ויוי והפילודנדרון

הניצוץ הקטן והמעומעם של
החיים יכול לצמוח ולהתחדש. כן,
אפילו בחשכת הלילה, תמיד יש
תקווה. ראיתי את זה עם ויוי, עם
הפילודנדרון ועם החברים שלנו…

כשהייתי ילדה בת עשר קניתי זוג אוגרים בכסף שקיבלתי ממכירת אוסף הקומיקס שלי. הנקבה מתה תוך שבוע ימים. והזכר, ויוי שמו, היה שמן וצבעו היה חום עם צורת וי על גבו. הוא היה פעיל ובריא וחי בתוך הכלוב שהיה מונח ליד ארון הבגדים שלי במשך שישה חודשים, עד לאותו יום גורלי…

בוקר אחד אפשרתי לויוי לרוץ קצת על רצפת המטבח. הוא רץ לפה ולשם, בוחן כל פינה במטבח. ואז, הוא רץ מתחת לארון ולא יצא. התכופפתי כדי להציץ מה קורה, ולתדהמתי גיליתי שיש רווח בין הרצפה לחלק התחתון של ארון המטבח, שהיה מספיק רחב שויוי שלי יעבור דרכו ויעלם. לאן הוא הלך? לא היה לי מושג.

שמתי כמה זרעים שהוא אוהב לאכול בצלחת והנחתי אותה סמוך לארון, בתקווה שהוא יופיע, אבל הוא לא. הפחד שאיזה חתול יגלה אותו לפניי החל לכרסם בתוכי…

אבל, חייה של ילדה בת עשר ממשיכים הלאה. הכלוב של ויוי נותר ריק. לא היה לי לב לקנות אוגר חדש במקומו, ובניגוד לכל הגיון שבעולם, קיוויתי שויוי יחזור.

ואז, באחר צהריים חורפי אחד, כשהכל מכוסה בשלג, שלושה שבועות לאחר שויוי נעלם, חזרתי הביתה מבית הספר ואימי קיבלה אותי עם בשורה: השכנה שאלה אם איבדנו חית מחמד?

האם זה ויוי? רצתי החוצה דרך החצר האחורית של ביתנו, קפצתי מעל לגדר המושלגת ונכנסתי לחצר האחורית של השכנים. מלאת ציפיות, ומצד שני מפחדת להתאכזב, היססתי לפני שנקשתי בדלת.

השכנה, אישה צעירה שאני בקושי מכירה, פתחה את הדלת לרווחה.

"אממ, שלום… אמא שלי אמרה לי שאולי מצאת את האוגר שלי?"

"כן, היכנסי בבקשה", היא קיבלה אותי באהבה. "הסתכלתי דרך חלון המטבח שלי וראיתי חתול שמשחק עם משהו. הוא גלגל משהו לצדדים וזה היה נראה כמו חיה. כשיצאתי החוצה, החתול ברח ואז מצאתי את זה…"

היא נתנה לי דלי. בתוכו היה משהו פרוותי רזה ומלוכלך, שוכב על הצד כשעיניו עצומות.

הסתכלתי עליו… טוב, איך יכולתי לצפות מויוי להתגבר על מה שקרה ולשרוד את הסכנה שנשקפה לחייו, במקום שהוא בהחלט לא המגרש הביתי שלו, במיוחד כשהוא מאולף? ומה הוא אכל ואיפה הוא ישן במשך חודש?

"מצטערת", אמרה השכנה. "אני אפילו לא יודעת אם הוא חי…"

לקחתי את הדלי בעדינות, הודיתי לשכנה שלי, וחזרתי מדוכאת הביתה. האם ויוי ישרוד? האם יחלים? מבלי לומר מילה, עברתי ליד אימי ועליתי לחדרי. בזהירות רבה העברתי את היצור הקטן והצולע שלי לכלוב המרופד והנעים, שחיכה לויוי שיחזור. הוא לא היה מת. הוא היה בטראומה מהקרב המסוכן עם החתול, ובהחלט מותש.

בשקט בשקט שלחתי קריאות עידוד לאוגר שלי כשהשארתי אותו לנוח ולהחלים, ללא כל הפרעה, בסביבה המוכרת לו.

ויוי ישן במשך שלושה ימים ושלושה לילות מבלי לזוז. ביום השלישי הוא עשה כמה צעדים, כשהוא מתנדנד מצד לצד, כדי לשתות מעט מים ולכרסם כמה זרעים, וחזר לישון.

