אל תיתן לעולם לבלבל אותך

זה קורה כשמסתכלים. על מה?
על הכל. אז מתחיל הבלבול הגדול.
אז מתחיל הקושי הגדול של החיים
שמושתת על עיקרון "הדשא של השכן".
אז למה להסתכל על אחרים?

בגן החכמה – פרק 34

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

אל תסתכל על אף אחד – הוא אחד היסודות שלימד אותנו רבי נחמן, בהשמטות לליקוטי מוהר"ן, וכך כתב:

"אחד היה אברהם" (יחזקאל לג), שאברהם עבד השם רק על ידי שהיה אחד, שחשב בדעתו שהוא רק יחידי בעולם, ולא הסתכל כלל על בני העולם, שסרים מאחרי השם ומונעים אותו, ולא על אביו ושאר המונעים, רק כאילו הוא אחד בעולם, וזהו: "אחד היה אברהם". וכל הרוצה לכנס בעבודת השם, אי אפשר לו לכנס כי אם על ידי בחינה זו, שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם, ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון אביו ואמו או חותנו ואשתו ובניו וכיוצא, או המניעות שיש משאר בני העולם, המלעיגים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך. וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל, רק יהיה בבחינת: "אחד היה אברהם" – כאילו היה יחיד בעולם כנ"ל".

אברהם אבינו לא הניח את עצמו להתבלבל משום אדם. הוא עשה את שלו בעבודת השם, לכן נקרא אברהם "העברי" – מכיוון שעמד לבדו בעבר אחד של העולם וכל בני העולם בעברו השני, והיה חזק בדעתו באמת, ואף שאברהם אבינו ע"ה היה צריך לעמוד בפני חולקים גדולים ועצומים, עובדי עבודה זרה וכדומה. ומעניין הדבר, האם דבר זה שייך ליהודים כמו אברהם אבינו, ובפרט בין עובדי השם? כן!

"אחד היה אברהם" שייך לכל אחד ואין זה משנה מה הוא תחום עיסוקו (תלמיד ישיבה, איש עסקים וכו’) כדי שלא ייחלש מחבריו, כלומר כשרואה שהם מצליחים יותר ממנו או כשהם מתחזקים במצווה מסוימת, ואילו לו קשה בזה. כמובן שאין הוא צריך להסתכל על החלשים ממנו ולהתגאות או לזלזל בהם, או להסתכל על אנשים שעוברים על התורה ח"ו ולחשוב שחלילה אפשר להיות יהודי גם כך.

עיקרון זה מחדד את הנקודה – שלא מסתכלים על אף אדם אלא מחפשים רק את מה שהשם רוצה מכל אחד מאיתנו, לפי הכלים ותכונות הנפש שנתן לנו. עלינו להתבונן לאן השם מוביל אותנו בעזרת הרמזים שרומז לנו בכל יום ובכל רגע. לשים את דמותו של התם לנגד עינינו, מכיוון שרבי נחמן כבר הסביר לנו שהתם לא הצליח לעשות שום דבר מושלם. ולא רק, אלא היה מלא בחסרונות וכל דבר שעשה היה "משולש" ("נעל משולשת", זוכרים?) ולמרות הכל לא התבלבל מאף אחד ולא נבהל משום דבר. מדוע? מכיוון שהייתה לו נקודה פנימית – הוא הסתכל רק על עצמו ועל הדרך בה מוביל אותו בורא העולם.

וספרתם לכם

על כך כותב רבי נתן (ליקוטי הלכות, הלכות פסח ט, כב):

"וזהו: "וספרתם לכם" – לכם לעצמכם. לכם לעצמכם דייקא, שכל אחד צריך לספור ספירת העומר, שהוא בחינת התחזקות הנ"ל – לעצמו כפי מה שהוא, ולא יפול בדעתו מחמת שנדמה לו שחבריו בני גילו טובים ממנו הרבה. כי אף על פי שהוא מידה טובה להיות ענו ולהחזיק כל אדם טוב ממנו, אבל אם יפול בדעתו על ידי זה ח"ו, אין זה ענווה, אדרבא זהו גדלות גדול, שאין נאה לו שיעבוד איזה עבודה להשם יתברך ועדיין הוא רחוק כל כך, וחבריו כבר זכו למה שזכו.

