בנק של הצלחות

כדי להרים את הילד שנכשל, יש
לבנות לו בנק של הצלחות! להראות
לו במה הוא טוב ולעודד אותו. בדרך
זו הילד יבין מה מתאים לו, או לא.

בשבוע שעבר דיברנו, שאל להם להורים לקחת את כישלון הילד באופן אישי כאילו היה זה כישלונם, במידה ואכן אין להם צד בעניין. למשל, הילד מתעצל ללמוד בכיתה, אינו חוזר על החומר לפני המבחנים, וכתוצאה מזה הוא מקבל ציון נמוך. כמובן שאל לנו לכעוס ולהתרגז על עצמנו, שהרי אנחנו היינו בסדר, והילד נכשל במתכוון.

מדובר כמובן בילד בוגר המבין את מצבו ולא בילד בכיתה א’ או ב’. וגם בילד בכיתה ה’ הגורם במכוון לכישלונו, בפירוש אסור לנו לתת לו להמשיך להתדרדר מבלי להתערב, רק הכוונה היא שעלינו לפתור ביחד איתו את הבעיה בנחת וביישוב דעת, ולא מעמדת לחץ של הורים פגועים הרוצים לראות תוצאות חיוביות מידיות, או ח"ו כהורים פגועים הפועלים מתוך מניעים פסולים של נקמה על הפגיעה בהם וכדומה.

פעמים רבות אנחנו לא בודקים מדוע הילד נכשל, מהי הסיבה לאי התקדמותו בלימודים, ואנו גוערים בו או מתעלמים ממצוקתו. כהורים אחראיים, מוטל עלינו לבדוק היטב ולעשות הפרדה בין קושי אובייקטיבי בלימודים לבין חוסר מוטיבציה. קושי סובייקטיבי עלול להופיע מסיבות, כמו: חוסר בשלות או לקויות למידה. במקרה כזה כדאי לגשת לאבחון מקצועי. בהישגים נמוכים הנובעים מחוסר רצון או מוטיבציה כדאי לטפל באמצעות שיחות עם הילד, או לגשת לייעוץ עם אבחון מקדים אצל איש מקצוע.

ובכל זאת, הילד הביא ציון נמוך במבחן, או תעודה מאכזבת. מה עושים? ובעיקר – מה לא עושים?

ההורים – קודם כל שותים כוס מים ונרגעים. ציון נמוך, ואפילו נמוך מאוד, לא הופך את הילד שלנו לכישלון. גם לילדים (לא רק לנו) מותר לטעות ואפילו להתעצל. אבל הציון הנמוך מתסכל? נכון. יש לנו בעיה וצריך לפתור אותה, אבל עם מחשבה ובנחת. ושוב, לזכור היטב: הילד נכשל, אין זה אומר שהוא כישלון! לכן חשוב מאוד להימנע מביקורת, שיפוט ואשמה. מסרים כאלה מופיעים במשפטים כמו: "אתה רואה, שוב נכשלת", "אמרתי לך ש…", "ידעתי ש…", "לא הקשבת לי", "תמיד אתה חייב ל…" משפטים כאלה, לכאורה, מחזקים את ההורה, אך בפירוש לא את הילד. אדרבה, הם רק מחלישים אותו ופוגעים בדימוי העצמי שלו ובסיכוייו להצליח בעתיד.

חשוב מאוד להימנע מהבעת כעס ורגשות קשים, שכמובן לא יועילו לילד ויגרמו לו לחוש לא נאהב, יערערו את היחסים עמו, ובסופו של דבר לא יתנו בידו כלים להתמודד באופן מושכל עם הכישלון הזמני.

אז מה כן עושים?

עורכים שיחה על המבחן, או על התעודה, ושואלים את הילד לדעתו, באופן ענייני: "מה אתה חושב על המבחן או התעודה שלך?", "איך אתה מרגיש עם הציונים", "מה אתה מתכוון לעשות בנוגע לכך?"… בדרך זו מעבירים, כביכול, את האחריות לילד, ומעבירים לו מסר מעצים שבידיו היכולת לבצע שינוי. יש לבדוק עם הילד מה הם לדעתו הקשיים שלו. כדאי להבין יחד האם מדובר בחוסר השקעה, בקושי ביחסים עם המורה, או בבעיה הדורשת אבחון וטיפול מקצועי.

יש להביע אופטימיות ואמון ביכולותיו של הילד, למשל: "אני בטוח שבע"ה תצליח", "אני מרגיש שאתה יכול", "אני מאמין שתתגבר על הקשיים… אני תמיד אעזור לך אם תבקש", "בא נתפלל ביחד על זה"…

זריקות חיזוק

כלל חשוב הוא – להתחיל את השיחה עם המון חיזוקים, גם אם נושאי השיחה לא נעימים. יש להקפיד שהחיזוקים יהיו אמיתיים, כלומר, יינתנו בנושאים שבהם הילד באמת מצליח. למשל, ניתן להתייחס למקצועות שבהם הילד כן הגיע להישגים, או להצלחות בתחומים אחרים, כמו וותרנות או זריזות. כדאי לזכור: הנטייה שלנו בדרך כלל היא להדגיש כישלונות ולהתעלם מהישגים, ועל זה עלינו לעבוד באופן אישי.

