מה שהשארתי מאחורי הסורגים

בשכונת מצוקה שהאופציות לצאת ממנה פחות מעבריין הן לא רבות, עם אב עבריין שהסתובב בין בתי הכלא, הפך מני אדרי עד מהרה לאחת מדמויות עולם הפשע המוכרות בישראל. בהמשך, מצא עצמו בשורה הראשונה של המאפיה הישראלית בבלגיה והתעמת עם כל דבר שזז. כיום, הרב מנחם אדרי מכהן כראש ישיבת "בן איש חי". בפתח שערי בית הכלא "שקמה" משחזר מני את סיפור חייו במונולוג עוצר נשימה.

מנחם אדרי, האיש שרק אזכרת שמו הייתה בה כדי להפחיד מספר אנשים, היה אחת הדמויות המוכרות מעולם הפשע של ישראל ובלגיה. הוא נקלע לעימותים עם כל דבר שזז, נפצע קשה על ידי עבריינים והיה בין חיים למוות.

אדרי, העבריין הכבד הובא לישראל בהסגרה מבלגיה אחרי שנורה, שכב בחוסר הכרה זמן רב, וכשהתעורר, עבר מעולם הפשע לעולם התורה. אדרי, ביחד עם כותב שורות אלה, מגיע אל בין כותלי בית הכלא בו שהה לאחר ההסגרה מבלגיה, כדי לשחזר את הרגעים והשעות המכריעות בחייו. הוא עומד אל מול החומות האימתניות של כלא 'שקמה' באשקלון, ונראה מנותק לגמרי. "רבי מנחם", אני פונה אליו, אבל הוא כאילו לא שומע. עיניו בוהות במגדלי השמירה האימתניים שמזדקרים מעל לחומת הבטון הגבוהה. "אתה יודע מה", הוא אומר לפתע כמי שהתעורר מסיוט ארוך, "הכל מאיתו יתברך. גם למקום הנורא הזה הגעתי כדי לעשות סטופ ולהבין שיש בורא לעולם". לא היה קל לשכנע אותו לחזור לכאן, לכלא שקמה, הכלא בו העביר הרב אדרי, כיום ראש ישיבה, את מרבית חייו. דרך ארוכה הוא עשה מהעולם התחתון בו גדל והתחנך עד למדרשיה ולישיבה בראשה הוא עומד. לחזור לכאן, אל בין כותלי בית הכלא הוא הסכים רק בשביל קידוש השם, וכפי שהוא אומר: "אם יהיה מישהו אחד שיקרא את הסיפור הזה ויתחזק ממנו, הכל שווה לי".

"מתי אזכה להיות בבית הסוהר"

"כשאדם יושב בישיבה, לומד תורה ולוגם להנאתו נס קפה", פותח הרב אדרי את סיפורו, "והמזגן מנשב עליו, אין כאן חידוש… החכמה היא לבוא מהחמסין שבחוץ, מהריקנות, מעולם התוהו ובוהו, ולהתקרב לקב"ה, בכל לבבך ובכל נפשך. לא דומה 'תא-שמע' (בוא ושמע) ל'תא חזי' (בוא וראה). זה לא דומה כלל וכלל. עשיתי הרבה שטויות בחיים, התפלשתי בבוץ הפשע והעבריינות, ומה שאני ראיתי ולהיכן שאני התגלגלתי, זהו ספר-מוסר חי שעליו אני מרצה כיום בעשרות ומאות מקומות. אני מראה לכולם כיצד אני באתי משם, מעולם הפשע והמדמנה, ה' ירחם. רבצתי בבתי סוהר ובבתי משפט שנים עד שאמרתי: 'מני, זו לא הדרך! צריך לחזור בתשובה ולהיות עבד ה', לעזוב את כל הבלבולים, את כל הדמיונות ולהיות קרוב אליו כמה שיותר'. אני חייב את זה לכל עם ישראל. אם הקב"ה עשה לי ניסים ונפלאות, קריעת ים סוף מיליון ואחת פעם, אני חייב לספר זאת לעם ישראל, מאיזה רקע יצאתי, כדי שיידעו שגם משאול תחתיות אפשר לעלות, לנטוש את הרע ולהתחיל חיים רוחניים, עם לב חדש וטהור" (בתמונה משמאל, אדרי בצעירותו).

