זאת לא תחרות

מדוע כל כך הרבה אנשים תקועים
במרוץ העכברים הזה? למה הרבה
אנשים רודפים אחרי דברים שהם
לא יכולים להרשות לעצמם ומתמכרים
ללחץ המטורף של החיים?

לפני שבע שנים בערך הלכתי לסדרת מפגשים בנושא הורות, שנתנה לי המון חומר למחשבה. זה היה לפני שגיבשנו עמדה לגבי העלייה לארץ ישראל, והרבה לפני שהבנתי משהו באמונה, וגם לפני שלמדתי עד כמה השם רוצה שאחיה את החיים שלי.

השיעור ניתן על ידי מרצה, ישראלית לשעבר, אמא לשמונה ילדים (שבמונחים אנגליים מדובר במשפחה ענקית) עם היגיון בריא וחד. דברים רבים שהיא אמרה היו מתוך התורה, כמו: לשפוט את המעשה ולא את האדם. או: אם אתה רוצה להשליט משמעת – עשה זאת ממקום של אהבה ולא ממקום של כעס.

זה הרשים אותי מאוד. אבל אולי הדבר הגדול ביותר שהרשים אותי היה השיעור שעסק בנושא תחרות. לאישה הזאת היה את האומץ לומר לכל ההורים המודרניים (ביניהם גם דתיים מודרניים) בעלי ההישגים, הורים בעלי ‘שאיפות’ – ש"תחרות היא דבר גרוע!". כל העניין הזה של להשוות בין אנשים – בין בני משפחה, חברים/חברות או בין כל אדם – הוא הרס מוחלט של ההתפתחות הבריאה של ילדינו, מכיוון שהם הם ולא שום אדם אחר. נקודה.

אל תשאלו מה קרה בכיתה אחרי שהיא אמרה את מה שאמרה. מכיתה שלווה וקשובה, כאילו רעידת אדמה חלפה שם – ובליל של צעקות וויכוחים מילא ארבע קירותיה, התקרה והרצפה על כל גדותיה. רוב האנשים לא יכלו פשוט להאמין למה שהם שמעו: תחרות עם אנשים אחרים היא דבר רע!

"בעולם של בחוץ אנשים אוכלים אחד את השני!", הם זעמו. "איך את מצפה שהילדים שלנו יסתדרו שם אם לא נעודד אותם להיות הטובים ביותר?"

המרצה הסבירה בסבלנות רבה שיש זמן ומקום לכל דבר, וכך גם לתחרות. עידוד ילדים בני 16 או 17 להצליח במבחנים – זה דבר מקובל הרבה יותר מלעודד (ואם נקרא לילד בשמו – ללחוץ) ילד בן שלוש לקרוא.

היא גם הסבירה שהורים שמים דגש גדול מדי (ומלחיץ) על התוצאות (שאחרי הכל הן רק בידיים של השם), והרבה פחות דגש על ההשתדלות והמאמצים שהילדים משקיעים.

זה יכול להיות נועם שהוציא 98 במבחן, די בקלות ובלי מאמץ, אולם ההלל והשבח מגיע יותר למוישי, שלמד קשה והשתדל, אבל הוציא 65 במבחן. זאת יכולה להיות רות שהיא גאונית במתמטיקה, אבל אסתי היא בעלת לב טוב, היא עושה הרבה חסדים בבית ובבית הספר ולה מגיעה תשומת לב וטפיחה על השכם לא פחות מרות.

כל הנקודות שהעלתה היו משכנעות, ממש אחת אחרי השנייה, אבל אנחנו היינו קהל קשה לשכנוע. אחרי הכל, חינכו אותנו לחיות בתחרות, להיות הטובים ביותר בכיתה, ולהיות ‘מוצלחים’. ופתאום היה מאוד קשה לשים את כל זה בצד, ולהבין שבמקום לעזור לנו זה רק עיכב אותנו ואפילו הפריע לנו לבנות חיים תקינים.

אחרי השיעור הזה חשבתי המון והגעתי לתובנות מעניינות. השם הראה לי שהמרצה אכן צדקה: תחרות והשוואה בין בני המשפחה הן רעל. וזה בדוק (ולצערי גם מנוסה).

בו במקום הפסקתי, למשל, את התחרות המטופשת שהכרזתי עליה בבוקר בין הבנות – מי מתלבשת הכי מהר, והשתדלתי מאוד לא להשוות את הילדות שלי לשום ילד או אדם אחר.

אך ככל שהזמן עבר, והספקתי ללמוד תורה ואמונה, הבנתי שהתחרות הלא בריאה הזו חלחלה עמוק עמוק לכל היבט בחיים המודרנים של היום.

אנחנו רואים את זה הכי ברור עם הילדים שלנו, שהם כאמור המראה שלנו. אנו רואים את כל הלחץ שאנו מפעילים עליהם כדי שיצליחו, שיהיו בבית הספר ‘הנכון’, שיהיו בעלי הישגים, שיהיו יפים, שיתנהגו יפה… וכשהם נכשלים ולא ‘מצליחים’ אנחנו מרגישים רע – ולא בגללם וגם לא בשבילם, אלא בשבילנו, כי הרייטיניג שלנו קצת צנח…

אבל ככל שאני מדברת יותר עם השם, וככל שהאגו נדחף הצידה, אני מבינה עד כמה התחרות וההשוואה טבועות עמוק בחיי. כאשר אתה ‘מנצח’ – אתה מרגיש נהדר, שבע רצון ונעלה (ורחוק מאוד מהשם). כאשר אתה מפסיד – אתה מרגיש נחות, מתוסכל ואומלל (ורחוק מאוד מהשם).