כלל חשוב וחיוני בחינוך ילדים אומר: "הילד נכשל? זה לא סוף העולם! תמיד אפשר לפתוח דף חדש". כמו כן, חובה עלינו להפריד בין הישגים לימודיים לבין רגשותינו כהורים. כלפי הילד – דווקא בשעת משבר וכישלון מוטל עלינו להראות לילד עד כמה אנחנו תומכים בו ומבינים אותו, ואדרבה, הוא ילדנו בכל מצב. מורי ורבי הרב שלום ארוש שליט"א, תמיד אומר: "גערה לא תקרב ותעזור אף פעם. בדורנו צריך לקיים את דברי רבי נחמן מברסלב, וללכת רק עם התורה של ‘אזמרה’" (ליקוטי מוהר"ן סימן רפ"ב).

אם ניגש לילד מנקודת הצלחה שלו ונראה לו עד כמה הוא טוב ומוצלח (כמובן לא לשקר – הוא הרי יודע את האמת), נמצא בו נקודות חיוביות ונעזור לו לקום. כי בסוף, אם נהיה סבלניים ונתפלל עליו – הוא יצליח. או כמו שהמפקח בתלמוד-התורה שלנו, הרב רחמים רם שליט"א, אומר: "הילד עד היום היה רגיל לחוות כל הזמן כישלונות, תמיד באו אליו בגישה של מה לא בסדר. הוא לא מכיר את עצמו מהצד החיובי, לכן הוא ממשיך להתדרדר. אבל תפקידנו הוא לקרב ולא חלילה לרחק, כמו שאמר רבי נחמן מברסלב: "וכי מלאכה היא להרחיק?"

בנק של הצלחות

לכן, ראשית עלינו להרים את הילד שנכשל. לבנות לילד בנק של הצלחות! להראות לו במה הוא טוב. משפטים חיוביים מראים לילד עד כמה הוא מצליח והוא לבד כבר יבין שלהיות עצלן – זה לא מתאים לו.

חז"ל לימדו אותנו: "אהוב את הבריות ומקרבן לתורה", ולכן השיטה הנכונה היא רק באמצעות משפטים מעודדים, כמו "אתה הילד שלי ואני תמיד אוהב אותך", "זו רק נפילה זמנית, נתפלל להשם והוא יעזור לך להתקדם", "יש לך יכולות נפלאות, אני בטוח שבע"ה תהיה חרוץ הכיתה" וכדומה.

ונשנן לעצמנו שוב ושוב – אין לעשות השוואות עם ילדים אחרים (אחים או חברים), וכמובן גם לא לומר אמירות מדכאות שמעוררות תחושת כישלון וייאוש, כמו: "תראה איך חברך מצליח לקבל טוב מאוד בחשבון", או "למה אתה לא יכול להיות כמו אח שלך?"

יש לחשוב ביחד עם הילד על תוכנית פעולה: משימות שהילד לוקח על עצמו, כמו ניהול מחברות מסודרות, הכנת שיעורי בית בשעה קבועה, קריאת מספר עמודים בספר מדי יום ועוד. הילד צריך להיות אחראי על ביצוע התוכנית, כשההורה מעורב ושותף רגשית אך לא מתערב בביצוע המטלות, אלא אם התבקש. בדרך זו הוא נמנע מלהטריד את הילד בשאלות כגון: "נו, מה קורה? האם הכנת שיעורים?", "כבר לילה, מתי תלמד למבחן", אלא לשוחח איתו בנחת וכבוד על נושא השיעורים ("אהבת את הסיפור?", איזה סוף היית ממציא?", "האם הבנת את החומר שלמדת למבחן?")

בדרך זו מגדירים עם הילד מה ייחשב מבחינתו להצלחה. יש לאמוד את ההצלחה ביחס למצבו הנוכחי בלימודים, למשל: ילד שקיבל "בלתי מספיק", הציון "כמעט טוב" יהווה עבורו הצלחה. בודקים עם הילד אם הוא זקוק לדעתו לשיעורים פרטיים במקצוע מסוים. אם כן, שעת לימוד פעמיים-שלוש בשבוע אחר הצהריים היא הזדמנות מצוינת להדביק את הפער.

נקודה חשובה מאוד שיש לתת עליה את הדעת היא: שעל ההורה לעודד את הילד על תהליך הלמידה ולא על התוצאות (ההישגים) באמצעות משפטים כמו: "אני מאוד מעריך את ההשקעה שלך בהכנת שעורי הבית היום. ראיתי שישבת יפה והיית מרוכז מאוד. זה עשה לי הרבה נחת", "אני שמח לראות שלקחת את עצמך בידיים", "אני מאמין שאתה בע"ה בדרך הנכונה"…

תמיד אפשר לפתוח דף חדש. מירידות אפשר לעלות ואפילו להגיע למקום גבוה, אך אל תשכחו את המתכון המנצח: תפילה, חום והמון אהבה. בהצלחה!