"מגיל קטן", מספר הרב אדרי, "היינו שומעים יריות בשכונה, המראות היו זוועתיים, אנשים נדקרים ונחתכים. גדלתי בשכונת מצוקה וספגתי את כל הרעל שהיה שם. ראינו הרבה פשע בחיים וילד שגדל לתוך מציאות כזו, גם הוא רוצה להיות כזה. ובאמת, גם כך היו לי שאיפות להיות ער כל הלילה, להסתובב עם החבר'ה, ולבצע מעשי פשע זוטרים, ומעשה שטן הצליח. הייתי הולך ממקום למקום, מגיא-צלמוות לגיא-צלמוות ועוסק בעבריינות. הרקע המשפחתי אף הוא היה דומה: במקום ללכת לבית הספר הייתי הולך לבקר את אבא בבית הסוהר, גם הוא היה מסובך בפלילים, והמראות נחרתו בי היטב. הייתי מגיע יחד עם אבא לבית המשפט, ומורשתו של אבא לא הייתה קלה לצפייה: עם אזיקים בידיים וברגליים הוא עמד על הדוכן, ושמעתי את כל הדיונים הקשים. רחשתי הערצה לאבא שהוא עומד בגבורה מול המשטרה ושלטונות החוק ואמרתי לעצמי, 'מתי אני אזכה להיות בתוך בתי הסוהר הללו', בתוך מה שאני יודע כיום שהוא בור תחתיות עמוק מאוד.

"אמרתי לעצמי, אם אעשה משהו פלילי, אעשה משהו הכי רציני שיכול להיות שיזעזע את העולם, לא משהו קטן. משהו שאצטרך לשבת עליו 10 שנים בבית הסוהר. הדמיונות שלי כבר רצו בתוכי: הייתי עושה חשבון, כיצד אבצע פשעים, אתפס כמו 'גדול' ואכלא בבית הסוהר לשנים ארוכות, כשאני כבר מדמיין איך אצא כמו גדול. המצב לא היה טוב בבית. אבא פחד על הילדים – הוא פחד שמשרד הרווחה ייקח אותנו ממנו כשהוא ייכנס למאסר, והחליט לקחת אותנו לביתו של הרב סלומון בנהרייה. אבי המשפחה היה רבי ברוך סלומון, שעשה איתי חסד גדול, ואין לי ספק שהרבה בזכותו אני נמצא איפה שאני עומד כאן כיום. כשהגעתי אליו, ה'רקורד' שלי כבר היה מוכר לכולם: הייתי ילד מופרע, פגע-רע אמיתי ששום דבר לא מזיז לו. רבי ברוך סלומון, מטיבי האהוב היה רואה אותי ומתפלץ בליבו. הוא היה בוכה ואומר לי 'מה יהיה איתך, מנחם?'. הוא היה מתבדח איתי תמיד ואומר לי, 'תשים קילו מרגרינה על האוזן, כדי שאם ינסו לתפוס אותה, לא יצליחו והיא תחליק', וניסה בדרך זו לגרום לי להפסיק עם השטויות, אבל אותי לא עניין שום דבר. בית הספר כולו עמד על הרגליים כשהייתי מואיל בטובי להגיע. מצאתי דרך מקורית ומשעשעת לבוא לבית הספר: רכוב על סוס, כשאני עצמי נכנס לכיתה דרך החלון. אני נכנסתי, וכל הכיתה הייתה נהפכת.

"בגיל 17 סילקו אותי מבית הספר. שמו אותי ב'רמת דוד', ליד נהלל, בית ספר שמשמש כתחנה אחרונה לפני מוסד עברייני לכל דבר. היו מגיעים לשם כל נערי השוליים והעבריינות שהיו לומדים מכונאות רכב. כל מי שהסתבך בארץ, כל אלו שהיו להם בעיות, היו מגיעים לשם. הייתה שם קבוצה של רוסים גויים שעשו הרבה בעיות. באחד הימים רבתי עם הרוסים, והם הפליאו בי את מכותיהם, נפצעתי פצעים חמורים ופוניתי לבית החולים. לשם הגעתי מצולק, שכבתי שם מר ונאנח, וכשהשתחררתי משם, מצאתי את עצמי עצור בנצרת. השוטרים כבר הכינו לי כתב-אישום סבוך על כל ההסתבכויות האחרונות שלי. ואת מי אני פוגש שם, על דוכן הנאשמים בבית המשפט? את אותם רוסים עומדים ומדברים נגדי, איך הם נפצעו באורח קשה מהמכות שאני נתתי להם. אבא שלי, שכבר היה משוחרר, הגיע איתי, והוא אומר לשופטים שהוא רוצה להגיד כמה מילים. וכך הוא מתחיל לומר: 'תדעו לכם שאם אתם שולחים את הילד הזה למוסד לנוער עבריין, אתם גומרים את החיים שלו. גם לי בילדותי השופט לא נתן צ'אנס, ושלח אותי למוסד… הנה, תראו מה יצא ממני. תנו לו צ'אנס, אולי כבר עדיף שתיקחו אותו לצבא'. ואכן, בגיל 17 התגייסתי לצבא, כשמוצב מולי תנאי מפורש: אם אעשה משהו, הפרעה, תעלול או פשע הכי קטן, שולחים אותי היישר לבית הסוהר. התגייסתי ושירתי במחניים, ברמת הגולן, בתפקיד של נהג משאית צבאית. לא הסתדרתי, הסתבכתי, ורציתי ללכת לעבודה סדירה.