וזה מתבטא בכל דבר, מההופעה החיצונית עובר לבישול ועד לקריירה. רבים וטובים מאיתנו תמיד מסתכלים מעבר לכתף, ולו רק כדי לראות בכמה הרייטיניג שלנו עלה בהשוואה לאחרים. וזה הרגל נהדר – למי שרוצה להיות אומלל, מתוח וחסר סיפוק כל חייו.

מדוע כל כך הרבה אנשים תקועים במרוץ העכברים הזה? למה הרבה אנשים רודפים אחרי דברים שהם לא יכולים להרשות לעצמם? למה הרבה אנשים מתמכרים ללחץ המטורף שהם בעצמם מפעילים על עצמם ועל משפחתם, ולו רק כדי ‘להתאים’ את עצמם לאיזו מסגרת שהם בכלל לא מתאימים לה? למה?

כי הם לא מעריכים את העובדה החשובה שהשם יצר כל אחד ואחד מאיתנו כבריה מיוחדת בפני עצמה, עם הכישרונות, התכונות והאתגרים המיוחדים לה, וכל מה שיש לנו – הכל! הוא מתנה מהשם.

ברגע שהבנתי שהשם לא ברא אותי בריה שאמורה להיות מעורה בחברה (טיפוס חברתי…), כזאת ששמחה רק מזה שעשרה אנשים יהיו סביבי וידברו אתי – הפסקתי להרגיש רע בגלל המחשבה שלא הגעתי להישגים ‘טובים יותר’ באירועים חברתיים גדולים.

ברגע שהבנתי שהשם לא נתן לי את האופי שיכול לשלב קריירה ואימהות – הפסקתי להרגיש כמו איזו ‘סופר-אמא’ וויתרתי על העסק הכושל שהיה לי.

ברגע שהבנתי שלכל אחד יש נקודה טובה – אפילו לי – התחלתי להשקיע באמת בחיפושים אחריה, ולנסות לראות אותה גם באותם אנשים שהחברה נוטה להגדיר ‘לוזרים’.

לכל אחד מאיתנו השם נתן תפקיד כאן למטה, בעולם הזה, כמו שהרב ארוש מסביר לנו במספר דיסקים על השליחות והמסלול שלנו, וכמובן גם בספריו. כי זה בכלל לא קשור אם אנחנו רופאים, עורכי דין או רואי חשבון, או שיש לנו בית במקום יוקרתי, או מרוויחים משכורת עם שש ספרות.

אז למה כן, אתם שואלים?

הכל קשור לקשר שלנו עם השם וההתקרבות אליו, וגם לנסות לקרב עוד אנשים למקור כל הטוב – בורא עולם. הכל קשור לעבודה שלנו עם עצמנו, לתיקון המידות שלנו. הכל קשור להשגת מידות טובות, להכניע את עצמנו ולבקש מהשם שיראה לנו מה הוא רוצה שנעשה בחיינו, במקום שנדרוש ממנו שייתן לנו את מה שאנחנו רוצים.

אתם עדיין רוצים להתחרות? מצוין! עשו זאת עם עצמכם. השוו את מקומכם הרוחני בהווה עם מה שהיה לפני שנה. כמה התבודדויות אתם מצליחים לעשות, בעזרת השם? התבוננו, בהשוואה לזמנים אחרים, עד כמה אתם מצליחים להישאר רגועים ומלאי סבלנות עם בן/בת הזוג, ולשמור על קור רוח בחינוך הילדים ולא לאבד שליטה או לכעוס עליהם. בדקו היכן אתם אוחזים במידת האמונה עכשיו, לעומת שנים קודמות, ועד כמה מהר אתם מצליחים להתעשת במצב מסוים, שפעם הפיל אתכם לרצפה במשך ימים ואפילו שבועות.

זאת ההשוואה והתחרות היחידה שכדאי לעשות. כל השאר הוא רעל ובזבוז של החיים. יכול להיות שתרגישו שממש קשה לכם לשנות הרגל שהפך לטבע שנחקק בכם בשלב זה של החיים. אבל המרצה שלנו אמרה לנו דבר מעניין מאוד: יכול להיות שאתם לא אוהבים את עצמכם מספיק כדי להשקיע ולהשתנות, אבל אתם בהחלט אוהבים את הילדים שלכם מספיק כדי להשתנות.

השם יכול לעשות הכל. דברו אתו אפילו מספר דקות ביום, ובקשו ממנו שיעזור לכם להפסיק עם התחרות וההשוואה. זה קורה רק כאשר אנחנו מפסיקים לרדוף אחרי כולם, ומתחילים לרדוף ולבקש רק את השם, כי רק אז אנו מבינים איך מרגישה הצלחה אמיתית.