הגיע הזמן

זמן הפגישה הגיע, ואנחנו לא מרגישים שנוכל לקיים אותה. כאילו רוצים ללכת, אבל נזכרים שקבענו לעצמנו זמן התבודדות בכל יום. אבל, וזה קורה, אנחנו לא מצליחים להגיד אפילו מילה אחת (קורה, אמרנו?) ליבנו קשה וקר, אנחנו לחוצים ועצבניים, השיניים הדוקות ולא מאפשרות למילה לעבור.
 
אבל, אנו עדיין יושבים, בחדרנו או בטבע, נחושים לדבר עם השם. אם כך, נישאר בשקט במקומנו, נרים עינינו לשמים ונמתין. גם לזה יש ערך עצום. השקט הזה, התרכזות הנפש זאת, ההמתנה הזאת – יתמלאו בכמיהה, בתנופה ובחשיבה. חשוב לדעת, ההשתדלות עצמה היא בעלת ערך רב.
 
אנחנו כאן כדי לנסות, אך ההצלחה איננה תלויה בנו.
 
הניסיון כשלעצמו הוא כבר חלק מהתוצאה.
 
כל השותק על מנת לדבר כראוי מושך לעצמו השראה, כמרומז במאמר התלמוד: "סייג לחכמה – שתיקה". כלומר, השתיקה מסייגת ומגדירה את השראת החכמה ומכינה אליה.
 
בכל זאת, כדאי לנסות לדבר, גם אם נחזור על המילים "ריבונו של עולם" שוב ושוב ושוב… ריבונו של עולם! ריבונו של עולם!
 
אחד החסידים הודה פעם שלא היה מסוגל להגיד דבר אחר זולת "ריבונו של עולם" שוב ושוב, כשלושת אלפים פעם! על סמך מעשייה זו הניח רבי אריה קפלן שהביטוי "ריבונו של עולם" הוא מעין מנטרה של רבי נחמן והמליץ מאוד להידמות לאותו חסיד (מה גם שזה מה שאמר רבינו כשקשה לדבר עם השם, פשוט לומר ריבונו של עולם).
 
כל המתבודדים הוותיקים מבטיחים לכל מי שמתמיד ומתחזק שיבוא יום בו יימס הקרח בבת אחת וליבם ייפתח. אלה הם רגעים של אושר גדול, המכתירים את ההתמדה.
 
אין יפה יותר מרגע של אינטימיות עם בוראנו. העולם נראה חדש. וכך, טעונים בכוח ובתקווה, הנה השתקמנו, הצללים לא מפחידים אותנו עוד והתעתועים מפתים פחות.
 
מעשה בחסיד אחד שעבר בשוק ופגש ביהודי שומר תורה ומצוות מתווכח עם אדם רחוק מתורה ומצוות לגבי מציאות הבורא. כיוון שכבר סיים המאמין את כל טענותיו ולא הצליח לשכנע את המשכיל במאום, קרא לעזרת החסיד וזה ענה בתמיהה: "מציאות הבורא? הלא לפני כמה דקות שוחחתי איתו!"…
 
אנשי אמת מעידים כי שום ירידה, שום ספק ושום כפירה לא יוכלו למחוק מן הלב את זכר התחושה העמוקה הזאת. אילו היו כל המאמצים בכל השנים מוקדשים אך ורק להשגת אמונה כזו – דיינו!
 
* * *
 
לעולם יהיה אדם מודה על העבר ומבקש על העתיד"(מסכת ברכות).
 
למרות שכוונת הדברים הנ"ל הייתה לשלול את הסברות ההפוכות (כגון, מבקש על העבר וכו'), בדרך אגב, מרמזת הגמרא לתכנית מעולה בעריכת התפילה. נשרטט תכנית זו וננסה לעקוב אחר המבנה המושלם שלה, כדי שנוכל לעשות בה שימוש נכון ויעיל:
 
על העבר:
 
עלינו להכיר במיליוני החסדים והניסים שהשם גמל לנו. הוא שעזר לנו להתקרב אליו, להכיר את הוראות רצונו. להודות על החסדים הגשמיים – בריאות, שגשוג, הצלחה. תמורת כל אלה נרבה לו שירות ותשבחות, ברכות והודיות, כי אין טעם ונימוס לבקש דבר בטרם הודינו על מה שכבר קיבלנו.
 
וגם, להכיר בשגיאות שלנו ובכתמי העבר. להתוודות עליהם באופן ברור לפני השם. וידוי זה הכרחי לתשובה, זה המשפט האישי בו תלויים השתחררות מן הפחדים, הלמידה מן הניסיון והשגת האור הגנוז.
 
לעתיד:
 
להתחנן שלא יחסרו לנו: בריאות – גם אם אנו חשים בטוב, מחיה – גם אם לא חסר לנו דבר, הבנה – גם אם רכשנו הרבה ידע. לבסוף, להתפלל כדי להיות חסינים מפני סכנות צפויות ובלתי צפויות – גשמיות ורוחניות. כל שכן אם הטובות הללו חסרות לנו.
 
נשים לב, כפי שמדגיש זאת התלמוד, שלהתחנן היא פעולה אותה יש ליישם רק כשמדובר בעתיד. העבר חלף ואיננו! וכיוון שכך, הרי שבכל רגע ורגע אנו מסוגלים לקום לתחייה, ואז, כמו שאומר רבי נחמן מברסלב: לא נזדקן לעולם!
 
יש לציין שתכנית זו מציעה לנו קווים כלליים של פעולה. כל אחד מוזמן לעצב אותה לפי צרכיו ולפי מצבו, מתוך ערנות וידיעה שאל לתכנית זו או אחרת להגביל אותנו בתנופה שלנו.