תילחם על זה!

למרות שישנם דברים שאתה רחוק
מלהשיגם, ואתה יודע שיש לפניך דרך
ארוכה וקשה – תילחם על המטרה שלך.
מבחינתך, הנושא סגור ואין על מה לדבר.

בשדי יער – פרק 42

אחת מן ההגדרות הנכונות של ההתבודדות היא ישוב הדעת, כפי שכותב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, ח"ב תורה י): "מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך, הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת, ואינם מיישבין עצמן. והעיקר – להשתדל לישב עצמו היטב, מה התכלית מכל התאוות ומכל ענייני העולם הזה, הן תאוות הנכנסות לגוף, הן תאוות שחוץ לגוף, כגון כבוד, ואז בודאי ישוב אל ה’".

עניין ישוב הדעת, כפי שמוסבר לעיל, יכול להיעשות אך ורק בשעת התבודדות. אז יש את הזמן לישב את עצמו "היטב", כלשון רבינו, "מה התכלית מכל התאוות" וכו’. וכך היה מכנה הרב לוי יצחק בנדר ז"ל, זקן ברסלב, את שעת ההתבודדות: "שעה של ישוב הדעת". רק לעיתים רחוקות שמענו ממנו הגדרה אחרת להתבודדות. אולם ברוב הפעמים, כאשר היה מדבר על התבודדות היה מכנה אותה: שעה של ישוב הדעת. ועל זה ישנה הבטחה מפורשת מרבינו הקדוש – שאדם שיקיים אותה "בודאי ישוב אל ה’"!

הגדרה זו של ישוב הדעת לשעת ההתבודדות נצרכת מאוד, משום שבכל תפילה ותפילה, ובעיקר בזמן של חשבון נפש, צריכים ליישב את הדעת היטב כדי להתפלל בצורה נכונה, כפי שנסביר בהמשך.

חזק ותקיף

עיקר ישוב הדעת שאדם עושה הוא כדי לברר לעצמו מהי האמת באופן ברור וחזק כל כך, עד שיהיה לו ברור כשמש מה השם מצווה עליו בכל עניין ועניין ללא שום ספק כלל. ישוב הדעת צריך להיות חזק ותקיף מאוד לזמן ממושך ולא יחלוף מדעתו, כפי שנאמר בשיחה אחרת, המקבילה לשיחה זו, בשיחות הר"ן:

"…ואפילו אם יש לו לפעמים איזה ישוב הדעת, אין הדעת המיושב מאריך זמן אצלו, ותיכף ומיד חולף ועובר ממנו. וגם אותו המעט הדעת שיש לו, אינו חזק ותקיף אצלו. מחמת זה אין מבינים שטות העולם הזה. אבל אם היה להאדם שכל מיושב חזק ותקיף היה מבין שהכל שטות והבל…"

תאמין בעצמך!

אחד הדברים החשובים בישוב הדעת, ובעזרתם ישוב הדעת יהיה חזק ותקיף ולזמן ממושך הוא, שאדם צריך להאמין בעצמו. כלומר, שיאמין שכל מה שהתברר לו כאמת, הוא אכן האמת. ואז, לא יוכל שום דבר ושום אדם בעולם להזיז אותו מהאמת הזאת. עליו להיות תקיף ברצונו למרות שישנם דברים שהוא רחוק מלהשיגם, והוא יודע שיש לפניו דרך ארוכה וקשה – הוא יילחם ויתאמץ להגיע למטרה שלו, משום שברור לו שזאת האמת. והתוצאה – ששום דבר בעולם לא יחליש או יניא אותו מלהגיע למטרה שלו. בדרך זו יצליח להשלים את השאיפות שלו עד שלא ייכשל יותר. דבר זה נקרא ישוב הדעת באמת.

כל עוד נשאר לאדם ספק כלשהו לגבי האמת ומהי הדרך הנכונה, ומה נדרש ממנו בפועל, היצר הרע יוכל להטעות אותו ולהכשילו בקלי קלות, הן על ידי שיבלבל אותו להתנהג לא כפי האמת והן על ידי שייאש אותו מלהשיג את האמת. לכן ידוע, ש"ספק" בגימטרייא זה "עמלק", והספקות שיש לאדם בציוויים שנצטווה בהם הם ה"עמלק" שבו, המכשיל אותו בעבירות ובפגמים ומחליש אותו ומונע ממנו מלהתמיד בעבודתו ולהצליח להשלים את שאיפותיו.

