נר בחשיכה

כל הקהל הצטופף ברחבה והחל
לשיר. בפעם הראשונה מאז החל הערב
הריקודים המוזרים נעלמו. הם פשוט
עמדו שם, בבגדים הצמודים והלא
צנועים, ושרו על… האמונה.
 
 
בשבוע שעבר הייתי בבר-מצווה של קרובי משפחה מאשדוד. והמדובר במשפחה רחוקה מתורה ומצוות.
 
להנחת התפילין הגענו ביום שני בבוקר לבית הכנסת ו… הייתי בהלם. למה? מכמה סיבות. הראשונה, בקושי היה מניין!
 
הילד, בעל הבר מצווה, אמנם קרא להפליא את הפרשה של אותו שבוע, אבל ברור היה שאין לו מושג בכל שאר הדברים הקשורים לאותו מעמד רם ונישא. הצלם היה צריך לעזור לו לכרוך את רצועות התפילין, והוא כל הזמן הסתכל על מעט הגברים שהיו שם, כדי לדעת מתי לקום או לשבת בזמן התפילה.
 
אף אחד מחבריו לא היה במקום, אחרי הכל היה זה יום לימודים. וכשהוא הגיע הביתה הוא רץ מיד לחדרו, למחשב שלו, כדי להתעדכן במה חדש ומה קורה בפייסבוק…
 
וואו. איזו הכרה עם היהדות, חשבתי לעצמי. איך הילד הזה, בן 13 שנים, ירצה ללמוד תורה, או לשמור מצוות, או לחיות חיים של טהרה ודבקות בהשם, אם זוהי נקודת הפתיחה?
 
אני חייבת להודות, זה לא הרגיש אופטימי בכלל לגבי כל העניין. העצבות מתפשטת יותר ויותר כשהידיעה שילד הגדל בישראל, להורים שהוריהם בודאי היו קרובים לדת וליהדות, גם אם הם חוו מצבים קשים של עוני – והילד הזה כמעט ולא יודע כלום, ואולי גם לא מבין שום דבר מכל העניין של הבר-מצווה, ובכלל, למה עשו לו בר מצווה!
 
איך זה לטובה, חשבתי?
 
השאלה התעצמה עוד יותר אחרי שלושה ימים, כאשר הלכנו לאירוע שהם עשו בערב. אירוע משפחתי אמרתי, נכון? אי אפשר 'להתחמק'. באולם, היה לי מאוד קשה לנוכח שיחות 'חסרות רגש, לא חביבות וצבועות'. ידעתי שזה יהיה קשה. ובעצם, כבר בנסיעה לאולם היו לי ספקות כבדים לגבי כל העניין.
 
עשיתי מאמצים גדולים כדי לקנות לבנות שלי בגדים צנועים לאירוע הזה, גם כדי שהן ירגישו טוב עם עצמן, וגם כדי שהן ירגישו מיליון דולר בבגדים צנועים. ומכיוון שלא הייתה כאן בחירה (משפחה, נכון?) לא היה מנוס מלהביא אותו, בנסיבות אחרות הן לא היו מגיעות לאירוע כזה בכלל.
 
הגענו לשם, וכפי שחששתי – למרות הגיל וקו המותן – כולם שם היו לבושים בבגדים לא צנועים, צמודים, והמון מחשופים.
 
עם החליפה והכובע שלי, מצאתי את מקומי קצת רחוק מכל ההמולה.
 
בנותיי מצאו את בת דודתן בת התשע – שלבשה שמלת כתפיות קצרה ורודה ונעלה עקבים – ושוב, תהיתי ביני לבין עצמי אם עשיתי את הדבר הנכון או לא, כשהגעתי לשם.
 
טוב, ניסיתי להיות דוגמא חיה של 'אכפתית, רגישה ונורמאלית', שכאדם דתי באמת מנסה לעשות את הדבר הנכון ולהתחבר לאנשים שלא נראים כמוני, שלא חושבים כמוני, לאנשים ששונים ממני.
 
אבל מה עם הבנות שלי? איך הן יתמודדו עם זה?
 
