בודד בין הגלים

כל יום אתה צריך לעבוד, לאכול,
לישון… ואתה גם חייב לקחת זמן לעצמך
היום ולהיות שמחה מעצם החיים! כי אם
לא תעשה את זה, רוב הסיכויים שרב
החובל יחנוק לך את היום…
 
 
היהלום, חלק 2
 
מצב של חשיבות עצמית יגרום בנפש להרגשת בדידות, אפילו אם יהיו מסביבך אינסוף חברים. כי ההרגשה העצמית תהיה גדולה ותמלא את כל החלל הנפשי הקטן והלא מפותח מספיק, ולא תשאיר מקום להרגיש באמת את השאר. וכך, מי שמרגיש רק את עצמו הוא כמו מי שמפליג ונסחף בים, מביט החוצה מן החלון בספינה.
 
מה אוכלים היום?
 
אישיותו של האדם, כלומר חיצוניות הנפש, קשורה מאוד לגוף וצורתו הנגלית. לכן, הפיתוי שיסתפק במצב זה ולא יתאמץ לגלות מעבר הוא גדול, כי הרי אפשר להמשיך לחיות גם כך. מצב זה מתבטא בשיאו כשהנפש מרגישה חיות ושמחה, במיוחד בעת האוכל, דבר המעיד שהצינורות לקבל מזון רוחני עדיין לא פותחו כמעט. מכאן שסכנת הנפש הגדולה היא דווקא החשיבות העצמית, שבאמת היא רק מכשלה טבעית שגורמת לנפש צמצום רוחני.
 
השעון המעורר
 
במהרה הרגשה עצמית זו תוביל לתרדמה. כי מימוש התענוגות הנפרדים מביא לידי פיזור כוחות הנפש, עייפות, וברוב המקרים אף לייאוש. למה? כי כל תענוגות העולם הזה לא ישביעו נפש שלא מפותחת בכדי להכיל אותם כראוי.
 
ועכשיו, איך יתעורר האדם מתרדמת חיים זו? מה ירחיב את הלב? התשובה היא: יראה ופחד! כיצד? על ידי שירגיש חיסרון וגירעון נפשי. לכן מלמעלה סיבב המסובב שיאבד היהלום, מכיוון שהעני לא התעורר להרגיש חיסרון זה מצד עצמו.
 
טיפה מן הים
 
כל אחד בעולם קיבל יהלום וכל אחד צריך גם להחזיר אותו. ומי שלא עושה זאת מרצונו, זה נעשה שלא מרצונו. וכך גם בנמשל, לכל אחד אישיות פרטית עם רצון אישי מיוחד, אבל בגלל שרצון זה מוגבל מאוד לכן קורים דברים שהם היפך הרצון האישי. להזכיר שצריך לשוב למוצאו ולהתחבר לרצון האינסוף, לים הגדול.
 
כולם מחפשים את האושר, ונדמה שהרוב לא מוצאים כלל. יתירה מזו, יעידו המחפשים שבמקום אושר מצאו את ההיפך – צרות ואכזבות. אז למה מי שבסך הכל רוצה טוב ומחפש טוב, מתהפך עליו אותו הדבר בעצמו? למה? מכיוון שהאושר שאנו מחפשים הוא לפי דעתנו הקצרה! שהיא ידיעה חסרה ולקויה מאוד. אדם חושב – 'זה טוב לי, וזה לא טוב לי', 'לא קיבלתי את מה שאני רוצה בדיוק אז אני עצוב'. נדמה שיש לנו תנאים מיוחדים בכדי לאפשר לנו להיות שמחים. ולפי זה מובן מהי מחלת העצבות: לא קיבלתי את התנאים שרציתי להיות שמח דווקא על ידם…
 
השגיאה היסודית של האדם בסיפור הייתה שהוא רצה כל כך למכור את היהלום, הרי היה לו טוב מאוד כשהיה לבד איתו בחדרו בספינה. אם כן, הרי שהיה יכול לעשות את אותו הדבר גם בביתו, בלי סכנה ומבלי לאבדו. אבל באמת, הבעיה מתחילה עוד לפני כן – כאשר חשב שהיהלום שלו, ובכלל, שהוא יכול לעשות בו כרצונו.
 
זה התעתוע של רוב העולם: כל אחד חי וחושב שהוא בפני עצמו ויכול לעשות מה שהוא רוצה. כל אחד קיבל נשמת חיים מיוחדת ונפלאה – יהלום נדיר ונוצץ, אך הוא לא רכושו הפרטי! אלא לשם פיקדון וניסיון, וצריך לקשור אותו חזרה לשורש הרצון – רצון האינסוף. כלומר, השאלה מקודם היא לא מה אני רוצה, אלא מה נרצה ממני?!
 
היופי של היהלום, שהוא ניצוץ ההתגלות של הנשמה של כל אחד ואחד, זה לא כמה הוא ייחודי, כי איזה ערך יש לו בפני עצמו? אלא, איך היהלום הזה משתבץ ב"כתר העליון", במכלול הגדול של רצון הבריאה.
 
אבל איך יחזור הפרט אל הכלל? איך תשוב הטיפה אל הים הגדול?
 