פגם זה של חוסר הבירור שיש לאדם, לגבי מהי האמת, אינו פגם באמונה בבורא בלבד או בצדיקים, אלא בעיקר פוגם באמונה שלו בעצמו. כל אדם צריך להאמין בעצמו שכל מה שהוא לומד בתורה ושומע מהצדיק – זה מה שהוא צריך לעשות וזאת האמת לאמיתה. אל תוותר לעצמך, תילחם על האמת הזאת. אל תתבטל לשום אדם ותתעקש עד שתזכה לקיימה בשלמות. אם נסתכל בכל התורה כולה נראה שכל העוונות והכישלונות שאדם נכשל בהם נובעים רק מפגם זה, שהאדם לא האמין בעצמו.

הדוגמא הראשונה לכך היא חוה אמנו שנצטוותה לא לאכול מעץ הדעת, וכאשר בא הנחש לפתות אותה הוא הצליח. מדוע? משום שלא הייתה לה אמונה בעצמה. לא היה לה ברור במאה אחוז שכל מה ששמעה במו אוזניה מאדם, אישהּ, הוא האמת לאמיתה, וזאת, ורק זאת, היא האמת וכך היא צריכה לנהוג. וזהו שאמרו חז"ל על חטא זה: דברי הרב ודברי התלמיד – דברי מי שומעים? הבורא ציוה לא לאכול – זה הרב, והנחש אמר כן לאכול – זה התלמיד, דברי מי שומעים? ברור שלדברי הרב. אם כן, מדוע שמעה חוה לנחש? משום שלא האמינה בעצמה ובמה שהיא יודעת שזו האמת לאמיתה ואין על מה לדבר בכלל! היא מהנחש לא מוכנה לשמוע כלום. זאת עובדה ברורה – אסור לאכול, מר נחש. אתה רוצה לדבר על משהו אחר? בבקשה, אפשר להתקדם, אבל הנושא הזה סגור. אולם, מכיוון שלא היה לה את הבירור הזה לכן היה לנחש מקום להסיט אותה מן האמת.

וכן אדם הראשון, ששמע מהבורא בעצמו שאסר עליו לאכול מעץ הדעת, אם הייתה לו אמונה בעצמו לא היה אפשר לפתות אותו בשום אופן, אף שעתה הצטרפה גם חוה לפיתוי.

דוגמא נוספת: שאול המלך. הוא נכשל כאשר לא הכרית את זרע עמלק בשלמות. זה קרה מכיוון שלא האמין בעצמו, שהרי נכנע בפני העם שהסיתו להותיר את הצאן. על זה הוכיחו שמואל הנביא, ככתוב: "ויאמר שמואל, הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל, אתה וימשחך ה’ למלך על ישראל"! (שמואל א, טו). כלומר, שמואל הוכיחו על פגם חוסר האמונה בעצמו שהשם משח אותו למלך כדי שהוא יחליט מה הטוב בעיני השם לעשות, ולא המון העם. ה’ ציווה עליך להכרית את כל זרע עמלק, והורה לך מפורשות לא להותיר אפילו בהמה אחת בחיים! אם כן, מה יש לשמוע בנידון?

וימאן…

לעומתם, ליוסף הצדיק היה בירור מושלם לגבי האמת. כאשר ניסתה אשת פוטיפר לפתות אותו, מה כתבה התורה? "וימאן…"! והניגון שעל המילה "וימאן" הוא "שלשלת", שניגונו ארוך. כלומר, יוסף מאן ומאן ומאן!… בצורה חד משמעית! היה לו ברור שאסור, לכן לא הועילו כל פיתוייה ואיומיה של אותה אישה מרשעת להסיט אותו כמלוא הנימה מן האמת. הייתה לו אמונה בעצמו: זה מה שלמדתי, זאת האמת, כך עלי לנהוג.

לברר את האמת כולה

הלכה למעשה, כאשר אדם רוצה לעבוד על דבר מסוים בהתבודדות, כגון אם רוצה לתקן מידה או תאווה רעה, או להינצל מעוון מסוים הכרוך בעקביו או לזכות בדבר שבקדושה, בשלב הראשון, עוד לפני שמבקש מהבורא שיעזור לו להתגבר על יצרו הרע או שירחם עליו, עליו לברר לעצמו מהי האמת על פי התורה הקדושה וכיצד עליו לנהוג, מה השם רוצה ממנו ומהי האמת במקרה כזה או אחר, עד שיגיע לישוב הדעת תקיף וחזק: "זאת האמת"!, ואז שום דבר בעולם לא יכול להסיט אותו מהאמת שלמד ואף לא להטיל בה ספק קל שבקלים. זה נקרא שמאמין בעצמו, בכל נקודה ונקודה שבדק ובירר ממנה שום אדם לא יוכל להזיז אותו.

