כמו כוס קפה

"אני יכול למנות לך סיבות מפה עד
ירושלים למה כדאי לך להניח תפילין,
אבל תעשה לי טובה של חבר, כמו
שאני מבקש ממך להכין לי כוס קפה…"

היום הבנתי את החשיבות והשליחות הנוראה והקדושה שבשירות מילואים פעיל. מזה שנים שאנו משרתים יחד בנח"ל. תמיד זה בא בזמן הכי לא נוח, והשנה עוד יותר: צריך לעזוב אישה וילדה, לא פשוט בכלל…

אז נכון, הרבה קידוש השם יש כאן, חברותות של כל החבר’ה שחזרו בתשובה עם זקן פאות וכל הנלווה, דיבוק חברים והשתפכויות נפש, החבר’ה החילונים שואלים שאלות ללא הרף ומשלימים לנו מנין בשבת. פקדנו את קבריהם של יהושע בן נון וכלב בן יפונה שהערבים טינפו ככל שידם משגת, צבענו אותם מכל כתובות הנאצה, וניקינו אותם לפני שהתפללנו. וכמובן, שלפנו מחבלים באישון ליל מבתיהם כדי להביאם לחקירה בשב"כ.

אבל יותר מכל נגע לליבי אותו יהודי תמים שגדל בקיבוץ כל חייו. מהטירונות אני מכיר אותו. עליו נאמר מלח הארץ. לימים השתחרר מקבע בדרגת רב סרן והגיע אלינו לפלוגה המסייעת בתור סמ"פ. תמיד הוא מכבד אותי על היותי שומר תורה ומצוות.

היום בארוחת הערב דיברנו בענייני יהדות כהרגלנו, איך לא, וכרגיל – אני בשלי והוא בשלו.

"רם, עשית בר מצווה?", שאלתי אותו.

"לא בצורה דתית", ענה.

"מה זאת אומרת?" אני שואל, "הנחת תפילין בבר מצווה?"

"אף פעם לא", ענה בחיוך כממתיק סוד…

מה?! מעולם לא נגעו תפילין בראשך? הזדעזעתי בליבי.

כאילו שלא ידעתי שזה המצב: קרקפתא דלא מנח תפילין. חשבתי לעצמי ונזכרתי באביו של הרב שלי, שסיפר לנו בברית של נכדו, איך הגיע מארגנטינה לארץ כצעיר חילוני נמרץ ישר לזרועות הקיבוץ לעבודת האדמה. יום אחד ניגש אליו חב"דניק והציע לו להניח תפילין. הוא הסכים ומשם נסללה דרכו לעבודת השם. ובנו, הרב עמיר כ"ץ, הוא היום רב גדול שזכה להעמיד תלמידים הרבה, ושושלת המשפחה החסידית שנקטעה בשואה ונסחפה בנחשול הציונות החילונית חזרה לעולם התורה והמצוות בארץ ישראל.

מיד הרגשתי שזו שעת רצון, באמת בלי שום תכניות להחזירו בתשובה, רק בפשטות להניח ליהודי בן שלושים תפילין בפעם הראשונה בחייו.

"רם, אולי תסכים להניח תפילין פעם אחת?", שאלתי.

"בשביל מה?", אמר, "אני הרי יהודי לא?!"

"בודאי", אמרתי.

"אני נגד פולחנים דתיים למיניהם, וכמו שלא אשתחווה לצלם נוצרי, כך למה שאניח תפילין?!", היקשה.

חשבתי מה לומר לו, ניסיתי לדלות ממוחי איזה דבר תורה או חסידות… אפס! נסתמו מחשבותיי. לא היה לי דבר או חצי דבר לומר על מעלת התפילין…

"רמי", אחרי מחשבות רבות אמרתי, "אני יכול למנות לך סיבות מפה עד ירושלים למה כדאי לך להניח תפילין, אבל תעשה לי טובה, פשוט תניח כי אני מבקש ממך, טובה של חבר. כמו שאני מבקש ממך להכין לי כוס קפה…"

"אם אתה מבקש, אז אין בעיה" אמר, "מחר בבוקר, אבל שיישאר בינינו, בלי שום תמונות…"

כמעט בכיתי מרוב שמחה והתרגשות, השמו"צניק הקיבוצניק הסכים! רק בשביל זה היו שווים לי כל המילואים האלו.

אין לי סבלנות לחכות לבוקר. רק שלא יהיו מניעות. איזו זכות! אחרי כל החכמות, הכי פשוט לעבוד עם הלב. טובה של חבר. לא ידעתי מי עושה פה טובה למי?…

בבוקר לאחר הפעילות נכנסנו לבית הכנסת. הוא נעמד עם שתי ידיו פשוטות לפנים כאומר ‘עשה בי כרצונך’.

כשהנחתי לו תפילין של יד הבחנתי באותו חיוך צנוע מתפשט על שפתיו, ובקולו הרוטט כשאמר "שמע ישראל" עם פרשה ראשונה. הרגשתי שקניתי את עולמי. הרעד שלו הרעיד גם אותי. חשבתי לעצמי: הלוואי שאזכה להתרגשות כזו בעצמי כשאניח תפילין אחריו בפעם המי-יודע-כמה.

חיבקתי אותו חזק וידעתי בדיוק מה שהוא חש בליבו: כן, גם אני יהודי.

* **
אם חוויתם סיפור מיוחד או שמעתם ממישהו על סיפור של השגחה פרטית ואמונה שיכול לחזק את הרבים, אתם מוזמנים ליצור קשר – odedmiz@actcom.co.il

(ספרי "אור חוזר" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)