שמחה – מעל לשכל
 
ככל שהחיים יותר פשוטים, קל יותר להיות שמחים. לא צריך את המאמץ המתיש להיות מיוחד, וגם לא צריך להיות "מוצלח". לא צריך יהלומים בכדי לשמוח… הרי יהלומים הם מותרות. אז מה בכל זאת נדרש מאיתנו כדי לשמוח בחיים? ההבנה שחייבים להיות שמחים! כי אם השמחה תבוא רק מתוך סיבות המתאימות לנו, יהיה זה אירוע נדיר עד שנשמח כראוי… כי איזה דברים אתה חייב לעשות היום? לעבוד, לאכול, לישון… צריך להוסיף עוד חיוב אחד חשוב לא פחות: אתה גם חייב לקחת זמן לעצמך היום ולהיות שמח מעצם החיים! ואם לא כן, אז ישנה סכנה ש"רב החובל", שהוא הרע שבנפש, יכול להתגבר "ולחנוק" לך את היום…
 
המשימה: אחדות השינויים
 
בעולם שלנו הכל נתון תחת שינוי ותמורה. וכן האדם עצמו נע ונד בין סערות נפש מבפנים ומבחוץ, עד שנעשה כעבד נפעל, שכל תמורה הפחותה ביותר זורקת ומטלטלת אותו ושוברת את רוחו. טוב ורע, קיץ וחורף, אם מישהו משבח אותי זה טוב לי, ואם מישהו מבזה אותי זה רע לי מאוד. אך האמת של הנשמה היא התפישה המתבהרת: הכל לטובתי! ואין שוני בין מחמאה לביזיון. לכן, אחרי ששלטו התמורות והשינויים בחיי האדם, והוא לא מצליח למצוא אושר ומרגוע נפשי, מה התקנה למצב עגום זה? שעכשיו, למרות שמבחוץ נראים שינויים בכל דבר, יזכור תמיד, שוב ושוב: שהכל נובע ממקור אחד! ושהכל מכוון לתכלית הטוב! למרות שלא נראה כך מבחוץ. ולא רק, אלא לזכור גם שבהכרח יעברו עליך עליות וירידות רבות – החזק מעמד!
 
אוצר חדש
 
למה האיש מצא חן בעיני רב החובל? הרי "רב החובל" מייצג את הרע שבנפש, את האנוכיות והגדלות? התשובה לכך היא שהאיש לא מבקש יותר למלוך. כלומר, אחרי שגאוותו נשברה, נתגלתה בו מידת-מה של ביטול "האני", שהרי היה שמח בעל כורחו – שלא מרצונו. לכן גם רב החובל לא פחד ממנו שייקח לעצמו את ממונו, כי לא איים עליו כלל.
 
אפשר לומר שרב החובל שלא ידע בכלל שהאיש איבד את היהלום, לכן היה יכול לעשות איתו את העסקה גם לפני שאיבד אותו. לרשום על שמו את התבואה כאשר היהלום היה עדיין בידו. אך באמת, לא דומה הדבר לאדם שמקבל את אוצר התבואה ומחזיק ביהלום, ובין אחד שאיבד את היהלום. מי יהיה יותר שמח ומכיר בטובה? כמובן, זה שאיבד את היהלום יהיה עכשיו בנפשו כלי נפלא לקבל הרבה יותר.
 
וכך גם בנמשל, שהוא האישיות של האדם. כשלומד את הדרך הנכונה לשחרר את עצמו מכבלי האנוכיות, רק אז יש מקום שיאיר בתוכו האור השופע של נשמתו.
 
אהבת אמת – אהבה כפולה
 
לרע, שמגלם "הרב החובל", אין קיום בפני עצמו, הוא בא לשרת את הטוב, וכשהוא עושה את העבודה שלו – כלומר אחרי שהוא משמש התנגדות ומלחמה עם הטוב, מגיע זמנו לחלוף.
 
"היהלום" האבוד מייצג את האדם שמכוון בחייו לטובת והנאת עצמו, כמו יהלום שמהנה בעיקר את בעליו. ואילו "התבואה" היא הויתור על הטובה הפרטית עד כדי מסירות הנפש עבור הכלל, שאז כולם יוכלו ליהנות ממנה. כמשל התבואה הנצרכת לטובת מאכל העולם כולו.
 
זהו היעד של שלמות האדם, המכונה בשם ענווה, שהיא הכרת הנשמה את הגודל והיחס האמיתי שלה מול מכלול החיים – האינסוף! ההכרה – איך אני חלקיק קטן מתוך אינספור בריות שבכל העולמות.
 
זה סוד החיים, סוד האמונה העליונה – התודעה שכל מאורע שקורה איתנו, יהיה אשר יהיה, מכוון לטובתנו. וכך אפשר למצוא את האהבה הנסתרת והטוב שבכל דבר. וזו אהבה כפולה, אשר יישומה הוא נתינת תודה על הטוב וגם על הנדמה כ"רע", לכן התבואה שהיא אהבת אמת – שוויה כפליים, וכדי לזכות בה צריך ללמוד היטב איך להחזיק מעמד.