידת הצדק דרושה גם מידת החסד, השאיפה הכנה לתרום לזולת, להטיב עם רֵע, לתת, להעניק מבלי לצפות לתמורה. זו הדרך היחידה שבה יכול העולם להתקיים (עולם חסד יבנה). לכן נדרש נח להקים תיבה. לעסוק במלאכת ההקמה, מאה ועשרים שנה. עמל מפרך למען האנושות, אפילו, החטאה והמושחתת.

בדברי חכמינו נאמר, שתפקיד זה הוטל על נח, כדי שבני הדור שיראו אותו עוסק במלאכתו, יהרהרו שנית בדרכם ובמעשיהם, אולי ישובו. ואמנם היה נח הולך ומייסר, ומודיע שהמבול קרב. אך התשובה הייתה לעג, חוסר אמונה, מרי.

גם לאחר שהחל המבול, לא יכול היה נח להסתתר בצל צדקתו לשוט בבטחה על גלי המים. גם כאן נאלצו, הוא ומשפחתו, לעמול ללא סוף באחזקת התיבה והברואים הנצורים בה, באספקת מזון לכל החיה והבהמה. לא משום שנבצר מיד ה’ להצילם בדרך אחרת. אלא משום שלהצלתו נדרש מנח לתת ביטוי לתחושת החסד. לגמול טוב לבעלי חיים שלעולם לא יודו לו על כך, אלטרואיזם טהור, חסד של אמת ללא תמורה. מפגן זה של טוב-לב ועזרה הדדית, הוא אשר תמך בקורות העץ של התיבה, הלוחמת במים הגועשים. מעשים אשר רק הם הצמיחו עולם וחברה חדשים.

הצדק המובס והמושפל של בני דור המבול, נותר לדיראון עולם. "הצדק החוקי", שאיש אינו יכול להתגונן מפגיעתו הפך לסמל ומושג בתורה.

המשנה (במסכת בבא מציעא מ"ד), וכן גם נפסקה ההלכה, קובעת כי מי שנתפס בחוסר הגינות מסחרית, שאין אפשרות לכופו באמצעות חוקי התורה, כגון: מי שמכר מטלטלים לחברו, והסכימו ביניהם על המכירה, והקונה שילם עבור הסחורה, אלא שלא ביצע את התהליך המקובל והפורמאלי של מעשה הקניין, ואחר כך התחרט המוכר (בנצלו את העובדה שבפועל טרם נעשה מעשה הקניין) אין אפשרות חוקית לאכוף על המוכר את ביצוע המכירה, כי מבחינה פורמאלית הצדק עם המוכר. אבל בית הדין אומר באוזניו את המשפט הבא: מי שפרע מאנשי דור המבול וכו’, הוא עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדיבורו!

משפט זה אינו הולם סתם שקרן או גנב. משפט זה נועד לאותו ג’נטלמן הנאחז בקרנות החוק. לאיש זה נאמר: הצדק שלך זהה לאותו צדק ששרר בדור המבול. צדק חוקי, פורמאלי, אולי אפילו אלגנטי, אבל צדק המוביל לחורבן אשיות העולם. ולכן מי שפרע עד תום את חובתם של אנשי דור המבול, יעשה זאת בודאי גם בעתיד.

(באדיבות "עת לחשוב" גליון מס’ 81)