אלה לא הנעליים שלי

אחד הדברים החשובים שעלינו
לדעת הוא, שאנחנו אכן נועלים את
הנעליים שלנו. את הזוג שמתאים
בדיוק לרגל שלנו. מידה אחת יותר
או פחות – עושה את ההבדל. והוא
גדול!

בגן החכמה – פרק 39

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

הצורך שיש לבני האדם להשוות עצמם לאחרים נקרא גם "נצרך לבריות". כלומר, שאדם נצרך לכבוד כדי להיות חשוב בעיני הסובבים אותו. אדם כזה אינו יכול לעשות את עבודתו באמת, כפי שכותב רבינו:

"ועיקר האמת הוא, כשאין האדם נצרך לבריות כי ‘כיוון שנצרך האדם לבריות, משתנה פניו ככרום, לכמה גוונין’ (ברכות ו, ע"ב) כי מי שהוא נצרך לבריות, קשה לו מאוד להתפלל ברבים, וטוב ונוח לו להתפלל ביחיד. כי ברבים נופלין עליו פניות גדולות ושקרים, שעושה תנועות ושקרים בתפילתו בשביל בני אדם, מאחר שהוא נצרך להם, ואפילו מי שאין נצרך לבריות בשביל פרנסה, כי מתפרנס משלו, אף על פי כן יש שהוא נצרך לבריות בשביל כבוד או בשביל דבר אחר, דהיינו שיש לו תאווה של כבוד וחשיבות וכיוצא, נמצא שהוא נצרך לבריות, שהוא צריך לכבוד וחשיבות שלהם, ואזי שהוא נצרך לבריות באיזה בחינה, יוכל ליפול בשקר גדול בתפילתו, דהיינו לעשות תנועות בשקר בשביל בני אדם כנ"ל" (ליקוטי מוהר"ן סו).

על פי דרכו של התם אפשר להבין היטב שיחה זו. מכיוון שהוא לא רצה כבוד מאף אחד, ואפילו קיבל ביזיונות מכולם, לכן הצליח לעבוד את השם באמת. כלומר, הוא עבד את השם על פי המדרגה הרוחנית בה הוא נמצא בלי שום בלבול מכך שאחרים עושים טוב יותר. אילו לא הייתה לא את ה"אמת" הזאת הוא היה עושה כל מיני שקרים בכדי למצוא חן בעיני בני אדם, וכמובן שהיה רוצה כבוד ונכנס לתחרות עם הסובבים אותו. הוא בודאי היה עושה את עבודתו בשקר, לא לפי המדרגה הרוחנית האמיתית שלו, דבר שלצערנו אנו רואים כאשר הרבה אנשים לא יודעים לחיות עם "המעשה" שלהם וכל עבודתם היא רק על פי ההשוואות לאחרים. הם עושים רק את מה שנראה להם ראוי לעשות בגלל ההשוואות.

רפואה לנפש

כעת ניתן להסביר היטב כיצד האמונה והנפש הם בחינה אחת (כפי שכותב רבינו בליקוטי מוהר"ן קעג). כי רוב הייסורים של חולי הנפש באים מההשוואות לאחרים, כך גם באים לידי גאווה וגדלות, או להיפך – דיכאון, שנאה, או כאשר חושבים שמישהו אחר חושב עליהם רעות וכדומה. כל הבעיות הנפשיות ללא יוצא מן הכלל באות כאשר האדם מקשר – בדרך כלשהי – את חייו למציאות של בני אדם אחרים, כמו אדם שחולה במחלת הרדיפה וכדומה.

ועיקר מחלת הנפש של הנפילה בדעת, החולשה והייאוש נובעים אך ורק מהשוואות אלה, ומשם עיקר התגברות היצר הרע. לכן, ראינו שכל טענה של אשת התם נגד שמחתו לא הייתה על עצם השמחה שהוא שמח במעשי ידיו, אלא על כך שביחס לאחרים הוא לא מצליח. אז למה הוא שמח? הרי היא לא אמרה לו למה אתה לו שמח כי הנעל שאתה עושה משולשת? היא גם לא הזכירה בכלל את החיסרון של נעל כזאת, אלא רק את העובדה שלעומת אחרים הוא מקבל מעט כסף. אולם המציאות היא, שהתם ידע שזו היכולת שהשם נותן לו ואיתה הוא פועל, לכן הוא שמח במעשי ידיו.

אם כן, כל נפילה בדעת שיש לבני אדם היא רק משום שהם נכנסים ל’נעליים אחרות’, כלומר להשוואה עם אחרים, ומכאן קצרה הדרך לנפילה או לכל סוגי הכפירות וחוליי הנפש כגון: עצבות, כעס, תסכול וכדומה. בנקודה זו חשוב לציין, שייתכן שגם אחרי שאדם הצליח להינצל מעניין ההשוואה ומכל מה שהיא מובילה, והוא לא מסתכל על אחרים, עדיין יכולה להישאר אצלו מועקה מסוימת מכיוון שהוא חושש שמא לא יצא ידי חובה כלפי הקב"ה. אולם, כאשר מסתכל גם על נקודה זו באמונה – כך השם רוצה – שום דבר לא יעציב או ידאיג אותו. הוא ישמח במה שזכה ולאחר מכן אף יתבונן מה עליו לעשות כדי לשפר להבא ולהתקדם.

לכן חשוב להדגיש, שנקודת ההתחזקות שאנו לומדים מן התם אינה התחזקות בדרך של רשלנות או עצלות וכדומה, שאלו הן מידות רעות. רבי נחמן הדגיש כבר בתחילת המעשה שאמנם לתם היה שכל פשוט ונמוך, אבל הוא לא היה טיפש! הוא היה אדם מאוד מציאותי עם אצבע על הדופק לגבי כל מה שקשור לענייניו – אם יכול לעשות טוב יותר או לא. רבי נחמן אף מתאר אותו כאדם חרוץ ולא עצלן. תכונה זו אנו לומדים מהתיאור של רבי נחמן על התם שעבד שעות רבות עד שבקושי היה לו זמן להכניס לפיו אפילו חתיכת לחם. אם כן, ברור שהתם עשה כל שביכולתו. וגם לאחר שהתאמץ רבות והגיע לתוצאה שהגיע, הוא לא היה מוכן להיכנס לשום השוואה או ליפול לעצבות וחלישות הדעת, אלא רק שמח במעשה ידיו, וכמו שאומר רבי נחמן: ומנהגו היה שהיה תמיד בשמחה!

כדי להפנים וליישם את הדברים לעיל, את ההתחזקות הנפלאה שאנו מקבלים מדרכו של התם, ומדבריו של רבינו, עלינו להתפלל להשיג את הדעת והאמונה שגלומה בהם, באמת ובפנימיות, וכמובן שבדרך זו נזכה לראות איך חיינו הופכים להיות גן עדן עלי אדמות ממש, ונזכה רק ללכת ולהתעלות בדרכי השם באופן האמיתי. והכל בתנאי, שאנחנו נועלים את הנעליים המתאימות לנו, בלי שום השוואות.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)