בכיית חינם והגאולה

עת וחפץ לכל דבר – אומר לנו החכם
באדם. לא כל בכייה מותרת. כי אותה בכיית
חינם במדבר הפכה בכייה לדורות. ולבכי
שכזה, וכמוהו גם העצבות – אין מקום
ביהדות, אפילו לא לשנייה אחת!

יסוד חשוב בחיי כל יהודי ירא שמים הוא, שכל זמן שלא נבנה בית המקדש יצטער תמיד את צער החורבן וייחד לו זמן לבכות על החורבן. על יסוד זה תיקנו חכמינו ז"ל לקום בחצות לילה ולומר תיקון חצות. ובימי בין המצרים, שמתחילים ביום י"ז בתמוז, על אחת כמה וכמה מכיוון שאלה הימים בהם חרב הבית, ושיא הבכייה והאבלות הוא ביום תשעה באב, שאז יושבים על הארץ, בוכים ואומרים קינות. אך למרות זאת, ולמרות מה שאמרו חז"ל – שמאז שחרב בית המקדש אסור לאדם למלא פיו שחוק בעולם הזה – אין פירוש הדבר שמותר להיות בעצבות, חלילה. אלא, צריכים לדעת היטב כיצד לעבוד את השם נכון, בכל זמן. בזמנים שצריך לשמוח – אז יש לשמוח, ובזמן שצריך לבכות – בוכים. וגם כשבוכים, יזהר האדם מאוד מאוד לבכות רק בכייה נכונה של געגועים ולא בכייה של תרעומת ותלונה. זאת, כדי שלא ייפול לבכיית חינם הגורמת לכל החורבנות.

בכל מה שהורו לנו חז"ל לעשות זכר לחורבן לא הייתה שום כוונה לכך שאדם לא יאיר פנים, או לא ישמח. כל כוונתם הייתה רק כדי לעורר אותנו להתייחס בכובד ראש לגורמי החורבן ולדעת מה אבד לנו ומה הפסדנו, בעוונותינו, ולהתגעגע אל השם. והעיקר, לעשות תשובה ולתקן את הגורם העיקרי לחורבן.

הבכייה שהביאה לאבלות

הגורם העיקרי הוא הבכיינות! מדוע? מכיוון שהיא הביאה את האבלות של תשעה באב. כידוע, עם ישראל בכו על דבר המרגלים, לכן השם אמר להם: אתם בכיתם בכייה של חינם, אני אקבע לכם בכייה לדורות. ברור שחז"ל לא יצוו אותנו לחזור על העוון שבגללו נענשנו בעונש קשה זה. אדרבה, התשובה שאנו צריכים לעשות היא על אותה נקודה – לצאת מתוך הבכיינות ולהודות לבורא עולם על כל מה שהוא עושה איתנו. התשובה העיקרית, אם כן, היא ללמוד לומר תודה!

הגמרא (מסכת מכות) מספרת על רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא – ארבעה תנאים קדושים, שהלכו ושמעו את קול המונה של רומי ממרחק של מאה ועשרים מיל. הייתה כזו שמחה והמולה ברומא, רעש עצום שנשמע למרחקים – עד לארץ ישראל! כששמעו זאת, בכו רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע. אך רבי עקיבא שמח וצחק. שאלו אותו חבריו: מדוע אתה שמח? ענה להם רבי עקיבא בשאלה: ומדוע אתם בוכים? אמרו לו: וכי איך לא נבכה, שאלה המשתחווים לעבודה זרה שרויים בשמחה ובשלווה, עד ששמחתם נשמעת למרחקים. ואנחנו, שבית המקדש שלנו נשרף, לא נבכה?

אמר להם: אדרבה, מסיבה זו אני ממש שמח. אמרו לו: הסבר את עצמך. אמר להם: אם אנחנו רואים שלעוברי רצונו יש כזו הצלחה ושמחה, על אחת כמה וכמה איזו שמחה והצלחה תהיה לעושי רצונו. כי בודאי עם ישראל יזכו אחרי הכל לשמוח שמחה עצומה פי אינסוף.

