נס צנוע

עד שאתה לא חווה משהו בעצמך,
אתה פשוט לא מאמין שהוא אמיתי.
לי זה קרה. אז אני מזהירה אתכם,
יכול להיות שיהיה לכם קשה להאמין
למה שתקראו…

לפעמים, עד שאתה לא חווה משהו בעצמך, אתה פשוט לא מאמין שהוא אמיתי. כמה מאיתנו שמעו על סיפורי ניסים שהתרחשו לאנשים אחרים, והיה לנו קשה להאמין להם? אז הנה, אני מזהירה אתכם כבר עכשיו, קוראים יקרים, יכול להיות שיהיה לכם קצת קשה להאמין למה שתקראו, אבל מה שכתוב בשורות הבאות אכן קרה באמת.

לפני מספר חודשים, לקראת סוף חודש נובמבר, בתי הבכורה חלתה בשפעת. הלכנו לרופא – בפעם הראשונה מזה שנתיים – והוא אמר לנו שמדובר בשפעת מקסיקו (שפעת חזירים) ואין הרבה מה לעשות כרגע במצבה, אלא רק לחכות עד שהשפעת תחלוף (לא כל מקרה של שפעת כזו מצריך תרופות או חלילה אשפוז).

חיכיתי שבועיים. היא עדיין השתעלה, עדיין הייתה אומללה, ועדיין לא מחלימה. הרופא בדק אותה שוב ואמר שאין שום שינוי מהביקור הקודם, לכן צריך לחשוב על טיפול אנטיביוטי.

זמן קצר לאחר הביקור השני אצל הרופא, החל להראות שינוי מסוים – ואני בינתיים אמרתי תהילים ללא הפסקה – אבל זה לא היה להרבה זמן, כי שוב, המראה הכחוש, הכואב והקודר חזר אל פניה, והיא החלה להתלונן על כאבי ראש ובעצם כאבים בכל הגוף.

הדאגה התחילה לכרסם בתוכי בצורה מאסיבית יותר. בתי האנרגטית, השמחה והקופצנית הייתה חיוורת, מדוכאת, משתעלת, מחרחרת ואומללה. כל זה כבר ‘גלש’ לחודשים שאחרי. בסדרה לך בעקבות הרמז כתבתי שבתי עברה מסע הקנטות בבית הספר. אבל גם כשגיליתי את זה, והחלטנו לעבור דירה וגם בית ספר, כתוצאה מההקנטות הללו, עדיין לא היה נראה שום שיפור במצבה הבריאותי של בתי.

בחזרה לרופא – פעמיים נוספות. בפעם האחרונה, הוא הביט בי וחשב. וחשב. אחר כך אמר לי שהוא באמת לא מוצא שום סימפטום לחולי כלשהו, פרט לעובדה שהיא באמת לא נראית טוב.

הייתי מבולבלת מאוד, ואין צורך להזכיר שגם מודאגת, ומאוד. בינתיים, עונת החום החלה, והתחושות הלא נעימות שנלוות לזה, קושי לישון, ואלרגיות אף הם הצטרפו. והיא עדיין התלוננה שכואב לה הראש.

לא ידעתי מה לעשות. בתי דעכה, וידעתי שאם אקח אותה שוב לרופא הוא בטח כבר יחשוב שמשהו אצלי לא בסדר. אבל היא לא הרגישה טוב. היא לא נרדמה. היא לא הייתה שמחה.

התפללתי והתפללתי והתפללתי. אמרתי לבורא ‘תודה רבה לך השם שזה המצב, שבתי לא מרגישה טוב’. התחננתי אליו שירפא אותה והמשכתי את התהילים – שום שיפור. עכשיו באמת נכנסתי לפאניקה.

ואז זה קרה. התבוננתי היטב והבנתי שאין ייסורים ללא עוון. אולי אני עושה משהו שגורם לה לחלות? בהתחלה, חשבתי שאולי השם מנסה ללמד אותי עוד אמונה ולבטוח בו – תחומים שאני עובדת עליהם מאוד חזק.

עשיתי עוד כמה התבודדויות סביב הרעיון הזה – אבל שום דבר לא קרה. ימים רבים עברו עלי בניסיון לשמור על קור רוח ולהימנע מהתמוטטות, תוך שאני מרגישה שהרגש האימהי שבי אומר לי שמשהו ‘רציני’ מאוד קורה כאן עם בתי, אכן נכון. אחרי הכל, איך אפשר להסביר שבארבעה חודשים ארוכים, וביניהם גם מעבר דירה, אני עדיין דואגת לה?

בנקודה זו החלטתי לדבר עם הרב שלי. אני לא מתקשרת לרב שלי על כל פסיק, וגם לא בגלל דברים קצת יותר גדולים. בדרך כלל, אני מנסה לפתור את הבעיות בהתבודדות, וזה עובד. הדברים מתבהרים ואני מבינה את המסר של השם.

אבל המצב הזה נמשך כבר ארבעה חודשים עם ארבעה ביקורים אצל הרופא, שעות על גבי שעות מלוות בתפילות – ולא הגעתי לשום מקום.