תוך שבוע, השפם של ויוי החל לרעוד כשהוא אכל, הוא שיחק בגלגל שהיה בכלוב שלו וקפץ לידיים שלי מדי פעם. התפעלתי מהחוסן שלו וכיצד הוא שרד את החוויה הקשה שעבר.

* * *

הזמן עבר ואני כבר גרה בירושלים. יום אחד, ראיתי צמח, פילודנדרון, זרוק ליד פח האשפה. הבאתי אותו הביתה והנחתי אותו ליד הדלת של המרפסת הקטנה שלנו. הוא פרח ופרח ואני כבר חשבתי שזהו, הגיע הזמן להעביר אותו למקום מואר יותר. וזה מה שעשיתי. העברתי אותו למקום ממש מול השמש. הצמח המסכן נבל מיד, נשרף מקרני השמש הלוהטות. כל כך הצטערתי לראות את מה שקרה לו. הכנסתי אותו פנימה והנחתי אותו על אדן החלון, במקום מוצל, וחיכיתי.

מלאה ברגשי אשמה על שגרמתי למותו בטרם עת, התנצלתי אינספור פעמים בפני השתיל הקטן הזה, השקיתי אותו, וקיוויתי, כנגד כל הסיכויים, שהוא ישרוד…

בכל פעם שעברתי לידו שלחתי לו מסרי עידוד: "גדל! גדל!" והמשכתי להתנצל על מה שעוללתי לו, אמנם לא בכוונה, אבל הנזק לא היה קטן.

יום אחד, ראיתי ניצן אדמדם צומח לו בין העלים ה'שרופים'. בהתרגשות רבה, הסתכלתי כשכולי מתפעלת מההוכחה ה'חותכת' לחיים שצומחים שם. שלושה חודשים עברו בלי שום רמז למה שראיתי, ועכשיו, תחיית המתים מתרחשת ממש מול עיניי! קשה היה להאמין, אבל זה מה שקרה.

בכל יום שעבר הוא צמח עוד ועוד, עד שהפך לגבעול מהודר עם עלים. ואז, עוד ניצן אדמדם מופיע לידו, ויחד הם צמחו, לאט לאט פורשים את עליהם העדינים. המראה הזה שימח אותי. הפילודנדרון שלי הצליח להתחדש. הנה הוכחה ברורה שהמתים יכולים לחזור לחיים!

* * *

עוד שנים של מגורים בירושלים עברו. ויום אחד, כשהלכתי לצרכנייה ליד ביתי, פגשתי את אחת השכנות שלי.

"אני לא מסוגלת לישון בלילה אחרי ששמעתי את החדשות האחרונות", היא פתחה בשיחה.

"מה קרה?"

"לא שמעת? טוב, לא אני אהיה זו שתספר לך!". היא סירבה בכל תוקף להוסיף אפילו מילה אחת בעניין.

חזרתי הביתה. שיחת טלפון אחת הבהירה לי שחברים שלנו איבדו ילד. המוות שלו היה טראגי, מעבר ליכולת להבין כיצד ואיך. החברים שלנו איבדו ילד.

מה כבר יכולנו לומר להם? איך אפשר להפחית את הכאב והייסורים שהם חווים? איך אפשר להרגיע את הכאב שהצטבר בחלל הריק בליבם שנוצר מהאובדן, להשתיק את הסיוטים המייסרים והמרירות של תחושת הכישלון שהרגישו כהורים? הרגשנו חסרי אונים. לא ידענו מה לעשות. איך מנחמים???

הם הצליחו להשתקם, אבל לאט. תהליך איטי מאוד. לא יכולנו להפריע, אבל היו רק 'צעקות' שקטות של עידוד והרבה תפילות שלנו עליהם.

ושוב אני מתפעלת, אבל הפעם מהיכולות הרוחניות של האדם, מהכוח שלו להתחדש. ראינו את החברים שלנו מתעלים על הכאב והייסורים, והולכים לעזור לאנשים אחרים להשתקם. לכאב שלהם היה משמעות כשהם תמכו בסובבים אותם. וזה, בעזרתו של הבורא, החזיק אותם.

* * *

הניצוץ הקטן והמעומעם של החיים יכול לצמוח ולהתחדש.

כן, אפילו בחשכת הלילה, תמיד יש תקווה.

יהי רצון שהשם יזכה אותנו ויחליף את הצער והכאב בעשייה בונה מלאת חסדים, בצמיחה ובחיים. והלוואי ונזכה להעריך ולהשתמש במתנת החיים שקיבלנו, לעבוד את יוצר כל החיים עלי אדמות.