מה אתה יודע על הבגד שלך?
האם ידעתם שהבגד אותו אתם לובשים מעיד על על מידת השמחה שלכם? רבי נחמן מלמד אותנו דברים שלא ידענו על ההופעה החיצונית שלנו.
האם ידעתם שהבגד אותו אתם
לובשים מעיד על על מידת השמחה
שלכם? רבי נחמן מלמד אותנו דברים
שלא ידענו על ההופעה החיצונית שלנו.
בגן החכמה – פרק 20
מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא
וכן במלבושים היה להם בשותפות, לו ולאשתו פעלץ (מעיל פרווה חורפי) אחד. והיה אומר: אשתי, תן לי הפעלץ! כשהיה צריך ללבוש הפעלץ, כגון לילך לשוק והייתה נותנת לו. כשהיה צריך ללבוש טוליפ (מעיל עליון) לילך בין אנשים, היה אומר: אשתי, תן לי הטוליפ! והייתה נותנת לו הפעלץ, והיה מתענג ממנו, והיה משבח: כמה יפה הטוליפ הזה! כשהיה צריך לקאפטין (קפוטה), כגון לילך לבית הכנסת, היה מצווה ואומר: אשתי, תן לי הקאפטין! והייתה נותנת לו הפעלץ, והיה משבח ואומר: כמה יפה ונאה הקאפטין הזה! וכן כשהיה צריך ללבוש יופא (קפוטה), הייתה נותנת לו גם כן הפעלץ, והיה משבח ומתענג גם כן, כמה יפה ונאה יופא הזאת כנ"ל, וכן בכיוצא בזה והיה רק מלא שמחה וחדווה תמיד…
הרבי מאריך בתיאור של מנהגיו ומידותיו הטובות של התם בכל מיני דרכים, כדי לעורר את הקורא שייתן ליבו על כך ויקנה את דרך התמימות.
בעניין הבגדים, ידוע שהם כבוד האדם כפי שנאמר בגמרא, שרבי יוחנן קרא לבגדיו "מכבדי", מכיוון שהבגדים הם הדבר הראשון שרואים, כי הם חיצונים והם בולטים יותר מכל דבר אחר אצל האדם. למשל, אדם לבוש בלויי סחבות מיד יורד ערכו בעיני רואיו, אפילו אם הם מודעים לפנימיותו המיוחדת ואף אם הוא יפה תואר, משום שהבגד הנבזה שלובש מיד מכער אותו. וכן להיפך, אדם הלובש בגד יקר ומחויט מיד עושה רושם רציני ומושך, אף אם הסובבים אותו לא יודעים דבר על פנימיותו. ההופעה החיצונית עושה את שלה!
לכן, שמחתו של התם בבגדו הפשוט מגלה שהשמחה שלו היא אמיתית. הוא באמת שמח במה שהבורא נותן לו, הוא באמת מאמין בהשם באמונה שלמה שהשם עושה בשבילו את הדבר הטוב יותר, לכן השמחה שלו אינה מושפעת כלל מדעת הבריות, הוא יודע לשמוח בחלקו גם כשנחשף לביקורת של החברה, כאשר יוצא לבחוץ בבגד שכולם בודאי לועגים לו, אבל זה לא מעניין אותו בכלל מה חושבים עליו. ולא רק בינו לבין עצמו התם יודע לשמוח בחלקו – במאכל ובמשתה, אלא אף כשיוצא לבחוץ, שם נמצאת התחרות וההשוואות המצויות תמיד בין בני אדם, וחסרונותיו נחשפים לעיני הבריות – גם שם התם לא נופל משמחתו, אלא יוצא בלי שום חלישות הדעת. הוא מאמין שבגדו הוא הטוב ביותר בשבילו.
זו הנקודה העיקרית שעלינו ללמוד מהתם. כאשר אדם באמת שמח בחלקו אז יש לו ביטחון עצמי אמיתי. אין זה מעניין אותו מה דעתו של הזולת עליו, ואפילו אם יצחקו עליו וילעגו לו – זה לא מעניין אותו בכלל! וזו נקודה ששייכת רק לאדם שחי עם האמונה, כלומר, אדם שחי עם השם ולא עם בני אדם. דבר זה ניתן להבנה על ידי שאדם מיישב את דעתו בפשטות: אם בני אדם יאמרו שזה לא טוב, אז זה אומר שזה כבר לא טוב?! אולם אדם שחי בלי אמונה שמחתו היא חיצונית בלבד, וממילא הוא תלוי במה שיאמרו עליו הבריות. וברגע שרק נדמה לו כי יתכן ותהיה עליו ביקורת, ולו הקטנה ביותר וכל שכן לעג או צחוק, מיד הוא מתכווץ ונבהל.
אדם שחי את האמונה לא צריך להתאמץ כלל כדי לא להתרגש ממה שאומרים עליו, מכיוון שזה לא עולה בדעתו כלל, הוא חי רק עם השם, וממילא דבר זה ברור לו כשמש בצהרי היום – אם השם נתן לו בגד מסוים, או כל דבר אחר, זה מה שהשם רוצה שיהיה לו, לכן הוא מאושר ושמח בחלקו ואין הוא נותן את דעתו כלל על דברי הסובבים, וכמובן שלא שם ליבו לצחוקם ולעגם.
