בשדי יער עמוד 361-362

אֲנָשִׁים חוֹשְׁבִים שֶׁלְּכַוֵּן בִּתְפִלָּה זֶה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי וְהֵם כְּבָר מְיֹאָשִׁים מִלְּכַוֵּן, וּמִתְפַּלְלִים בִּכְדֵי לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה. אֲבָל אִם רַק לֹא יְמַהֲרוּ, וְיַחְשְׁבוּ עַל כָּל מִלָּה וּמִלָּה טֶרֶם שֶׁמּוֹצִיאִים אוֹתָהּ מִן הַפֶּה, הֵם יִרְאוּ שֶׁאֶפְשָׁר וְאֶפְשָׁר לְכַוֵּן. כַּמּוּבָן שֶׁעַל זֶה בְּעַצְמוֹ יֶשְׁנָהּ הִתְגַּבְּרוּת שֶׁל הַיֵּצֶר הָרַע, כְּמוֹ שֶׁכְּבָר הִזְכַּרְנוּ אֶת מִלְחַמְתּוֹ הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַיֵּצֶר הָרַע בִּתְפִלָּה. אֲבָל אִם הָאָדָם יִתְגַּבֵּר עַל הַמְּנִיעָה הַזֹּאת, הוּא יוּכַל לְכַוֵּן.

בִּשְׁבִיל זֶה צְרִיכִים הַרְבֵּה תְּפִלָּה עַל הַתְּפִלָּה עַצְמָהּ. דְּהַיְנוּ לְהַרְבּוֹת בְּהִתְבּוֹדְדוּת וּלְבַקֵּשׁ מֵה’ שֶׁיְּזַכֶּה אוֹתוֹ לְהִתְפַּלֵּל מִלָּה מִלָּה. כִּי הַרְבֵּה אֲנָשִׁים, אַחֲרֵי שֶׁשּׁוֹמְעִים קְצָת שִׁעוּרִים עַל תְּפִלָּה בְּכַוָּנָה, הֵם מִתְאַמְּצִים תְּקוּפָה מְסֻיֶּמֶת לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה, אֲבָל לְאַחַר זְמַן מָה שׁוּב נוֹפְלִים מִזֶּה. כִּי בְּעֵת שֶׁשָּׁמְעוּ שִׁעוּר הֵם אָמְנָם קִבְּלוּ אֵיזֶה אוֹר מִלְמַעְלָה, לְהַתְחִיל אִתּוֹ לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ הַזּוֹ שֶׁל תְּפִלָּה בְּכַוָּנָה, אֲבָל אִם לֹא יִתְפַּלְלוּ עַל זֶה, הָאוֹר יִסְתַּלֵּק שׁוּב לְמַעְלָה, וְהֵם יִשָּׁאֲרוּ בְּאוֹתוֹ חֹשֶׁךְ שֶׁהָיוּ בּוֹ.

כַּאֲשֶׁר הָאָדָם מִתְפַּלֵּל מִלָּה בְּמִלָּה, אַף שֶׁגַּם אָז יֶשְׁנָם בִּלְבּוּלִים רַבִּים מִצַּד הַיֵּצֶר הָרַע וְהַמַּחֲשָׁבוֹת וְכוּ’, אֲבָל סוֹף כָּל סוֹף, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הוּא יֹאמַר כַּמָּה מִלִּים בַּכַּוָּנָה הָרְאוּיָה. לְעֻמַּת זֹאת, אִם יִתְפַּלֵּל בִּמְהִירוּת, אֲפִלּוּ מִלָּה אַחַת הוּא לֹא יֹאמַר בְּכַוָּנָה. וְעַל אֵלּוּ שֶׁטּוֹעֲנִים שֶׁצָּרִיךְ דַּוְקָא לְהִתְפַּלֵּל מַהֵר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה זְמַן לְמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת לְהִתְעָרֵב בַּתְּפִלָּה, אָמַר רַבֵּנוּ, שֶׁתְּפִלָּה כָּזוֹ הִיא כָּל כֻּלָּה מַחֲשָׁבָה זָרָה אַחַת מִתְמַשֶּׁכֶת. אָדָם שֶׁמִּתְפַּלֵּל מַהֵר – הַכֹּל סִטְרָא אַחֲרָא. אֲבָל כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל מִלָּה בְּמִלָּה, אֲזַי זֶה כְּמוֹ מִלְחֶמֶת “חֲטִיפוֹת” הַיֵּצֶר הָרַע חוֹטֵף כַּמָּה מִלִּים, וְאָז הָאָדָם מִתְגַּבֵּר וְחוֹטֵף גַּם הוּא כַּמָּה מִלִּים, וּבַסּוֹף הוּא יוֹצֵא עִם חֵלֶק מֵהַתְּפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר בְּכַוָּנָה.