"אמרתי למפקדים שלי, אני רוצה לעשות אתכם שבוע-שבוע, שבוע אחד לעבוד, ושבוע אחד בצה"ל. כשראיתי שהם לא מסכימים ל'פשרה' שהצעתי, ערקתי מהצבא. במשך ארבע שנים תמימות ברחתי מהצבא, נעלמתי להם. בסופו של דבר שכרתי דירה בקריות, והתחלתי להסתובב עם אנשים מפוקפקים. נכנסתי לתוך מערבולת שלא היה לי מושג איך לצאת ממנה. המשטרה חיפשה אחריי, אך לא הצליחה לעלות על עקבותיי. כל תיק שלא הצליחו לעלות עליו, אם מדובר בשוד או במעשה פלילי, הם מיד אמרו, זה בטוח מני אדרי. ואז הגיע הסיפור שסיבך אותי בפעם הראשונה. זה היה בתחילת הערב, התחיל כבר להחשיך, ואני התווכחתי עם איזה בחור מקרית-ים. הבנאדם נלחץ, הוציא אקדח, הצמיד לי לראש ורצה לרצוח אותי. הוא לחץ על ההדק, אבל האקדח לא ירה ואני הלכתי לדרכי. בהמשך הלילה קרה דבר נורא, אותו אחד נרצח, כנראה על ידי מישהו אחר שהתעמת איתו. מפה לשם, ובעקבות התקרית שהייתה לי איתו בתחילת הלילה, יצאה שמועה בקרית-ים שאני הוא הרוצח. לא יכולתי לעמוד בזה, רציתי ללכת להסגיר את עצמי למרות שידעתי שלא עשיתי כלום. אני יכול לספר, שישנם אנשים חפים מפשע שנחשדים ברציחות, ויושבים שנים על לא עוול.

"לא יכולתי לעמוד בלחץ. בני משפחתי וחברים קרובים יעצו לי: יש לך חברים, קשרים, תצא מהארץ. חיכיתי שיעבור זעם. הייתי באילת תקופה קצרה, אבל החלטתי שאני צריך לברוח מחוץ לגבולות הארץ. הלכתי למשרד הפנים, לקחתי תמונה של חבר והצגתי אותה כתמונה שלי. הוצאתי דרכון בשם מזויף, קראתי לעצמי איציק זוהר. כשכל התקופה הזו אני כמו חסר בית, בורח ממקום למקום, נזהר שאף אחד לא יזהה ויסגיר אותי למשטרה. לפני למעלה מ-10 שנים, ניתן היה לזייף דרכונים בקלות יחסית, היום זה כבר יותר מסובך. יצרתי קשר עם חבר בבלגיה, אדם שהיה חבר בארגוני פשע מקומיים. לדאבוני, זה היה ממש בבחינת 'מצא מין את מינו'. החבר שמח לקראתי ואמר לי מיד כששמע אותי בטלפון, 'יש פה מקום בשבילך, אנחנו צריכים אותך… רק תמהר ותבוא לבלגיה".

המאפיה הבלגית מקבלת אותי בחום

"טסתי לבלגיה, אך מלבד הכסף לטיסה לא הייתה עלי אגורה. הגעתי לשם. ומה מגלות עיניי, נפלתי מהפח אל הפחת. מרכז הפשע של אירופה, ממוקם בבלגיה. יש שם זהב ויהלומים, ושאר 'דברים טובים'. נוהרים לשם פושעים נמלטים, צ'כים, יוגוסלביים, אלבנים, סינים, מרוקאים וצ'צ'נים שברחו ממדינותיהם. כל פושעי העולם היו מגיעים לשם ומוצאים שם מפלט. מיד כשהגעתי לבלגיה התקשרתי לאותו חבר כדי שיבוא לאסוף אותי. בתוך מספר דקות הוא הגיע עם מרצדס מפוארת ולקח אותי לדירת האכסניה. כבר ביום הראשון לשהותי שם, הוא הפגיש אותי עם פושעים ישראלים מפורסמים, אנשי מאפיה שאת שמותיהם אתם קוראים בעיתונים. מצאתי שם קולגות למקצוע העבריינות מנתניה, מרמלה, מאשדוד, יפו ונהרייה שברובם ברחו מהארץ על תיקים כבדים.

"אותו חבר אומר לי: 'תבוא, תצטרף אלינו, יהיו לך חיים טובים, הכל יהיה בסדר'. ברחתי מהרדיפות אחריי ומחיי הפשע כאן בארץ, רציתי חיים שקטים, והנה אני רואה שאני נכנס לתסבוכת חדשה. נכנסתי לדירה ואני נחרד למראה עיניי. אני רואה רימונים, כלי נשק משוכללים, והכל מוכן לשימוש… אמרתי לעצמי באותו רגע, 'ריבונו של עולם, ברחתי מהארץ כדי להתחיל חיים חדשים, והנה אני חוזר לעולם הפשע, והרבה יותר 'בגדול'… מה זה?'. הקולגות של אותו חבר ידעו שאני בריון 'מקצועי' שלא מפחד משום דבר, והם החליטו לבקש ממני 'לטפל' במקרה קשה וכואב שהתרחש לאחרונה בבלגיה. 'מנחם', הם אומרים לי, 'יש כאן קבוצה של צ'צ'נים בבלגיה, שסוחטים את היהודים'. הם היו סוחטים משפחות שלמות של יהודים בבלגיה, בעיקר משפחות ממוצא גרוזיני, והיו אומרים, 'אם לא תביאו חצי מיליון דולר, נפגע בבן משפחתכם'. אותן משפחות אמרו לעצמן, הרי בין כה וכה נצטרך לשלם את הכסף הזה לצ'צ'נים, בוא ניתן את הכסף ליהודים, והם יטפלו בצ'צ'נים. אותן 'קולגות' ארגנו הכל על הצד המסודר ביותר. הם הביאו לי מזוודה מלאה בכסף, ובאותו יום כבר מצאתי את עצמי, עם שכפ"צים, משתיקים, רובים וסכינים. יש לי תמונות מזה, ה' ירחם. אני מוצא את עצמי הולך ברחובות – רחובות ענקיים שאין להם סוף. אין שם סמטאות. אם רודפים אחריך אין לך לאן לברוח. ראיתי את המוות בעיניים, וידעתי שאני נכנס לבור שאין יציאה ממנו. לא אפרט כאן על המאבק שהתנהל מול אותם צ'צ'נים אכזריים. זאת הייתה מערכה עקובה מדם, שהתנהלה מתחת לאף של השלטונות. בסופו של דבר יצאתי בשלום מהמערכה הזו, הצ'צ'נים עזבו את היהודים, ועברו להתלבש על הפלמים. אני, כמו גם 'החברים', היינו מרוצים מתוצאות עבודתי, והדרך הטבעית עבורי הייתה להמשיך בעולם הפשע".

אני שוכב פצוע ואף אחד לא מתייחס

"במהלך אותה פרשייה של המאבק מול הצ'צ'נים", ממשיך הרב אדרי להיזכר, "נקלעתי לעימות עם אחד הפושעים המקומיים שפעל באזור. במערכה הזו הייתי כבר כמעט 'למעלה', וגם כאן הייתה יד השם הרחומה להוציא אותי בחסדים גדולים, למרות התהומות ששהיתי בהם. זאת הייתה דרמה בלתי נתפסת: הבנאדם מוציא אקדח מכוון אותו עליי, אני הגנתי על עצמי וגם כן שלפתי אקדח, הוא רוקן עליי מחסנית של כדורים ששרקו סביבי, המוות ארב לי מכל הכיוונים. כל הגבורה שלי התנדפה לפתע כלא הייתה. אני לא אשכח את זה לעולם. אני שומע פיצוצים. אתה יכול רק לתאר לעצמך, איך הכדורים עוברים, חולפים מעל ראשי, הסתובבתי וניסיתי להתחמק מהכדורים הקטלניים. קיבלתי כדור בגב, בריאה מצד שמאל, קיבלתי מצד ימין ונפלתי על הרצפה, ואז הוא שם לי אקדח צמוד לראש, רצה 'לגמור' אותי לגמרי. אך לפתע קרה הנס. המחסנית נגמרה או אולי נתפס קליע בקנה, והיריות נדמו. מה שידעתי באותם רגעים, זה רק שקיבלתי כדור חזק בריאה. כולי כאבים נוראים שאי אפשר לתאר. אותו רוצח גם הוא נפצע באורח קשה, אבל אני הייתי פצוע קשה ממנו. לא יכולתי לזוז, אבל שמעתי שהוא זז, וחששתי שהוא הולך לטעון את האקדח בעוד מחסנית.

