הקשר בין כוסות חד פעמיות ואהבה

כולם משדרים לקוסמוס מסרים
ומצפים שמישהו באיזו גלקסיה
יענה. אבל בבית, קשה לענות על
שאלה פשוטה כמו – "מה דעתך
על הכוסות החד-פעמיות שקניתי?"

במציאות, אנו מצפים מבני זוג שיחתמו על חוזה "שותפות" לאורך שנים, שיהיו מאושרים.

הרי עם שותף עסקי איננו "סגורים" עד תום, כלומר עם שותף שאנחנו אמורים לראותו מספר שעות ואינו עוקב אחרינו ולא שואל: "למה איחרת שוב", "למה הצלחות נשארות על השולחן אחרי האוכל..?!", "למה אני צריכה לקום כל לילה – הילד הזה הוא רק שלי?! ו….ו…"

איך מצפים מאיתנו להאמין ביכולת שלנו כזוג להחזיק מעמד עשרות שנים ב"שותפות המוזרה/המופלאה" הזו?! האם ניתן ללמוד כיצד לשמר או להתחבר על מנת ששותפות זו תיארך לאורך שנים טובות?

שני אחים שגדלים באותו בית עם אותם הורים, הולכים לאותו בית ספר/ישיבה, אוכלים את אותם המאכלים, מתפללים באותו ה"נוסח", מעורים באותם חיי קהילה/חברה – ובכל זאת, גדלים עם אופי שונה ואוהבים דברים אחרים, ולעיתים לא מסתדרים, ולעיתים שנים שאינם מדברים ביניהם. כיצד, אם כך, נצפה ששני בני זוג שבאים מאטמוספרות שונות, מבתים בעלי מנטאליות שונה מאוד, ימצאו אוזן קשבת ושהאהבה והאחווה תשרה בביתם?!

נישואין אינם באים לשנות את בני הזוג ובטח לא ‘לחנך’ את בן הזוג! הם באים לחבר בין בני הזוג וליצור חברות ביניהם. מצאנו, גם, שניגודי אופי לא יפריעו אם בני הזוג ישכילו להתעלות מעל הקשיים.

דוגמא לכך מצאנו בשחר ההיסטוריה של עמנו – יצחק אבינו ורבקה אמנו ע"ה.

שניהם באו מבתים שונים במהותם. יצחק אבינו בא מביתו של אברהם אבינו ע"ה, איש גומל חסד, בית של תורה ויראת שמים. רבקה, לעומתו, באה מבית של עבודה זרה, מסביבה שונה. רבקה הייתה צעירה מיצחק בעשרות שנים. הם היו שונים באופיים: רבקה הייתה פעילה, יוזמת ומתוחכמת מאוד. היא הייתה דולה לאנשים בבחינת חסד. ואם הייתה חיה כיום, ברור שהייתה עומד בראש שדולת נשים למען… ולמען… יצחק, לעומתה, היה באופיו "מובל", שרוי בתוך עצמו ועוסק בתורה כעולה תמימה. וכאן אנו חשים את הבדלי השקפותיהם, כשאחת הדוגמאות לכך היא חינוכו של עשיו בנם.

ובכל זאת, למרות השינוי המהותי ביניהם, עובדה זו כלל לא הפריע להם להקים בית נאמן ולאהוב. את הבדלי אופי עצומים אלו, שהיו בין יצחק לרבקה, מתאר המהר"ל באומרו: "הם היו הפכים זה לזו…" ( דרך חיים למהר"ל א, עמ’ כ"ט).
 

הגמרא בקידושין (כט ב’) דנה בשאלה, האם ילמד תורה קודם או ישא אישה? חתן אחד אמר: להתחתן עם התורה זהו ביטוי שגרתי וידוע, אבל הוא הולך ללמוד את אשתו – הוא מעוניין לעשות תואר ב"אשתו", BA או MA באשתו, עד שיוציא תואר פרופסורה…

כמה צדק החתן הצעיר הנ"ל. לעיתים, כשאני משוחח עם בני זוג במהלך טיפול וייעוץ, האישה אומרת: "ברור שאני מכירה אותו..", "אני יודעת בדיוק מה הוא אוהב ללבוש, מה הוא אוהב לאכול ומה הוא יגיד בעוד רגע…" ואף הבעל אומר לי: "אני מכיר אותה בעל פה, היא לא מצליחה להפתיע אותי…"

וכשהם נשאלים: האם את מכירה אותו מבפנים? האם את חשה את הכאב שלו? האם ניסית להבין את קשייו מנקודת המבט שלו? האם אתה, הבעל, הצלחת להזדהות עם קשייה? לומר לה את זה – שאתה מבין את מה שעבר עליה במשך כל היום?…

האם בכלל ניתן להגיע לכך שבני זוג יכירו ויחושו איש את אשתו?