תודה לא-ל, נראה כי השם הכניס אותן למעין בועה מגינה ושומרת, ומהר מאוד הן הביאו עד כמה זה לא נעים. אחת מהן לא יכלה לסבול את המוסיקה הרעשנית והקצבית, והשנייה התלוננה על הפלאשים שהדי.ג'י. עושה עם התאורה, דבר שהפריע לה מאוד בעיניים, ושתיהן הבהירו לי שהן רק מהוות חברה לבת דודתן, וזהו.
 
השם פרש את גלימת ההגנה שלו גם על בעלי, שנקרא לאולם שליד כדי לשמש עד לזוג שהתחתן שם. היו אלה זוג מהישוב אדם אותם לא הכרנו כלל, אבל כאדם היחיד שלבש ציצית, הוא נראה כבחירה הטובה ביותר של הרב שערך את סדר הקידושין לזוג.
 
אז התיישבתי ליד השולחן, די לבד, כשכולם רקדו ברחבת הריקודים לצלילי המוסיקה הרעשנית והקצבית. וכשראיתי את תנועות הגוף, את העשן שהתפזר ברחבה, את ההמולה, חשבתי לעצמי: 'בטח כך נראה היה כל העניין של עגל הזהב'.
 
כל האנשים בגיל המעבר, וקצת יותר, ניסו להיראות כמו בני נוער ברחבת דיסקוטק…
 
מושא המסיבה – ילד הבר המצווה – פשוט ברח החוצה ושיחק לו שם עם החברים שלו, כך שטענות כמו 'זה בשביל הילד' פשוט נבלעו בתוך העשן הסמיך שהתפזר שם. אנשים היו שם כדי לראות ולהיראות, לרקוד ושירקידו אותם, להראות את התנועות שלהם, את הבגדים, התכשיטים – הכל חוץ מלחגוג לילד את הבר-מצווה, שנכנס בברית אבותיו וקיבל עול תורה ומצוות, כשם שעשו אבותינו במעמד הר סיני.
 
איזה ניגוד למה שהיה בבית הכנסת הכמעט ריק שלושה ימים קודם. התחלתי להרגיש קצת אומללה. איך לכל הרוחות נצליח לחזור להיות 'עם קדוש'?
 
ואז, הדי.ג'י השמיע שיר שסחף את הקהל הישראלי כבר תקופה ארוכה, שיר שהיה נשמע כמו 'חומר דליק' בזירת המוסיקה והריקודים. והמילים: של רבי נחמן מברסלב.
 
הזמר ששר אותו דיבר על הגשר הצר מאוד שרבי נחמן מספר לנו עליו כל הזמן, והוא שר גם על האנשים שמאמינים ואינם מפחדים.
 
כל הקהל הצטופף ברחבה והחל לשיר, אבל בפעם הראשונה מאז החל הערב, הריקודים המוזרים נעלמו מהזירה. הם פשוט עמדו שם, בבגדים הצמודים והלא צנועים, ושרו על האמונה.
 
ואז התחלתי להבין עד כמה חזקים ועוצמתיים דבריו של רבי נחמן מברסלב. אחרי שעתיים של צפייה באנשים רוקדים בצורה לא צנועה בכלל, התחלתי להרגיש ייאוש. הצבע שליווה את המחשבות שלי היה לרוב שחור, וחששתי שמא אורו של השם לעולם לא יגיע אליהם.
 
אבל רבי נחמן מלמד אותנו שאין שום ייאוש כלל בעולם!!!
 
ככל שהנשמה חולה יותר, הרופא שיטפל בה צריך להיות גדול יותר. ובאותו ערב, בשני האולמות במרכז אשדוד, הרופא הגיע 'לביקור בית'.  בפעם הראשונה לאורך כל השבוע הזה התחלתי להרגיש תקווה. כן, דברים יכולים להסתדר ולהשתנות. ילד הבר-מצווה ומשפחתו יכולים לשוב אל השם – וגם כל מי שהיה ברחבת הריקודים.
 
כל מה שצריך כדי להאיר את החשיכה הוא נר קטן…
 
כי רבי נחמן מברסלב אמר: "האש שלי תוקד עד ביאת משיח!"