"הרגשתי שאני בקושי נושם, שאלו הנשימות האחרונות שלי. מי שראה פעם שחיטה של כבש, יודע לתאר לעצמו איך הייתי נראה אז. לא יכולתי לנשום, והייסורים היו איומים בצורה שלא ניתן לתאר. קמתי עם שאריות הכוחות שעדיין נותרו בי, נכנסתי לרחוב צדדי והתמוטטתי. אמרתי לעצמי, אם אני נשאר פה זה מוות בטוח. בקרן הרחוב הזה אף אחד לא עובר, וכאן אני אדמם למוות. בשארית כוחותיי התחלתי להתקדם למקום יותר מרכזי, כשאני מרגיש דם זורם וקולח מגופי הלכתי לצד המדרכה, חוסם את האנשים שבכל זאת עברו במקום, אולי מישהו מהם יזמין אמבולנס. אבל כל העוברים ברחוב חלפו באדישות על פניי כאילו אני חתול מת. האנטישמיות הזו חלחלה בתוכי. למה הם לא מתייחסים, מהיכן לקחו את הרשעות הזו? באותם רגעים קשים הגעתי למסקנה הנצחית: שונאים אותנו, כי אנו בנים של מלך. אנשים עוברים לידי ואף אחד לא מתייחס לכאבו של אדם פצוע. אני צועק ומתחנן 'אמבולנס!' אבל הם ממשיכים וצוחקים. זכרתי שלפני המוות צריך לומר 'שמע ישראל, להגיד וידוי, ולקבל על עצמך לשוב בתשובה, ובדמעות זולגות התוודיתי על חטאיי, בכיתי על העובדה שאני עוזב את העולם ללא ילדים, ותיארתי לעצמי את הכותרות בישראל: 'מני אדרי נרצח בחו"ל". חשתי צער גדול על ההחמצה הגדולה של עזיבת העולם בגיל כה צעיר – לא עשיתי מספיק. נכון שכבר ידעתי מה זה תפילין, לפעמים הייתי מתפלל, אבל הפיתויים היו גדולים. הייתי עדיין עמוק עמוק בתוך הפשע, ומשם רק הקב"ה בעצמו היה יכול להוציא אותי.

"אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל לפתע הגיע אמבולנס. הוא צפר בחוזקה, אבל אני כבר לא הייתי שם. חשתי כאילו התנתקתי סופית מהגוף, ואני רואה את הגופה על הרצפה בתוך שלולית דם. אני רואה את הרופאים בודקים את גופתי, ואני מרגיש שקט. מה זה שקט? עוברים לידי רכבים, משאיות, אוטובוסים, אבל אני – כאילו שמו אותי בתוך מאה כספות וואקום. אני לא זוכר כלום מאותו רגע. כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי בבית חולים מקומי אחרי ניתוח שארך 10 שעות תמימות, כשאני אזוק למיטת בית החולים ביד וברגל. לידי יושבים שני שוטרים, ואני עם חתכים עמוקים בבטן ובגב. לאט לאט התחלתי להתאושש, ביקשתי ממי שעמד סמוך למיטה שיביא לי עט ודף, והתחלתי לרשום את העדות – מה בדיוק אירע שם. השוטרים לקחו טביעת אצבעות שלי ובינתיים שלחו אותה לישראל. כאן בארץ הדרמה רק התחילה. החברים לעולם הפשע הגיעו לבית של אבא שלי וסיפרו לו שבנו האהוב, מני, נרצח. כל החבר'ה כולם בוכים, ואבא שלי, לא מאמין למה ששמע, וגם הוא פורץ בבכי. אבא ידע את המצב, הוא ידע שיש סיכוי שירצחו אותי, הוא ליווה אותי לאורך כל דרך החתחתים הזו וידע שזה לא יסתיים בטוב. ידיד יקר של אבא שלי, רבי יעקב בטיטא מחיפה, אמר לו: 'אני מוכן להתערב שגם טילים נגד טנקים לא ימיתו את הבן שלך. הוא חי, הוא לא מת'… למרות הערפל הכבד סביב מצבי, אבא נרגע, והחליט לשלוח את אחותי לבלגיה. הוא אמר לה שתלך לבדוק אם אני חי או לא.