אז מגיע השלב השני של התפילה, לאחר הבירור האמת. עתה, יתפלל יום יום ויבקש מהבורא שיעזור לו לחיות על פי נקודת אמת זו ושאף אדם או דבר ושום ראיה לא ישנו אותה. כמו כן עליו לבקש מהבורא שהלב לא יפתה אותו לעבור על מה שזכה לברר, כי גם לאחר שאדם מברר את האמת עדיין יש לו מלחמה ארוכה נגד יצרו הפנימי, שמצד גשמיות גופו ומצד יצרו הרע יש לו מלחמה כי הם מסיתים אותו בכל פעם להתנהג הפוך מן האמת, ומשכיחים ממנו את מה שכבר בירר. על זה צריך להתפלל יום יום ובאריכות.

ללמוד כדי לעשות

למשל, אדם למד שצריך לשמור את העיניים – זהו ציווי שאין בו שום ספק, המובא בהלכה והן בספרי המוסר והחסידות, וייתכן שאף שמע שיעורים שעוררו אותו שלא יתכן לשמור את העיניים בלי לעצום אותן, וגם שמע שאין שום עצה לזכות לזה אלא על ידי ריבוי תפילה, כלומר שלא יעבור עליו יום בלי תפילה ויבקש מהשם יתברך שיעזור לו וישמור על עיניו. ואחרי הכל, על פי רוב, אותו אדם מוצא את עצמו הולך ברחובות העיר ומביט לכל עבר ומשוטט בעיניו, כיצד זה יתכן? הרי למד מהי דעת התורה בעניין זה. ההסבר לכך הוא פשוט: אין לו ישוב הדעת ואין לו התבודדות נכונה. הוא לא מאמין בעצמו! הוא לא בירר לעצמו את מה שלמד ומה ששמע, שהם האמת לאמיתה. הוא לא הכין את עצמו להיאבק על זה בלי פשרות: לעשות כל יום חשבון נפש על כל ראיה שנכשל בה ומאידך, להתפלל על שמירת העיניים שלו. בלי תפילה ארוכה הוא לא יצליח להינצל מראיות אסורות.

אם כן, התבודדות נכונה היא כאשר אדם מתבודד באריכות ומתחנן ומבקש, מברר לעצמו היטב את הנקודה בה עוסק עד שלא נשאר בליבו שום ספק, כי אין שום מצב בעולם שמותר לו להסתכל על אישה, ואין שום מצווה בעולם להסתכל על מראות אסורים. נקודה. אחר כך יתפלל כל יום לפחות חצי שעה כדי שדעת זו תהיה חזקה ותקיפה אצלו, בתוך ליבו ממש. ובכל יום ישפוט את עצמו על היום הקודם ויבדוק איך נהג עם הנקודה בה עוסק בתפילותיו והאם עמד באמת שהתבררה לו. כמו כן יודה על כל עזרתו של הבורא שסייע בידו לחיות על פי האמת. ובנוסף, יתפלל גם על היום הבא. אם אדם יודע שהוא צריך להגיע לפגישה ביום שאחרי ההתבודדות, ויהיה לו ניסיון בעניין עליו מתפלל, כגון שמירת עיניו, עליו להרבות בתפילה וכך תהיה לו עזרה משמים באותו ניסיון. דבר זה ראיתי במו עיניי ממש, כאשר אדם מכין כך את היום הבא כולם עוזרים לו, יש לו עזרה משמים. והעיקר הוא, שיבקש שוב ושוב, במילים פשוטות, את עזרתו של הבורא בדבר עליו הוא מתפלל במשך חצי שעה לפחות.

כך יתמיד בתפילה יום יום, וכל עוד הוא נכשל הוא צריך להמשיך ולהאריך בתפילתו עד שיקנה את מבוקשו ולא ייכשל יותר. לאחר שקנה את המידה עליה התפלל, עליו לשמור עליה כל יום מימי חייו בתפילה קצרה ובתזכורות, שקבע לעצמו, המעוררות אותו. רק כך, בעבודה תמידית ויומיומית, יזכה להשיג כל דבר שיתפלל עליו וינצל מאינספור חטאים, עוונות ופגמים, להיקרא צדיק גמור ולזכות לאמונה שלמה ולשפע של פרנסה והשגחה פרטית וניסית, לשפע אלוקי של השגות ועוד.

אך אדם מפסיד את כל זה. מדוע? שתי סיבות לכך: הראשונה – הוא לא מאמין בעצמו שהוא יודע את האמת. השנייה – הוא לא נלחם על זה. אם היה מאמין בעצמו, היה מתפלל כל יום. היה לו ברור שזה עוון ושהוא לא מוכן להיכשל בזה יותר. וכשהיה נכשל, לא היה מתעלם מזה, לא היה עובר לסדר היום אלא רק עושה חשבון נפש ותשובה וממשיך להתפלל.

(מתוך בשדי יער מאת המחבר)