רבי עקיבא היה חזק ברוחו, לכן ראה את הטוב שבכל מצב. גם כשהמצב הוא שבית המקדש חרב ומכעיסי השם שמחים ומצליחים – הוא הוציא מזה את המסר הטוב לעצמו: אם מכעיסי השם זוכים להצלחה ושמחה עצומה, איזו שמחה והצלחה תבוא בבוא העת למי שעושה נחת רוח להשם?! לכן מרבי עקיבא נלמד, למרות שצריך לבכות על החורבן אולם זה אך ורק בתיקון חצות ובתשעה באב, וביתר הזמן יש להיות כל הזמן בשמחה.

ממשיכה הגמרא ומספרת לנו שהמשיכו אותם תנאים ללכת והגיעו להר הצופים, משם רואים את מקום המקדש. עמדו שם ועשו קריעה בבגדם (כפי שמובא בהלכה, וכן נוהג הוא עד היום שכל הרואה את בית המקדש בחורבנו אחרי שלושים יום שלא ראה אותו, צריך לעשות קרע בבגדו כמו שאבל ר"ל עושה על קרוביו). המשיכו התנאים בדרכם והנה הם רואים שועל יוצא ממקום שהיה שם קודש הקדשים. התחילו בוכים, אך רק רבי עקיבא, שוב, שמח וצוחק. אמרו לו: עכשיו על מה אתה שמח? אמר להם: ואתם על מה בוכים שוב? אמרו לו: וכי לא נבכה? מקום שכתוב עליו: "והזר הקרב יומת" שועלים הולכים בו – לא נבכה? ואתה על מה אתה צוחק?

אמר להם רבי עקיבא את הנבואה בישעיה, שתולה את הנבואה של זכריה – שהיא נבואה של נחמה – בנבואה של אוריה, שהיא נבואה של חורבן. כלומר, נבואת זכריה תלויה בכך שתתקיים נבואת אוריה. בנבואת אוריה כתוב: "ציון כשדה תחרש" – שיחרב בית המקדש, ובנבואת זכריה כתוב: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" – נבואת נחמה על ימות המשיח והגאולה.

וכך אמר להם רבי עקיבא: מכיוון שנבואת הנחמה של זכריה תלויה בנבואת החורבן של אוריה, אם כן, עד שלא נתקיימה נבואת החורבן הייתי חושש שמא לא תתקיים נבואת הגאולה השלמה. אבל עכשיו שנתקיימה, אנחנו בטוחים שתתקיים הנבואה של זכריה ותהיה ישועה וגאולה שלמה ושמחה וששון ליהודים, לכן אני שמח וצוחק.

כששמעו זאת, אמרו לו חבריו: עקיבא נחמתנו! עקיבא נחמתנו!

מגמרא זו אנו למדים כיצד עלינו לעבוד את השם – במידה ובמשקל הנכונים. כל דבר בזמנו. כי בודאי רבי עקיבא התאבל לא פחות משאר התנאים הקדושים, אבל הוא ידע מתי לבכות ומתי להתנחם. וגם כשבכה, הוא בודאי לא בכה בכיית חינם של עצבות וייאוש, אלא בכייה של געגועים. כי על מה אנו בוכים? האם אנו מצטערים על האבנים של בית המקדש? או שמא על הזהב הרב שהיה בו? הרי גם אם ייתן כל יהודי שקל אחד, יהיה זהב רב לבנות את בית המקדש. וגם אדריכלים וקבלנים לא חסר בעם ישראל. כל שכן שלקדוש-ברוך-הוא בודאי לא חסרים – לא כסף וזהב ולא קבלנים…

אנו בוכים על עכשיו, ולא על מה שהיה. אם בית המקדש לא נבנה היום, פירוש הדבר הוא שהיום הוא נחרב! כמו שאמרו חז"ל: כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. ובית המקדש לא נבנה עד היום משום שעדיין לא זכינו שכל עם ישראל יחזרו לדרך האמת והאמונה. וכל אחד צריך לומר זאת על עצמו ולתלות את העיכוב בו – שהוא עדיין לא חי באמונה ולכן בית המקדש נחרב מחדש בכל יום מימיו.