"בינתיים, אני בחדר בבית החולים הבלגי, יושב וכותב עדות. השוטרים הבלגים שעלו על זהותי האמיתית ידעו כבר שאני לא איציק זוהר. 'אתה מני אדרי, עבריין נמלט מישראל… אחותך באה לכאן, ואם אתה רוצה לראות אותה, אתה צריך להחליט אם אתה מני אדרי או איציק זוהר'. זה היה בית חולים מיוחד במינו שהיה בנוי בתוך בית כלא ויועד במיוחד לפושעים. מסתבר שיש כל כך הרבה מקרי פשע בבלגיה, עד שהבלגים החליטו לבנות בית חולים בתוך אחד מבתי הכלא. הייתי יכול בעדות אחת פשוטה להפליל את אותו עבריין שירה בי, אבל הרהורי התשובה החלו למלא אותי, והחלטתי לעזוב הכל. אם אני אעיד עליו, זה רק יכניס אותי עמוק יותר בתוך עולם הפשע, ואני רציתי לעזוב הכל ברגע אחד. בניתי לי בראשי דמות חדשה לה קראתי בשם 'סמי הדס', וסיפרתי להם שהוא היה זה שפגע בי. עורך הדין שלי היה בהלם. הוא אמר לי 'אדרי, יטילו עליך 15 שנה מאסר…', אמרתי לו 'עד כאן. אתה תעשה את מה שאתה צריך לעשות, והקב"ה יעשה את מה שהוא צריך לעשות'. הגעתי אחרי חודש לבית המשפט והעדתי עדות שתורגמה באמצעות מתורגמן. אני מעיד על אותו 'סמי הדס', דמות שכלל לא קיימת, ועוד מתגרה בהם ואומר: 'אם רק אתפוס את סמי הדס, אני אחסל איתו את החשבון'. (בתמונה משמאל – דיווחי העיתונות על מאסרו של מני אדרי).

"התביעה לא שקטה על שמריה ובנתה עבורי 'תיק' כבד. הם הביאו הוכחות שונות שאני בעצם שכיר-חרב מקצועי. בתיק שלי הם מצאו משקפות לילה, כלים משחיתים אחרים שלטענתם שימשו אותי ב'עבודה'. הם שמו אותי בהפרדה 13 חודש. ישבתי בבית הכלא יחד עם רוצחים כבדים, בכירי עולם הפשע בבלגיה. ההתעלות האנטישמית רק גברה בבית הכלא. הגישו לי אורז כדי שאחיה את נפשי הגוועת, אבל הסוהר היה שם עליו רוטב של בשר חזיר כדי שלא אוכל לאכול אותו. חייתי רק מפרוסת לחם ומחתיכות בננה. רזיתי מאוד והפכתי כמעט לשלד. לא היה לי על מה לישון, שמיכות כדי להתחמם לא הביאו לי, ותא המעצר שלי היה קר ורטוב. היו מזרימים לי בכוונה מים לתא כדי שיהיה לי עוד יותר קר".

"מחר תורך לקבל את הזריקה"

"אחרי 15 חודש, מגיע שלב גזר הדין במשפט שלי. להפתעתי ולהפתעת כולם, השופט יוצא בהצהרה מתמיהה. הוא אומר שלעולם לא ניתן לדעת מה באמת היה שם, אין הוכחות והכל סתום ונעלם. הוא פוסק לי שנתיים מעצר אותן אצטרך לרצות בבלגיה. בתוך שנתיים אשתחרר, אבל אז מתחילה צרה חדשה: ישראל הוציאה נגדי צו-הסגרה, ואני הועברתי למשפט שם. עברו עליי שנתיים ארוכות בכלא הבלגי, ולאחר שסיימתי את ריצוי מאסרי, המתנתי בדריכות להסגרתי לישראל. באותה תקופה אירע הלינץ' המזוויע של שני החיילים ברמאללה. בית הסוהר היה מלא בערבים ואני, שחששתי לחיי לקחתי איתי סכין קטנה שאמורה הייתה לגן עליי במצבים מסוכנים. לפני שהועברתי להסגרה עשו אצלי חיפוש ומצאו בכיסי את אותה סכין. 'חטפתי' 15 יום בצינוק. בבלגיה מצאו שיטה אכזרית להרגיע את האסירים. מי שעושה בלגאן, נותנים לו זריקה, וכך היו גומרים אותו נפשית ופיזית. אחרי זריקה כזו גם אם היו משחררים אותך, כבר לא היית משתקם לעולם. אם היה משהו שפחדתי ממנו, זאת הזריקה הקטלנית הזאת. 13 יום הייתי בצינוק, חוטף מכות רצח אך לא מגיב – ידעתי שאם אבצע אפילו תנועה של אלימות, מצפה לי זריקה איומה שממנה כבר לא תהיה דרך חזרה.

"נהגתי באיפוק רב, אך אירע המקרה וביום ה-13 לשהותי בצינוק, כמעט וחטפתי גם אני את הזריקה הנוראה הזו. יש לציין שכל חדרי הצינוק לידי היו מלאים באנשי העולם התחתון שהוזכרו לעיל, שכל הזמן התעמתו ביניהם והרגו אחד את השני. מהצינוק לידי נשמעו לפתע צרחות. תגרה שהתרחשה בין שני אלבנים חוללה מהומה גדולה. לפתע הגיח סוהר, פתח את דלת הצינוק בה הייתי ונתן לי אגרוף. לא ידעתי מה הוא רוצה ממני, הלא הצעקות לא באו מחדרי, אלא מקום אחר. ואז הוא חזר פעם נוספת ושוב החל להכות בי. ביצעתי לעברו תנועה מאיימת בלתי-רצונית, אך כבר לא יכולתי שלא להגיב יותר. בתגובה הוא מסנן לי בקול מקפיא: 'מחר תורך לקבל את הזריקה'. דמי קפא בעורקיי. הרגשתי כיצד כל עולמי מתמוטט, התחלתי לבכות לריבונו של עולם, שאם אצא מהמקום הזה בריא ושלם, והגוי האכזר הזה לא יבצע בי את נקמתו האיומה, אעזוב את הכל. לעולם לא אחזור למחוזות הפשע, אתקרב אליו, ברוך הוא, אהגה יומם ולילה בתורה הקדושה, ואקדיש את חיי לתורה ועבודה.

"באמצע הלילה הגיע אותו סוהר. ליבי הלם בעוז, דמיינתי את המחט הקטלנית ננעצת בווריד, והחומר המסוכן שבתוכה מותיר אותי חלול גופנית ונפשית לעולמי עד. אך במקום זאת אני שומע מנגינה ערבה, הסוהר אומר לי 'באתי להביא לך את הבגדים מהאפסנאות, אתה נוסע הלילה לארץ ישראל. יש נגדך צו הסגרה לישראל ואתה צריך להתארגן. אתה תיכף משתחרר, תהיה בהיכון'. לא זריקה ולא מחט, הקב"ה הציל אותי. זוועת הזריקה הקטלנית פסחה עליי בחסדי שמים, בזכות התפילות והקבלה לעתיד. נכון, אני נוסע להמשך מאסר בישראל, אך יוצא מהכלא הנורא הזה, לפחות אחזור לארץ הקודש, בין יהודים.

"אני עולה למטוס בדרכי לארץ ישראל. מיד כשאני נוחת בנמל התעופה בן גוריון, מגיעים אנשי יס"מ ולוקחים אותי תחת אבטחה כבדה. אני נכנס לחדר חקירות שעמוס כולו בתיקים מכאן ועד להודעה חדשה, ואז מתחילות החקירות. אני עומד מול שני תיקים שנראים כמו סלע חצוב: שני ניסיונות לרצח ועוד 'פיצוץ' בתל אביב שאני מואשם בו. 'בתאריך כזה וכזה', אומר לי החוקר, 'הייתה לך קטטה, שני ערבים נדקרו על ידך בכל חלקי גופם'. המקרה הזה היה על רקע יהודיות שהתחתנו עם ערבים ואני נקראתי לחלץ אותן. כמובן שנעשו שם פעולות הרואיות, שאני גאה בהם, אך ידעתי שדקירות וסכינים לא היו שם. אמרתי לחוקרים 'אני מודה בעובדה, לא באשמה. הייתי שם אך לא הייתי מעורב. על מה אתם מאשימים אותי?' הטחתי כנגדם. 'רבתי בידיים אך לא דקרתי'. החוקר איים והתרברב: 'על כל תיק תקבל 15 שנים בבית סוהר'. אני אמרתי: 'רבות מחשבות… ועצת ה' היא תקום…' בינתיים, שהיתי בבית הסוהר 'שקמה' בו הייתי עצור בכל אותה תקופה. זכיתי לאהדה גדולה בין יושבי הכלא. הייתי מחזק אותם, מדבר איתם דברי אמונה, מניח להם תפילין, ואומר להם שיש תקווה. חבריי לכלא העריצו אותי עד בלי די ואפילו התחילו לקרוא לי 'משיח'…

"מסכת החקירות נגדי המשיכה והתגברה, הביאו נגדי עד תביעה, הלחיצו אותו ואמרו לו: 'אם לא תעיד נגד אדרי יטילו עליך שני מאסרים'. אותו עד כמובן פתח את הפה והתכוון להעיד נגדי, ועל דברים שמעולם לא ביצעתי. חיכיתי לגרוע מכל. בכיתי להשם שאצא מהסבך הזה. אחרי שבועיים התחולל הנס הגדול. אני פותח את העיתון ורואה תמונה של עד התביעה, וידיעה גדולה מסביב לה שהאיש נפטר. הלך לישון ולא קם. אותו איש עליו בנו את כל התיק נגדי – נלקח. הקב"ה סילק אותו מהדרך. ראיתי כמה השם אוהב אותי. חזרתי לשופט ואמרתי לו, מה תגיד על זה שהעד המרכזי מת. אין לך על מי לבסס את התביעה נגדי. המשכתי להפציר ולדבוק בגרסה המקורית שלי: רבתי עם הידיים, לא דקרתי. ואז התרחש שוב הבלתי יאומן, השופט הישראלי הרים אף הוא ידיים והתבטא כמו השופט הבלגי, 'התיק הזה תחת ערפל', הוא אמר, 'לעולם לא נדע מה היה שם. אבל פטור בלי כלום אי אפשר: תקבל שנתיים מאסר'…"

