בשדי יער עמוד 183-184

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 183-184

אֵין תְּלוּנוֹת

נִגַּשׁ אֵלַי אָדָם שֶׁהוּא כְּבָר בְּגִיל מְבֻגָּר וְלֹא הִתְחַתֵּן וְהִתְחִיל לְהִתְלוֹנֵן וְלִבְכּוֹת עַל כָּךְ: תִּרְאֶה אֲנִי כְּבָר מְבֻגָּר וְלֹא הִתְחַתַּנְתִּי וְכוּ’…
אָמַרְתִּי לוֹ: קֹדֶם כֹּל תַּגִּיד תּוֹדָה שֶׁלֹּא הִתְחַתַּנְתָּ וְרַק אַחֲרֵי כֵן אוּכַל לַעֲזֹר לְךָ…
אָמַר לִי: מָה?! שֶׁאַגִּיד תּוֹדָה שֶׁלֹּא הִתְחַתַּנְתִּי?! אֵיךְ אֹמַר תּוֹדָה רַבָּה עַל זֶה? זֶה כּוֹאֵב לִי שֶׁלֹּא הִתְחַתַּנְתִּי!
אָמַרְתִּי לוֹ: אִם ה’ לֹא חִתֵּן אוֹתְךָ עַד הָרֶגַע הַזֶּה, זֶה הֲכִי טוֹב בִּשְׁבִילְךָ! אָז תַּגִּיד תּוֹדָה רַבָּה. כָּל זְמַן שֶׁאַתָּה חַי בְּהַרְגָּשָׁה שֶׁלֹּא טוֹב לְךָ, אֵיךְ תּוּכַל לְחַיֵּךְ, לִחְיוֹת? תַּגִּיד תּוֹדָה לַה’, וְתַעֲבֹד עַל הָאֱמוּנָה שֶׁזֶּה לְטוֹבָה שֶׁלֹּא הִתְחַתַּנְתָּ עַד עַכְשָׁו, שֶׁכָּל מַה שֶּׁה’ עוֹשֶׂה זֶה הֲכִי טוֹב, אֵין כָּאן שׁוּם טָעוּת, הַכֹּל מְדֻיָּק לְפִי מַה שֶּׁאַתָּה צָרִיךְ לַתִּקּוּן שֶׁלְּךָ.