"כי אסור להרהר אחרי המקום, ומי יודע מאיזה מקום הוא, ובאיזה מקומות נמשך על ידי מעשיו, כי אין אדם דומה לחברו כלל. וכן כל אדם שרוצה לצאת מטומאתו וזוהמתו, שזה בחינת ספירת העומר כדי שיטהרו וכו’, צריך לספור הימים לעצמו דייקא, ואל יפיל אותו חברו כלל ח"ו. וזהו "וספרתם לכם" – לכם לעצמכם דייקא, והבן היטב. וכעין שכתב רבינו ז"ל על הפסוק "אחד היה אברהם", שעיקר התקרבות אברהם אבינו ע"ה להשם יתברך היה על ידי שחשב תמיד שהוא רק אחד בעולם ולא הסתכל על שום מונע ומעכב ומבלבל וכו’, עיין בתחילת הספר ליקוטי תנינא עניין זה.

"ובאמת כמו שיש כמה מיני מניעות מהמונעים הרשעים או מתנגדים הרוצים למנוע מהאמת בכמה הסתות ופיתויים ודברי ליצנות וחלקלקות וכו’, כן יש גם כמה מיני מניעות וחלישות הדעת אפילו מחבריו ואוהביו באמת. וכל זה אי אפשר לבאר בכתב רק כל אחד יבין בעצמו כפי ענייניו, וכנגד כל מיני מניעות וחלישות הדעת שבעולם צריכין לילך בדרך הנ"ל בבחינת "אחד היה אברהם" – לחשוב כאילו הוא יחידי בעולם, וזה בחינת "וספרתם לכם" – לכם לעצמכם כנ"ל.

"וכמו שמובא בהמעשה של החכם והתם. מבואר שם שהתם היה רצען וכו’ ולא היה יכול לעשות המלאכה כראוי ומנעל שלו היה בג’ קצוות וכו’, והוא היה מתפאר בו מאוד: "כמה נאה ויפה המנעל הזה" וכו’. והייתה שואלת לו אשתו: "אם כן מפני מה שארי בעלי מלאכות נוטלים ג’ זהובים בעד זוג מנעלים, ואתה אינך לוקח כי אם אחד זהב וחצי?" השיב לה: "מה לי בזה, זה מעשה שלו וזה מעשה שלי. ועוד, למה לנו לדבר מאחרים? הלא נתחיל לחשוב כמה וכמה אני מרוויח בהמנעל זה מיד ליד? העור הוא בכך" וכו’.

"והבן! כי במעשה הזאת מבינים רוב העולם כמה דברים הנוגעים לעבודת השם יתברך, שצריכין להתנהג בדרכי התמימות ולהיות בשמחה תמיד, אפילו בעניות ודחקות גדול, וגם עבודתו ותפילתו אינו בשלמות כלל, אף על פי כן יהיה בשמחה בחלקו תמיד ואל יסתכל על העולם כלל שיש להם פרנסה כנגדו בכפלי כפליים, ויש להם אכילה ושתייה ומלבושים נאים וכו’, ואף על פי כן מלאים דאגות תמיד בריבוי חסרונות, וגם בעבודת ה’ בתורה ובתפילה הם גדולים ממנו אלפים פעמים, ואף על פי כן אל יפול בדעתו מזה כלל, רק יהיה שמח בחלקו תמיד, כמבואר שם, שהלחם שלו היה אצלו כל המאכלים שבעולם וכו’, ומנעל שלו שגמר בכמה ימים ביגיעה גדולה, והיה מלא חסרונות, והרוויח בו פחות הרבה מאחרים, אף על פי כן היה יקר בעיניו מאוד, והתפאר בו הרבה, ולא הסתכל על אחרים כלל, ואמר: "מה לי בזה? זה מעשה שלו וזה מעשה שלי" וכנ"ל.

"ורבינו ז"ל רמז בעצמו אחר שסיפר מעשה זאת, שכוונתו לעניין תפילה ועבודת השם, כמו שמובא שם בסוף שאמר רבינו ז"ל: "ואם התפילה אינו כראוי היא מנעל בג’ קצוות" והבן, עיין שם. היינו כנ"ל, שצריכין להתנהג בתמימות גדול כדרכי התם הנ"ל, וצריכין לדקדק בכל המעשה – לקחת לעצמו מוסר ועצות מדברי התם הנ"ל, ולילך בדרכיו ולהיות בשמחה תמיד, ואל יבלבל אותו העולם כלל, ואפילו חבריו שזוכין לתפילה ועבודה הרבה יותר ממנו, אף על פי כן אל יפול בדעתו מזה כלל, רק יהיה בשמחה תמיד בכל נקודה ונקודה טובה שמרוויח בתפילתו ועבודתו איך שהוא, עיין שם בהמעשה ותבין".

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)