ריקוד נשגב מחוץ לחומות הכלא

"את פסק הדין ריציתי בבית הסוהר הנודע לשמצה – שאטה. זה בית סוהר מלא בערבים. האינטרס הזדוני היה לשים אותי בין האסירים הערבים, כדי שהללו יעשו בי שפטים על העבירות עליהן נשפטתי: שני ניסיונות לרצח של ערבים. אגב, תיק הרצח אותו ניסו לטפול עלי מקרית ים נסגר, תפסו את הרוצח האמיתי. הסוהר מכניס אותי לאגף ב' בשאטה, אגף מאוד קשה. יש שם חמולות משפחתיות, מחבלים מטייבה, מהמשולש, עם דם על הידיים. למרות הכל הייתי מלא בשבח והודיה להשם. ברוך השם, נשפטתי, ויצאתי בניסים, עד התביעה שלי מת, ויצאתי בזול עם שנתיים. כשהתחלתי לרצות את עונשי, אני שומע צעקות מסוף האגף. אני רואה בחור מזוקן, קוראים לו אליהו נעים מירושלים. הוא היה בחור דתי, נשמה טובה, שדאג לצרכים הרוחניים של האסירים. כאן התחילה מסכת ההתחזקות שלי. התחזקתי וחיזקתי אחרים, התקרבנו מאוד לבורא העולם, וברוך השם, זה הכניס בנו חיות אדירה, שמחה שאני ועוד אסירים עולים על דרך המלך.

הרב מנחם אדרי עם תלמידיו בישיבת "בן איש חי"

"אחרי שנלאו מלתפור לי תיקים, וכל האישומים פרחו באוויר, נותרתי לזמן קצר בכלא. התחלתי לצאת חופשות ולהכין את דרכי החוצה, כדי, בעזרת השם, לבנות בית ולהתחיל להדריך ולקרב רבים אחרים מעולם הפשע והעבריינות לתורת השם. יום אחד הסוהר אומר לי: 'אדרי, אתה משתחרר!'. הייתי כחולם, התיק הזה היה נראה כבד מאוד, להערכת כל המומחים הייתי אמור לקבל מאסר מאוד ארוך והנה לפתע אני משתחרר. יצאתי מהכלא מלא בשמחה. התחלתי לרקוד מחוץ לחומות הכלא. לעוברים במקום נגלה המחזה המוזר ביותר: אסיר משוחרר עומד מחוץ לכלא שאטה ורוקד עד כלות הכוחות.

"אני מודה ומהלל לקב"ה שגאל אותי ברוב רחמיו וחסדיו מבור תחתיות. אם הייתי נותר בעולם הפשע היו עומדות לפני שתי אפשריות – או שהייתי היום בבית קברות, או כלוא במאסר עולם. אך עברתי הרבה בחיים. המסר שלי לכל אלו שרוצים להתחזק ולהתקרב: חבל על הזמן – הבריאה צועקת 'השם הוא האלוקים'. העולם הזה הוא כמו חוף הים, בונים על החוף בניינים, גשרים, כולם בונים, רוצים להתקדם, להשיג ולכבוש. אבל אל תשכחו – גל אחד שמגיע מוחק את הכל. לכן צריך לתפוס ככל יכולתך, להתקרב ולהתחזק, לעשות הכל כדי שיתגדל ויתקדש שמו הקדוש, ברוך הוא. אני מאוד מקווה שהסיפור האישי שלי יעורר עוד ועוד אנשים לשוב בתשובה שלמה, לבוא ולחסות תחת כנפי השכינה מזוכך ומטוהר. לשאוב חיים נצחיים, שהם החיים האמיתיים, להתנתק מכל הזוהמה, ומהעולם הזה, עולם של דמיון ומחשכים. ברוך השם, הקמתי ישיבת-ערב לצעירים, בנים של בעלי תשובה וצעירים שהתקרבו בעצמם. ישיבת 'בן איש חי' הפועלת באזור הקריות ומשיבה רבים מאחינו התועים לצור מחצבתם. גם הנוער המקומי מאוד מתחזק. אנו רואים פירות בעמלנו, ומקווים שיצטרפו רבים וטובים ללגיונו של המלך, לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו".

(באדיבות מגזין "שעה טובה")