אל תתבייש באמת
כאן יש צורך להדגיש לקורא, מכיוון שלמדנו על הנהגותיו של התם, שאף אם ירצה ללכת בדרכיו ולהידמות לו ולחיות חיי אמונה ותמימות, אין זה אומר שעליו לרוץ לחפש בארון של סבו בגד ישן ומגושם וללבוש אותו. לא! לכתחילה, צריך כל אדם לרצות לא להתבלט כלל, אלא יהיה מוטמע בין הבריות ומעורב בדעת עם הבריות, ובודאי אם יש לו מה ללבוש – יתלבש כמו שכולם מתלבשים.
אולם כאשר ישנו צורך או הכרח להתנהג בדרך מסוימת, או להתלבש בדרך מסוימת, מכיוון שזה רצון השם וזה מה שהשם נותן לאדם – אז באמת לא יתחשב בדעת הבריות, אלא יחשוב אך ורק מהו רצון השם באמת.
למשל, כאשר אדם הולך בלבוש יהודי באזור של גויים, הוא לא צריך להתייחס לדבריהם או ללעגם כלל. וכן אדם שגדל בחברה רחוקה מקיום תורה ומצוות ורוצה לחבוש כיפה על ראשו – גם כאן, שלא ייתן דעתו למבטים וההערות של מכריו. כך לגבי אישה הרוצה להוסיף צניעות, וכן הלאה.
מסופר על רבי שמשון, תלמידו של רבי נתן, שבנערותו אהב מאוד ללכת לסעודה שלישית ולשמוע את רבי נתן, אולם אביו התנגד בכל תוקף ולא הרשה לו ללכת, אך רבי שמשון היה מתחמק והולך. באחת השבתות האב הכניס את רבי שמשון לחדר סגור ולקח לו את הבגדים, כדי שלא יוכל לברוח דרך החלון. אולם הנער, שכיסופיו הלכו וגברו ככל שהשעה ללכת לסעודה שלישית התקרבה, חיפש דרך לצאת. הוא מצא בארון בגדי עבודה מגושמים של איכר גוי, שככל הנראה הונחו בבית כמשכון על הלוואה. הנער לא היסס, הוא לבש את בגדי האיכר, קפץ מהחלון, רץ לבית הכנסת והגיע בדיוק כשהתחיל רבי נתן למסור את שיעורו. כשראו אותו החסידים פורץ כך לבית הכנסת כשהוא משולהב, פניו אדומות אך בבגדי איכר – צחקו כולם על מראהו המבדח. אבל רבי נתן נעץ מבט חודר בתלמידו הצעיר, והניע ראשו לאט. הוא לא ראה שום דבר מצחיק. הוא ראה רק את מסירות נפשו של הנער, ובמעמד זה הבטיח לו שבבוא היום יעשה לו טובה נצחית בזכות מסירות נפשו.
זה לעומת זה
כאן אנו רואים שוב את הניגוד העצום בין התם לחכם. החכם מוצא חסרונות בכל דבר, אפילו בדבר המושלם, ואילו התם מוצא שלמות בכל דבר, אפילו בדבר שנראה לכאורה החסר ביותר. על ידי זה אנו רואים את ההשפעה העצומה שיש למידות של האדם על כל חייו.
התם – בזכות אמונתו השלמה ומידתו הטובה לקבל את מציאותו בתמימות, לראות את הטוב ולהיות שמח בחלוק – לכן הכל טעים ומתוק לו, אפילו בלחם הפשוט שאוכל הוא מרגיש את כל הטעמים שבעולם, הוא גם שמח במלבושו הפשוט.
החכם – בגלל גאוותו וכפירתו אינו מוצא נחת אפילו בהצלחות הגדולות ביותר שהשם נותן לו.
כי יש רק שתי אפשרויות:
האחת – או שאדם חי באמונה שכל מה שקורה איתו – הכל הוא רצון השם כדי להיטיב לו! והבורא עושה את הטוב ביותר בשבילו, ואז בודאי הוא שמח בחלקו בכל שנייה בחייו ומכל דבר.
השנייה – או שהאדם לא מאמין שכל חייו בהשגחה של הבורא עליו כדי להיטיב לו, לכן הוא חי בכפירה שהוא הקובע לעצמו את חייו, הוא חי בהרגשה שהוא מסוגל להשיג את הטוב ביותר בכוחות עצמו. לכן הוא מאשים את עצמו בכל מה שקורה לו בחייו, הוא אף פעם לא מרוצה מכיוון שתמיד יש לו הרגשה שזה לא מספיק, הרגשה של פספוס כי יכול היה להשיג יותר טוב, דבר שמוביל אותו לעצבות, דיכאון, ייאוש, מרמור והוא כל הזמן עצבני…
(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור