משלוח בטוח

"אם זה היה סרט, כולם היו
יודעים שהיא בהריון חוץ מהזוג".
אחרי כמה ימים עשיתי בדיקת
הריון – היא הייתה חיובית!…

ובכן, אתם רוצים ילדים – אז במי אתם בוטחים, באלוקים או ברופאים?

אחרי מספר שנים מלוות בניסיונות כושלים להביא ילדים לעולם, הגיע שלב קבלת ההחלטות המשמעותיות. לא עושים יותר IVF (הפריית מבחנה) כי לא יהיו לנו ילדים לעולם, כך אמרו לנו. ובלי ילדים, אין לנו מה לעשות כאן, בארץ ישראל, יותר. אז החלטנו לנסוע לקנדה, לגור ליד משפחתו של בעלי וקרוב לאחי ואחותי שגרים בניו יורק. ‘השם, אם לא יהיו לנו ילדים, אז מה אתה רוצה שנעשה?’ שאלתי לא פעם… הביורוקרטיה של הניירת נמשכה זמן רב, אך תוך שנה עברנו לטורונטו. הניירת אמנם עדיין לא הייתה מוכנה, ולקנדה הגעתי כתיירת.

למרות שלא היינו שומרי תורה ומצוות באותו זמן, אחרי מספר שבועות בקנדה הבנתי שאנחנו צריכים להצטרף לקהילה יהודית. ניסינו כמה מקומות עד שמצאנו את "אש התורה" – קהילה מדהימה של בעלי תשובה. אף אחד לא שופט וכולם חברותיים. התחלנו ללכת לבית הכנסת, דבר שהפך להיות חלק בלתי נפרד מחיינו, ובפעם הראשונה בחיינו למדנו "למה להיות יהודים". זה קרה לאט ובהדרגה, אבל כל החוקים שלמדתי כילדה לצורך "ידיעה עצמית והרחבת אופקים" החלו לקבל משמעות.

אחותי, שגרה באנגליה, הגיעה לביקור ומאוחר יותר הצטרפה אלינו גם אימי. היינו כל כך עסוקים בטיולים ובביקורים באתרים השונים שקנדה מציעה, וכשהן חזרו הביתה הייתי מותשת. כל כך מותשת עד ששלושה ימים לא יכולתי לתפקד!

כשאני נזכרת, במה שאספר בהמשך, אני צוחקת עם בעלי על זה ואומרת לו: "אם זה היה סרט, כולם היו יודעים שהיא בהריון חוץ מהזוג". אחרי כמה ימים עשיתי בדיקת הריון – היא הייתה חיובית!

קשה לי לתאר את האושר והשמחה שהציפו אותנו באותו רגע. ובמקביל, עלו גם מחשבות ושאלות שונות: ‘אבל הרופאים אמרו שאני לעולם לא אוכל להיות בהריון’, ‘איפה אמצא רופא?’, ‘איך נשלם על זה? הרי אני בקנדה כתיירת, עד שכל עניין הניירת יסתדר…’, ‘השם הבטיח שהכל יהיה בסדר – אז הכל בסדר’, ‘השם לא נותן לאדם מבחנים וניסיונות שהוא לא יכול להתמודד איתם’…

מצאנו רופא באחד מבתי החולים שבטורונטו, בית חולים שמתמחה בטיפול בנשים עם הריון בסיכון. הרופא התגלה כאדם אמין וישר. "אל תדאגי לתשלום", הוא אמר לי, "נשלח את החשבון למרכז הטיפולים בטורונטו, ברגע שנקבל אותו". שוחחנו על כל מה שעברנו ועל מה שנצטרך בזמן ההיריון. הרופאים לא הסכימו כל כך עם חוות הדעת והקביעות שניתנו לנו כאן בארץ. היינו מבולבלים, אבל, כמו שהזכרתי, היינו בשלב של קבלת החלטות, לכן המסקנה הראשונה הייתה: למדנו לדעת במי לבטוח באמת, ובמקביל, פקחנו עין על כל מה שהרופאים רצו לעשות.

כל לילה פניתי להשם, פחות או יותר, עם אותה תפילה: "תודה רבה לך השם יתברך על שזיכית אותי בהריון הזה. אתה יודע שהפעם לא ביקשתי, זאת ממש מתנה ממך. אני יודעת שלא תעשה משהו שהוא מעבר ליכולת שלי לסבול ולשאת. אבל לא אוכל לשאת העובדה שמשהו בהריון הזה לא יהיה תקין, או שהוא ח"ו לא ימשיך. למדתי שצריך להיות ממוקדים בתפילות ובבקשות. אז השם, זה מה שאני מבקשת: ילד בריא ושמח, שיאהב אותי ושאוהב אותו. ילד שאגדל אותו לאהבת התורה והמצוות, לאהבה אליך. אעשה כל שביכולתי, עם הכוחות שתיתן לי, לעשות זאת".

מהשבוע ה-14 הוחלט שאהיה בשמירת הריון. וזה אומר להיות כל הזמן במיטה. לקום בבוקר, לעבור לספה, להעביר את כל היום בשכיבה על הספה ולחזור למיטה בלילה. שום פעולה מיותרת. בכל בוקר בעלי הכין לי צידנית עם אוכל שתהיה לידי, כדי שלא אצטרך להתאמץ ולקום. כך עברו להם הימים בין קריאה וצפייה כרונית בטלוויזיה (בסוף ההיריון ניתקנו את הכבלים, כבר לא יכולתי לסבול יותר את הטלוויזיה).

לקראת סוף השבוע ה-28 החלו התכווצויות והובהלתי לבית החולים. הרופאים הצליחו לעצור את הלידה לעוד שבוע, אך לקראת השבוע ה-30 כבר אי אפשר היה לעצור אותה. הילד היפה שלנו נולד בניתוח קיסרי. תודה רבה להשם הוא היה גדול, יחסית לתינוק שנולד בשבוע כזה. שום התערבות מיוחדת לא נצרכה, ואחרי עשרה ימים הוא הועבר מיחידת טיפול נמרץ בבית החולים בו שהיתי, לחדר התינוקות בבית חולים מקומי. בהתחלה דאגתי, אבל מהר מאוד הבנתי שזה הדבר הטוב ביותר במצב שלנו. לימדו אותנו איך לטפל בילד (בבית החולים הקודם האחיות עשו הכל). לקראת השבוע ה-35 הילד כבר היה בבית, בריא, יונק ומוכן ‘לצאת לדרך’. בכל לילה התפללתי והודיתי להשם על בעלי היקר והילד היפה שנתן לנו, והמשכתי לחזור ולבקש את אותן בקשות על עתידו.

כל כך שמחנו בילד שקיבלנו, שהוא נס עצום שבקושי יכולנו להכיל. ובאמת, לא תיארנו לעצמנו בכלל שנוכל לזכות בעוד הריון. אבל, קצת יותר משנה, עוד נס. אני שוב בהריון. תודה לך, השם. בקושי יכולנו להאמין למה שקורה לנו. שוב שמירת הריון, שוב פעם במיטה. אבל הפעם הזה היה שונה. אנחנו כבר מספר שנים משתייכים לקהילת "אש התורה", ובמקום להעביר את היום מול הטלוויזיה שמעתי דיסקים של רבי נח וינברג זצ"ל. מן הסתם, ניצול זמן טוב יותר… את הבן שלנו רשמנו למשפחתון ישראלי שהיה ברחוב המקביל. כולם היו נפלאים. בעלי דאג שהכל ימשיך כרגיל, אמא שלו הכינה לי אוכל, אחותו טיפלה בילד כשבעלי היה מגיע מאוחר, אפילו אמו החורגת לקחה אותי מדי פעם לבדיקות בבית החולים כשהייתי צריכה.

אחרי 30 שבועות הבדיקות הראו שמי השפיר היו מעטים מדי, לכן הוחלט לעשות מוניטור אחת לשבוע. בשבוע ה-32 מצב מי השפיר היה קריטי לכן הוחלט לאשפז אותי לצורך ניתוח קיסרי נוסף. לא הבנתי בדיוק מה קורה ואיך, אבל ידעתי שהשם מטפל בי, לכן גם לא דאגתי.

יום אחד, בזמן האשפוז, הטלפון צלצל. הייתה זו חברה מהקהילה. "מה את עושה בבית החולים?" היא שאלה. סיפרתי לה, והיא אמרה לי: "אני אתקשר לרב שלי כדי שיברך אותך". "בסדר" השבתי, כשאני תוהה בכלל על מה היא מדברת ואיך היא בכלל ידעה שאני בבית החולים ואיך השיגה את מספר הטלפון שלי, לא סיפרתי לאף אחד. עשר דקות עברו, כשאני עדיין תוהה ושואלת, והטלפון מצלצל שוב. זאת היא. "הצלחתי לדבר עם הרב שלי בישראל, הוא התפלל עלייך ואמר שתהיה לך ישועה, הוא אמר שהכל בסדר ואין מה לדאוג".

"תודה לך", השבתי. עכשיו אני ממש מבולבלת, על מה היא מדברת? ומה זה בכלל ישועה? ואיך היא ידעה שאני נמצאת בבית חולים???…

למחרת, הופניתי בדיקת אולטראסאונד. ההערכה הייתה כזאת: אם אין שיפור במצב מי השפיר, אז יש להיערך מיידית לניתוח. עשיתי את הבדיקה ואז הטכנאית התקשרה לרופא ואז הגיע רופא נוסף. אף אחד לא האמין למה שהעיניים שלהם רואות: מי השפיר חזרו למצב תקין ונורמאלי!!! הם השוו את תוצאות הבדיקה הנוכחית לבדיקות מלפני שבועיים – אז זה היה נמוך, עכשיו זה תקין ונורמאלי. זה לא קורה! הם התעקשו. באותו רגע הבנתי מה זאת ישועה… (אבל עד היום אני לא יודעת איך חברה שלי ידעה להתקשר באותו יום…) בסופו של דבר, הרופאים, שרק משכו בכתפיהם, החליטו לשלוח אותי הביתה! בתי היפה והמתוקה נולדה בשבוע ה-37. תודה רבה לך השם!

ברוך השם, שני הילדים גדלים בריאים ושמחים ומסתדרים מדהים אחת עם השני. אחרי יום הולדתו ה-3 של בננו, הגננת לימדה אותם בגן על חנוכה. הבן שלי היה מוקסם, הוא אפילו למד את סוף הסיפור בעל פה: "היהודים חזרו לבית המקדש בירושלים. כל היהודים גרו בירושלים. יהודים שמחים להיות בירושלים… אמא, אני יהודי, מתי ניסע לירושלים?…" כל יום הוא חזר על המשפטים האלה, לאורך כל חג החנוכה וגם אחרי. לא חשבנו באמת לנסוע לישראל, זה היה יקר מדי בשבילנו. וחוץ מזה, התחלנו חיים חדשים בקנדה, אז למה ישראל?

הבן שלי המשיך לדקלם בכל יום את מה שלמד. יום אחרי יום אותם משפטים כשהוא תמיד מסיים עם "אמא, אני יהודי, מתי ניסע לירושלים?"…

בסוף חודש אפריל ‘נשברתי’. "בסדר, בקיץ ניסע לירושלים". לא שיכולנו לאפשר זאת לעצמנו, אבל בטחתי בהשם שיסדר לנו את העניינים.

הגענו לישראל באותו קיץ. מהרגע הראשון נקשרנו לאדמת ארץ ישראל ולאנשים שגרים כאן. תודה רבה לך השם ותודה לך ילד יקר שלנו שהיית השליח שלו. הבטחנו לעצמנו שלא נישאר זמן רב בקנדה אחרי שנחזור. וכמי שנאמנים למילתנו והבטחתנו, כעבור שנתיים עלינו לארץ ישראל.

השיעור הנפלא שלמדתי מכל מה שחווינו הוא – שאם אתם רוצים ילדים או כל דבר אחד שאתם זקוקים ומבקשים – בקשו מהשם! רק הוא יכול "לשלוח" לכם את מבוקשכם במלוא מובן המילה!