יֵשׁ מָשָׁל שֶׁאָמַר הֶ”חָפֵץ חַיִּים” עַל מִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר הָרַע, שֶׁהוּא מַתְאִים בְּיוֹתֵר לְעִנְיָן זֶה שֶׁל הַמִּלְחָמָה עַל כָּל מִלָּה וּמִלָּה שֶׁבַּתְּפִלָּה: מָשָׁל לָאַלְמָנָה אַחַת שֶׁהָיְתָה מוֹכֶרֶת תַּפּוּחִים, וְהָיָה לָהּ סַל גָּדוֹל שֶׁבּוֹ מֻנָּחִים הַתַּפּוּחִים. בָּאוּ כַּמָּה פִּרְחָחִים, הָפְכוּ אֶת הַסַּל עַל פָּנָיו, וְהַתַּפּוּחִים הִתְגַּלְגְּלוּ לְכָאן וּלְכָאן, וְהֵם – הַפִּרְחָחִים – הֵחֵלּוּ חוֹטְפִים תַּפּוּחִים וּמַנִּיחִים בְּכִיסֵיהֶם. עָמְדָה הָאִשָּׁה וְצָעֲקָה מָרָה, שֶׁתַּפּוּחֶיהָ מִתְגַּלְגְּלִים וְהַפִּרְחָחִים חוֹטְפִים אוֹתָם, וּמַה יִּהְיֶה עַל פַּרְנָסָתָהּ? אָמַר לָהּ אִישׁ אֶחָד: גְּבֶרֶת, בִּמְקוֹם לַעֲמֹד וְלִצְעֹק, וּבֵינְתַיִם חוֹטְפִים לָךְ הַפִּרְחָחִים אֶת כָּל הַתַּפּוּחִים, וְתֵכֶף תִּשָּׁאֲרִי בְּלִי תַּפּוּחַ אֶחָד – תַּתְחִילִי לַחֲטֹף גַּם אַתְּ, וְיִשָּׁאֲרוּ לָךְ כַּמָּה תַּפּוּחִים לִפְלֵיטָה…

כָּךְ הוּא מַמָּשׁ בְּעִנְיַן הַתְּפִלָּה. בִּמְקוֹם לְהִתְיָאֵשׁ מִכָּךְ שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע כָּל כָּךְ מַפְרִיעַ לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה, וְאָז “לְהָרִיץ” אֶת הַתְּפִלָּה אַךְ וְרַק עַל מְנָת לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה, בִּמְקוֹם זֶה צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְאַמֵּץ וְלַחְטֹף גַּם הוּא כַּמָּה מִלִּים שֶׁיֹּאמַר בְּכַוָּנָה, וְיִהְיוּ לוֹ מִלִּים אֵלּוּ לְרֶוַח וְלִפְלֵיטָה. כִּי אֲפִלּוּ מִלִּים בּוֹדְדוֹת אֵלּוּ שֶׁהִצְלִיחַ לוֹמַר בְּכַוָּנָה, הֵן יְקָרוֹת מְאֹד מְאֹד. לָכֵן אֲפִלּוּ אִם הִתְעוֹרֵר רַק בַּבְּרָכָה הָאַחֲרוֹנָה, “שִׂים שָׁלוֹם”, לֹא יֹאמַר: כְּבָר אִבַּדְתִּי אֶת כָּל הַתְּפִלָּה, וּמַה יּוֹעִיל לִי לְכַוֵּן עַתָּה. אֶלָּא, אֲפִלּוּ עוֹמֵד בַּמִּלָּה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל הַתְּפִלָּה וְנִזְכַּר לְכַוֵּן, יְכַוֵּן שָׁם, וְגַם זֶה רֶוַח טוֹב, וּבְוַדַּאי יוֹתֵר טוֹב מִלְּאַבֵּד אֶת כָּל הַתְּפִלָּה כֻּלָּהּ.