ידעתי שאני לא יכולה לעבור את זה לבד, אז התקשרתי לרב שלי, והסברתי לו את העניין.

הדבר הראשון שהוא שאל אותי היה: "איך הצניעות שלה?"

צניעות??? הייתי בהלם. ואז חשבתי על איך שהיא מתלבשת לאחרונה, וכיצד בחודשים האחרונים היא גדלה מאוד, ורוב הבגדים שלה כבר לא כל כך מתאימים לה – צרים, קצרים ולא מכסים מספיק.

אוי. הצניעות שלה הייתה במצב די גרוע! הייתי אפילו יותר המומה. אני משקיעה עוד ועוד מאמצים כדי להתלבש בצניעות, אבל פשוט לא הבנתי שהבת שלי לא.

"מתי היא הייתה בת תשע?" רצה הרב לדעת. חשבתי על זה ואז הבנתי שיום הולדתה התשיעי היה היום הכי קשה בחיי. היה זה היום בו נכנסתי לחרדות איומות בגלל מצבה הבריאותי, ואת כל היום הזה ביליתי במיטה כואבת ועם בחילות איומות.

וואו.

תמיד חשבתי שחוקי הצניעות מתאימים לילדות מגיל 12 ומעלה, אבל זה לא נכון. הרב שלי הסביר לי שברגע שילדות מגיעות לגיל 9, יש לתת חשיבות גדולה יותר לעניין הצניעות שלהן, מכיוון שהרבה ילדות בגיל הזה מתפתחות מאוד מבחינה פיזית – כמו בתי. השם ניסה לומר לי שאכן היה משהו רציני, ברוחניות. אבל לי לא הייתה אנטנה רוחנית מספיק טובה כדי לקלוט את המסר. כאן הרב שלי היה צריך להיכנס לתמונה ולומר לי בעצם מה קורה כאן.

"היא כבר בסדר", הוא אמר לי. "ודאי שהיא תתחיל להתלבש יותר צנוע, כולל גרביים, ותראי איך היא מחלימה כהרף עין".

זה מוזר, אבל ידעתי עמוק מאוד בנשמתי שהרב שלי צודק. בתי תהיה בסדר, בעזרת השם.

באותו צהריים, קניתי ערימות של בגדים עליונים צנועים וארוכים מספיק כדי לכסות את מה שהם צריכים לכסות, והוצאתי את כל הבגדים הקטנים והלא מתאימים מהארון. למחרת, הוצאתי את בתי, שעדיין הייתה חיוורת וכואבת, לקנות חצאיות מתאימות.

היא עדיין נראתה רע, אבל בעלי הרגיע אותי באומרו שלפינה כבר נלחצנו. "זה רק מבחן לראות אם את באמת מאמינה במה שהרב אמר לך".

הוא ריחם על הכסף…

תוך שבוע, השיפור היה מדהים. שבועיים נוספים, והיא כבר ילדה אחרת. היא שוב רוקדת, צוחקת, אוכלת ושמחה.

היא אמנם עדיין לא במצב של 100% – אני לא חושבת שהיא תהיה מאה אחוז עד ששתינו נבין היטב שאי אפשר להזניח נושא כה חשוב כמו צניעות. אני יודעת שאני צריכה המון עזרה משמים וללכת בין הטיפות ולעודד את בתי להתלבש כמו נסיכה, אבל גם לא לדחוף לה את הצניעות לתוך הגרון בבת אחת, אחרי הכל היא לא הקפידה על זה כל כך.

היו לנו מספר נושאים על הפרק, אבל העיקרי והחשוב היה שהתגובה שלה לכל הנושא הייתה מדהימה, ואני מבקשת מהשם שיעזור לי לעזור לה ומנקודה זו רק להמשיך להשתפר.

ובינתיים, הרבה דברים עכשיו נעשים הגיוניים יותר. כמו, מדוע הקניטו אותה בבית הספר על הלבוש שלה, מדוע יום הולדתה התשיעי חקוק בראשי כזיכרון כואב, מדוע השם גרם שזה יהיה כל כך ברור עד כדי כך שלא יכולנו להמשיך לגור במקום שבו גרנו, או להמשיך ללכת לאותו בית ספר. השם פשוט הוציא את הבת שלי ממצב הרסני פוטנציאלי בדיוק בזמן. אפילו עם סגנון הלבוש שלה, ולמרות שהיא הייתה יותר צנועה משאר חברותיה, אבל המצב רק החמיר והחמיר.

אם מישהו היה אומר לי לפני מספר חודשים שלבוש לא צנוע יכול להשפיע על מצבו הבריאותי של אדם, אני לא בטוחה שהייתי מאמינה לו. אבל אחרי כל מה שקרה בתקופה האחרונה, אני באמת רואה את הרמז הברור בין לבוש צנוע, ובין ברכתו של השם בביתי.

צריך נס צנוע כדי להגיע לנקודה הזו. עכשיו, אני מבקשת מהשם שימשיך ברחמיו לעזור לבנות שלי להיות בסביבה שהצניעות אינה רק לימוד תיאורטי, אלא דרך חיים ממש.