לִהְיוֹת דָּבוּק בְּתַכְלִית

נִמְצָא, שֶׁאָדָם הַמַּאֲמִין – יָכוֹל תָּמִיד לְהַגִּיד תּוֹדָה עַל הַכֹּל. כִּי מַאֲמִין שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָתוֹ לְקָרֵב אוֹתוֹ לְתַכְלִיתוֹ. וְאִם אָדָם רוֹאֶה עַל עַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹדוֹת עַל הַכֹּל, יֵדַע שֶׁזֶּה רַק מֵחֲמַת שֶׁזּוֹ לֹא הַתַּכְלִית שֶׁלּוֹ לְהִתְקָרֵב לְבוֹרֵא עוֹלָם, אֶלָּא הַתַּכְלִית שֶׁלּוֹ הִיא לְהַצְלִיחַ בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּגוֹן שֶׁיִּתְחַתֵּן, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ טוֹב, שֶׁיִּהְיוּ לוֹ יְלָדִים וְכוּ’.
כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר – אָדָם שֶׁלֹּא שָׂמֵחַ זֶה רַק מֵחֲמַת שֶׁהוּא לֹא רוֹצֶה לְהִתְקָרֵב לַה’ יִתְבָּרַךְ, זֶה לֹא הָעִנְיָן שֶׁלּוֹ לְחַפֵּשׂ אֶת תַּכְלִיתוֹ בָּעוֹלָם, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁמְּעַנְיֵן אוֹתוֹ הוּא שֶׁכָּאן בָּעוֹלָם הַזֶּה הוּא יִהְיֶה מְסֻדָּר וְיֵלֵךְ לוֹ הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁרוֹצֶה, בִּמְלוֹא הַנּוֹחִיּוּת וְהַקַּלּוּת וְהַשְּׁלֵמוּת וְלֹא יֶחְסַר לוֹ דָּבָר וְכוּ’ וְכוּ’, וְהַכֹּל יֵלֵךְ לוֹ מֻשְׁלָם וְכוּ’.
לְעֻמַּת זֹאת, אִם אָדָם רוֹצֶה בֶּאֱמֶת לְהַשִּׂיג וּלְהַגִּיעַ וּלְהַשְׁלִים אֶת הַיִּעוּד שֶׁלּוֹ, אֶת הַשְּׁלִיחוּת שֶׁלּוֹ, אֶת הַתַּכְלִית שֶׁלּוֹ, הוּא יִרְאֶה שֶׁהוּא יָכוֹל לְהַגִּיד תּוֹדָה רַבָּה עַל הַכֹּל! וּבְקַלּוּת רַבָּה יוּכַל לְהוֹדוֹת עַל כָּךְ שֶׁלֹּא הִתְחַתֵּן, כִּי בְּוַדַּאי זֶה הֲכִי טוֹב בִּשְׁבִילוֹ שֶׁעַל יְדֵי זֶה יַגִּיעַ לַתַּכְלִית שֶׁלּוֹ, כָּאָמוּר לְעֵיל, שֶׁהַבּוֹרֵא יוֹדֵעַ בְּדִיּוּק אֶת הַתְּנָאִים הַמֻּשְׁלָמִים שֶׁל כָּל אָדָם שֶׁעַל יָדָם יַגִּיעַ לַתַּכְלִית שֶׁלּוֹ, וְלָכֵן נוֹתֵן לוֹ אֶת כָּל מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ בִּשְׁבִיל לְהַגִּיעַ לְתַכְלִיתוֹ.
הַבֵּט וּרְאֵה כֵּיצַד הַבּוֹרֵא מִשְׁתַּדֵּל כָּל כָּךְ בְּתִקּוּנְךָ! שֶׁדּוֹאֵג לְכָל כָּךְ הַרְבֵּה פְּרָטִים שֶׁיִּהְיוּ בְּדִיּוּק כָּךְ וְכָךְ בִּשְׁבִיל שֶׁתַּגִּיעַ לַתִקּוּן שֶׁלְּךָ!
וְכִי מָה הָאָדָם חוֹשֵׁב? שֶׁהוּא יוֹדֵעַ מַה טּוֹב בִּשְׁבִילוֹ? שֶׁאִם יִהְיֶה לוֹ מִלְיוֹן דוֹלָר, זֶה מַה שֶּׁיִּהְיֶה טוֹב בִּשְׁבִילוֹ?
לָכֵן זֶה הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן בְּכָל עִנְיָן שֶׁחָסֵר לָאָדָם – שֶׁלִּפְנֵי שֶׁיַּחְשֹׁב עַל אֵיזוֹ עֵצָה, שֶׁיַּחְשֹׁב אֵיךְ לְהַגִּיעַ לֶאֱמוּנָה! וּמָה הִיא הָאֱמוּנָה? שֶׁיַּאֲמִין שֶׁהַדָּבָר שֶׁהוּא בָּא לִבְכּוֹת עָלָיו – עָלָיו הוּא צָרִיךְ לְהַגִּיד תּוֹדָה! הַדָּבָר שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע בָּא לְהַגִּיד לוֹ שֶׁהוּא לֹא טוֹב בִּשְׁבִילוֹ – הוּא הֲכִי טוֹב בִּשְׁבִילוֹ! כְּשֶׁאָדָם הוֹלֵךְ בַּשֵּׂכֶל הַזֶּה הַיֵּצֶר הָרַע מִתְבַּטֵּל לַחֲלוּטִין! אֵין לוֹ שׁוּם גִּישָׁה לְאָדָם זֶה! כִּי בְּכָל דָּבָר שֶׁרוֹצֶה לְהַכְנִיס לָאָדָם מָרָה שְׁחֹרָה וְדִכָּאוֹן, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֵר לוֹ: לֹא הוֹלֵךְ לְךָ! אֲזַי הָאָדָם אוֹמֵר: לֹא הוֹלֵךְ לִי? מְצֻיָּן! טוֹב מְאֹד שֶׁלֹּא הוֹלֵךְ לִי! כָּכָה ה’ רוֹצֶה: שֶׁלֹּא יֵלֵךְ לִי. תּוֹדָה רַבָּה לְךָ ה’ שֶׁלֹּא הוֹלֵךְ לִי!
וּכְשֶׁהַיֵּצֶר הָרַע יָבוֹא אַחַר הַכִּשָּׁלוֹן לְסַפֵּר לוֹ עַל כִּשְׁלוֹנוֹ וּלְהָבִיא עָלָיו מָרָה שְׁחֹרָה, יֹאמַר: נִכְשַׁלְתִּי? מְצֻיָּן! תּוֹדָה רַבָּה לְךָ ה’ שֶׁנִּכְשַׁלְתִּי! כִּי בְּוַדַּאי צָרִיךְ שֶׁיַּאֲמִין שֶׁזֶּה טוֹב מְאֹד שֶׁהוּא נִכְשַׁל, כִּי אִם נִכְשַׁל זֶה סִימָן שֶׁהוּא הָיָה חַיָּב לְהִכָּשֵׁל, בִּשְׁבִיל לָדַעַת אֵיךְ לְהִתְקָרֵב לַה’. כִּי כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לָאָדָם הוּא מֻכְרָח בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּדַע אֵיךְ לְהִתְקָרֵב לַה’ – וְאִם הָיָה לוֹ כִּשָּׁלוֹן, סִימָן שֶׁהָיָה צָרִיךְ אֶת זֶה הַכִּשָּׁלוֹן. כִּי “אֵין אָדָם עוֹמֵד עַל דְּבַר הֲלָכָה, אֶלָּא אִם כֵּן נִכְשַׁל בּוֹ”.
לָכֵן, גַּם טוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם יֵצֶר הָרַע, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ”ל: טוֹב מְאֹד – זֶה יֵצֶר הָרַע. יֵשׁ לְךָ מִדָּה רָעָה זוֹ? טוֹב מְאֹד! אַתָּה מֻכְרָח אֶת הַמִּדָּה הָרָעָה הַזּוֹ בִּשְׁבִיל לְהִתְקָרֵב לַה’. וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ. זֶה הַכְּלָל: לַיֵּצֶר הָרַע אֵין גִּישָׁה לָאָדָם. הַגִּישָׁה הַיְחִידָה שֶׁלּוֹ הִיא לְהַכְנִיס בּוֹ כְּפִירָה, שֶׁיֵּשׁ רַע בָּעוֹלָם, מִלְּבַד זֹאת אֵין לוֹ שׁוּם גִּישָׁה.