על זה אנו בוכים. על העוונות שלנו שמעכבים את בניין בית המקדש. על דבר כזה אדם יכול לבכות. ולא רק, אלא גם על עם ישראל שנמצאים בחושך גדול מאוד. אך ברגע שמסיימים לבכות, צריך להיות בשמחה. וגם בתשעה באב, אחרי שאדם בכה וקונן כמה שעות, כפי מה שמסוגל, יזהר מאוד לא להיות בעצבות אלא ישמח.

מסופר על רבי נתן מברסלב, ששום דבר לא היה יכול לקרר את תבערת ליבו וגעגועיו להשם, לאור הצדיק ואור האמונה, מלבד שני דברים: תיקון חצות – מעט, והעיקר – הקינות של תשעה באב, שאז היה נכנס למרתף מתפילת ערבית של תשעה באב ולא יצא משם עד למחרת בחצות היום. ובאותו זמן היה בוכה כל הלילה כולו ובמחצית היום שלאחריו על החורבן. וזה היה הדבר היחיד שיכול היה לקרר את תבערת ליבו.

רבי נתן, שהיה קרוב מאוד לצדיק, הרגיש היטב בליבו את אבידת הצדיק. ובאמת, כל בר דעת יכול להרגיש מה זה להתקרב לצדיק ומהו אורו, כי אז יוכל לבכות על העלמת האור הזה ממנו ומעם ישראל. שהרי, משה רבינו הוא הרועה הנאמן ולאורו אדם הולך ובכוחו מגיע לאן שצריך להגיע. אך חסרונם של הצדיקים, שהם בחינת נשמת משה, הוא הצרה הגדולה ביותר שישנה. זאת, משום שרק על ידי הצדיקים, מורי דרכנו, אנו יכולים באמת לזכות להתקרב להשם ולתורתו הקדושה, כמובא בזוהר הקדוש, שבקריאת שמע אנחנו מסיימים עם "ה' אחד". וההבדל היחיד בין "ה' אחד" – שזו שלמות אמונת הייחוד, לבין 'אחר' – שזו הכפירה, הוא בקוץ של האות ד' (דל"ת), והקוץ של האות דל"ת זה הצדיק. כלומר, רק כאשר אדם מקושר לצדיק אמונתו שלמה ועבודתו רצויה. רמז נוסף שאנו מוצאם פה הוא: ש"תודה" ו"תורה" הן מילים דומות וההבדל ביניהן הוא בקוץ של האות דל"ת, ומרומז בזה שעל ידי הצדיק כל התורה נהיית תודה.

לענייננו, אנו רואים שגם רבי נתן, שידע יותר מכולם את גודל ההפסד שבהעלמת אור הצדיק, אבל אחרי שבכה והתאבל – הוא היה רק בשמחה! ואם כך, ילמד מזה כל אדם – שגם בתשעה באב, לאחר שבכה כפי יכולתו, עליו להיות בשמחה, כי אין שום היתר לאדם להיות עצוב. עצבות היא הסיטרא אחרא (הצד האחר) והקב"ה שונא את העצבות. לכן, גם בתשעה באב אין שום היתר להיות סיטרא אחרא… לעצבות אין מקום ביהדות! אפילו לא לשנייה אחת בכל חייו של האדם – אסור לו להיות עצוב. עצבות היא כפירה – כלומר שאדם כופר באמונה שהכל לטובה ואין רע בעולם, כי אחרי הכל – הכל לטובה! בלי יוצא מן הכלל.

לכן עלינו להתחזק מאוד, ובפרט בימים אלה, להרחיק את העצבות מהלב ולראות רק את חסדי השם מתוך שמחה והודיה, ולהגיע ללב הנשבר מתוך געגועים להתגלות אור השם ולגאולה השלמה שתבוא במהרה בימינו, אמן.