ארץ האמונה

לא, זה לא רק ‘סמול טוק’. "עיני ה’
בה" זאת מציאות של ממש. כאן
בישראל אפשר להרגיש את ההשגחה
הפרטית הכי קרוב שאפשר. לא פלא
שהיא נקראת ארץ האמונה…

אחד הרווחים הגדולים במגורים בארץ ישראל, ארץ הקודש, הוא הקשר האישי עם השם, אותו אפשר להשיג רק כאן, על אדמת ישראל. כאשר אני מתעוררת בבוקר או מטיילת ברחובות ירושלים אני תוהה לא פעם: ‘מה אני עושה כאן? אני באמת גרה כאן? זאת לא חופשה ארוכה…’ – אני חושבת על זה, ואני יודעת למה אני כאן. וכאשר היצר הרע מפתה אותי להתגעגע לנוחיות של אמריקה – האוכל האהוב עליי, המסעדות המועדפות בהן אכלתי לא פעם, צפייה במשחק NBAטוב – אני חושבת על זה, ואני יודעת למה אני כאן.

באמריקה, עבדתי כל כך קשה כדי להרגיש שהשם באמת נמצא איתי בכל רגע. רוב הזמן, הרגשתי כאילו הייתי שקועה בקרקעית האוקיינוס, והייתה הפרדה כל כך גדולה ביני לבין השם. לפעמים, פה ושם, הייתי מקבלת כמה הארות, מעט אור, ומשהו קטן – מעט מאוד כדי להחזיק אותי ושאמשיך הלאה. ורוב הזמן, נאבקתי על שמירת האמונה בראשי – שלווה נפשית וקשר עם השם.

כאן בישראל, זה בדיוק ההיפך. אני קוראת להשם, ואני מרגישה אותו כל כך קרוב אלי – בצידו הימני של ליבי – בדרך שאני אפילו לא מצליחה להגדיר במילים. הרוגע והשלווה הנפשיים עליהם נלחמתי כל כך חזק באמריקה, וזכיתי לתפוס רק מעט ניצוצות ממנו, פה ושם, כל כך חזקים, מלאי עוצמה ועם שורשים עמוקים, עד שאני צריכה באמת, אבל באמת לעבוד קשה כדי לא לאבד את זה. השלום, השלווה העמוקה ושמחה אמיתית שהיו כל כך חמקמקים באמריקה כאן הם דבר טבעי.

היבט נוסף ומוחשי על הקשר העמוק שאפשר להשיג עם השם כאן בארץ ישראל היא ההשגחה הפרטית. התורה אומרת שעיני השם (באופן מטפורי) בארץ ישראל מתחילת השנה ועד סופה ("עיני ה’ בה"). לא פעם, אפשר לחשוב על מישהו – ולא משנה כמה זמן לא התראיתם או איך לגרום לו להיות כאן – והנה, פתאום הוא מופיע מולך. "אקראיות", "צירוף מקרים" כך מכנים את זה ובעיני בני אדם הם שגרתיים, יומיומיים. אנשים פשוט התרגלו לזה, אבל גם אי אפשר להתעלם מזה!

אתן לכם דוגמא מדהימה.

לפני כחודש הייתי אמורה לקבל חבילה מאמריקה, ומדובר היה במקרה חירום. סוף סוף קיבלתי את ההודעה מהדואר על החבילה (שזה סיפור בפני עצמו). בכל אופן, הייתה לי פגישה חשובה באחד מפרברי ירושלים שנקבעה לבוקר שלמחרת (לדואר יש שעות משלו ואת המכתב מהדואר על החבילה הממתינה ראיתי רק בערב. מן הסתם, סניף הדואר כבר היה סגור). והנה הגיע הקונפליקט: האם אלך לפגישה, ואז לא אדע אם אצליח להגיע לדואר בזמן ולקחת את החבילה מכיוון שהיה זה יום שישי, או האם אקח את הסיכון ואלך לדואר תחילה אבל אז אפספס את הפגישה???….

החלטתי שאלך קודם כל לתחנת האוטובוס, ואיזה אוטובוס שיגיע קודם – זה שעימו אסע למקום הפגישה או זה שעימו אגיע לדואר – אעלה עליו. כפי שהתברר, האוטובוס שייקח אותי למקום הפגישה פשוט עצר לידי, והאוטובוס לדואר הגיע מיד אחריו – החלטתי לעלות על האוטובוס שייקח אותי לדואר.

הגעתי לדואר ולקחתי מספר כדי לגלות שאצטרך להמתין בתור כשלפניי 45 אנשים! למרות שש עמדות קבלת הקהל, כך היה נראה לי, זה ימשך לנצח… לא ידעתי מה לעשות. השם הביא אותי לכאן, אבל עכשיו אני עומדת לאחר מאוד, אבל מאוד, לפגישה.

נשמתי נשימה עמוקה והתחלתי לדבר עם השם. ביקשתי ממנו שיעזור לי מכיוון שאני כבר כאן ואני מבקשת שההמתנה תהיה מהירה! אז הוצאתי את התיקון הכללי שלי מהתיק והתחלתי להתפלל.

כמעט שסיימתי את התפילה, אך אז הרמתי את ראשי וראיתי שהתור התקדם רק בשמונה אנשים. חשבתי לעצמי: ‘התור הזה ממש זוחל! השם, למה אתה לא מזרז את התור הזה בשבילי? מה אעשה?…’

חזרתי למזמור האחרון של התיקון הכללי וסיימתי אותו, ופתאום כרטיס (עם מספר) פשוט נפל על הבגד שלי. שניות ספורות של התבוננות בכרטיס גילו לי שעכשיו אני מספר שלוש בתור!!! האיש ש’הפיל’ את המספר כבר יצא, הנייד שלי צלצל – זה היה מהפגישה, שואלים היכן אני. כל כך שמחתי לומר להם שאגיע בזמן, ובדיוק התחלף המספר שלי כשסיימתי את השיחה. קיבלתי את החבילה שלי ויצאתי משם לעבר האוטובוס שייקח אותי לפגישה.

כשהתיישבתי באוטובוס, חשבתי על נוכחותו של השם כאן בישראל. אבל אני הגבלתי את כוחו של השם בזירוז התור, אבל רגע, הוא יכול גם להעביר אותך קדימה יותר! הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. וכאן בישראל, זה לא רק ‘סמול טוק’, זאת המציאות. זאת באמת ארץ האמונה.