אכן, ניתן גם ניתן! וזאת על ידי דיבור. הדיבור יוצר את החיבור בין בני אדם בכלל, ובין איש לאשתו בפרט. חז"ל אמנם הזהירו בפרקי אבות: "אל תרבה שיחה עם האישה – באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו". הדיבור יוצר חיבור בפרט בין אנשים ונשים ולכן כה החמירו בכך. אם כן, מדוע כתוב "אל תרבה שיחה עם האישה?"

מסביר ה"חזון איש" זי"ע: "חוץ מן השנה הראשונה. ושימח את אשתו אשר לקח – חובה! כיצד משמחה? עליו להשתדל להראות אהבה וקירוב בריבוי שיחה ובריצוי". ומה שאמרו חז"ל "אל תרבה" וכו’, אין מדובר על השנה הראשונה, שבשנה זו צריך להרבות בריצוי ובחיבה ובשיחה".

אחרי השנה הראשונה ניתן להכיר ולהבין אחד את השני גם בלי אותה "דברת" ארוכה, בה חוזרים על אותן מילים, אותן הקלישאות ואותם הנאומים, ולעיתים קרובות אותם הויכוחים…

כוח הדיבור הוא כוח גדול לבנות או להרוס! מוות וחיים ביד הלשון – על ידי לשון הרע ניתן להרוס מדינות. שורש המחלוקות וההרס בא על ידי דיבורים, ניתן לתקן ולחבר את כל העולם על ידי דיבור, אך תחילה יתחבר בבית ועם אשתו על ידי דיבור.

בני זוג הם קודם כל חברים, "כי היא חברתך ואשת בריתך" (מלאכי ב, יד). אתה הגבר "קנה לך חברה", ואת גברתי "קני לך חבר".

כיצד קונים? על ידי הדיבור, כלומר התקשורת בין בני הזוג. על ידי שיחה והמון סבלנות. בעולם של תקשורת ומדע כולם מתקשרים עם כולם – עולם המדיה נפתח בפני כל העולם. כולם משדרים לקוסמוס מסרים ומצפים שאיזה מאן-דהו באיזו גלקסיה יענה או יקשיב. אך בבית, אין לבעל סבלנות לשמוע את שאלתה של אשתו (חברתו?!): "מה דעתך על הכוסות החד-פעמיות שקניתי? מוצאים חן בעינך?"

בעל יקר! לפני שאתה מפיק "פרויקטים" בעולם הגדול, תקשיב ברוב קשב עם הנהון בראשך לשמע שאלת רעייתך – "מה דעתך על השמלה שלי? מוצאת חן בעינך?" וכשאשתך אומרת לך: "כואבת לי הבטן או אני עייפה", אנא, אל תשלח אותה לשתות אספירין או לנוח. תן קרדיט לאינטליגנציה שלה, היא יודעת שכאשר כואב הראש – לוקחים כדור וכשעייפים הולכים לנוח. אשתך מצפה שתזדהה עם הכאב והקושי שלה, ואל נא תעשה לה ב"שפת גוף" – ‘נו סיימי כבר’, כי בעצם אתה אומר לה: ‘תכל’ס, מה את רוצה ממני?…’ אנא הזדהה איתה!

זו השיחה, זה הדיבור, זאת "אומנות הדיבור"!

וגם אם מדובר בחוות דעתך "המקצועית" על הכוסות החד-פעמיות, נסה להבין ולראות מה ומי עומד מאחורי השאלה, ובעזרת השם מובטח לנו חיבור, חברות, זוגיות ושותפות מופלאה!

(מתוך אתרו של המחבר)