לנצל הזדמנות

שלום הרב, יש לי שאלה:

בני הבכור בן השלוש, די בוגר יחסית לגילו. אנחנו שמים לב, שהוא כל הזמן מקשיב לשיחות ביני לבין בעלי, ובעיקר הוא עוקב ושומע את מה שלא צריך.

ניכר שהוא מבין ומרגיש כל מה שעובר עלינו בבית. לעיתים כאשר אנחנו מתווכחים, הוא ניגש וצועק עלינו “אבא אמא שקט, לא לצעוק”…

אני יודעת שזה לא חינוכי להתווכח ליד הילד, אבל בזמן ויכוח אי אפשר להגיד לבן הזוג: “רגע תעצור. מה דעתך להמשיך את הוויכוח בערב לאחר שהילדים יירדמו”.

 לאחרונה, הילד מרבה לשאול אותי: “אמא את אוהבת אותי? אמא למה אבא צעק עליך?”. האמת היא שאין לנו מריבות רבות, אבל כנראה שהילד לוקח את הוויכוחים שלנו יותר מידי קשה.

איננו יודעים מה לעשות?! האם עלינו להסביר לו שמותר לנו להתווכח?! או שצריך להתעלם מהערותיו וזה יעבור לו לבד לכשיגדל?!

הבית אינו שטח סטרילי

תשובה: הורים יקרים, אני שמח על השאלה שלכם, ומעריך את האומץ שלכם לפנות לקבל עזרה במקרה שכזה.

את הסיפור שלכם, מכירים וחווים ילדים רבים.

אכן לצערנו, בבתים רבים, הילדים שותפים דוממים לוויכוחים בין בני הזוג. כמעט ואינני מכיר בית שההורים בנו בו לעצמם “שטח סטרילי” מילדים, מקום בו הם “יכולים” להתווכח ולריב בחופשיות מבלי “לשתף” את ילדיהם.

לצערנו מה שקורה ברוב הבתים, שהילדים אכן “שותפים” למריבות. הם שומעים, מקשיבים, מעבדים, מעכלים, ומפנימים את הוויכוחים והמריבות בין ההורים.

למה שקורה עם הילדים יש ח”ו השלכות רבות.

נושא ה”שלום בית” וקשיי התקשורת הזוגית בין ההורים, הוא נושא מרכזי שעולה בכל נושא חינוכי ובכל שכבת גיל, נושא זה טעון מאוד מבחינה רגשית ולכן עלינו להציגו בכל הזדמנות עם הורים, ובפרט בבואנו לדון על בעיות משמעת בגיל הרך.

חבית מלאה אבק שריפה

הורים יקרים, כאשר אנחנו מגדלים ילדים שטועמים לעיתים קרובות, בעיות בזוגיות ושלום בית- עלינו לדעת שאנחנו מגדלים אותם על חבית מלאה אבק שריפה.

בכל ויכוח ומריבה חדשה, אנחנו מוסיפים עוד אבק שריפה לחבית.

הילדים שלנו פיקחים מאוד, והם מבינים ומרגישים כל תנודה רגשית שלנו ההורים.

בדרך כלל, בזמני מריבה או אפילו בזמני ויכוח קל, הם מפחדים וחוששים ולכן הם שותקים.

אך אם היינו יכולים לשמוע את רחשי הלב שלהם, היינו מתביישים.

אני זוכר שפעם צעקתי על תלמיד מכיתה ד’ שהשתולל וצעק בחצר בלי סוף “מה זה, אתה לא יכול לדבר?! אתה חייב לצעוק?! תשתוק כבר!” הוא לפתע שתק וענה לי בשקט, “אז למה גם אתה עכשיו צועק?!”.

נאלמתי, התביישתי ממנו. הילד חינך אותי. התשובה שלו הייתה ממש במקום. “נכון, גם אני עכשיו צועק, אתה צודק, זה לא מתאים. בא נעשה הסכם אני אפסיק לצעוק וגם אתה. ונבדוק מידי פעם האחד את השני”. ההסכם ב”ה עבד!

קבל את האמת ממי שאמרה

הורים יקרים! כאשר אנו רואים את תגובות הילד בקשר להתנהגותנו, ובמיוחד כאשר הילד מוכיח אותנו, אסור לנו להתעלם מדבריו.

עלינו להודות, יש לנו כאן כישלון מסוים. אנחנו מתנהגים בצורה לא טובה. אבל כישלון הוא לא סוף העולם, כישלון הוא הזדמנות להתחיל מחדש בדרך טובה וצודקת יותר.

כאשר הילד מביט בנו בשעת מריבה ובמיוחד במידה והוא מוכיח אותנו, אנחנו יכולים לסיים את התלונה שלו במשפט: “מה שאנחנו מדברים- זה לא העסק שלך”. או “אל תתערב בשיחה של מבוגרים”…

אבל למדונו חז”ל- “קבל את האמת ממי שאמרה”. אם נהיה אמיתיים- נודה לדברי הילד. לא שנשתף אותו בוויכוח, אלא שנודה לו שעכשיו התנהגנו בצורה שאינה מכובדת ואנו בע”ה נשתפר.

התנהגות זו, צריכה להיות גם כלפי בן הזוג. התנצלות, היא מידה נפלאה שפותרת הרבה חיכוכים ומשקעים.

התנצלות

האמת היא, שקשה לנו להתנצל, בגלל שקשה לנו להיות “מובסים” או מנוצחים.

אך האמת היא, שמי שלא יודע להתנצל הוא המובס- ע”י האגו והיצר הרע שלו.

ומי שממש קשה לו להתנצל על מעשיו, יחשוב בדרך הבאה: התנצלות, לא תמיד אומרת שאתה טועה והאדם השני צודק. התנצלות אומרת שאתה מעריך את “מערכות היחסים” שלך יותר מאשר את האגו שלך. עכשיו תקראו שוב את המשפט:

התנצלות אומרת, שאתה מעריך את “מערכות היחסים” שלך, יותר מאשר את האגו שלך.

כי אין דבר יותר חשוב מלשמור על מערכת יחסים הוגנת ומכבדת עם בן הזוג והילדים.

כאשר נתנצל בפני בן הזוג ובפני הילד, הוא ילמד את הפרק הכי חשוב בחייו, הוא ילמד, שצריך להודות על האמת, להתחרט, להתנצל ולהחליט בע”ה להשתפר בעתיד.

לנצל הזדמנות

ואם אנחנו כבר על גל החינוך גם של ההורים, אפשר להוסיף ולשוחח עם הילד גם על עניין החזרה בתשובה וההתבודדות, נספר לילד עד כמה גם לנו קשה להודות על האמת, על ניסיונות היצר ועל ההתגברות שלנו וכו’ כמובן בהתחשב בגיל ורמת הילד.

אם אנחנו חושבים שאפשר לרמות ולמרוח את הילד- טעינו. הילד שומע, מקשיב, יודע ומבין היטב. אנחנו רק מלמדים אותו להתרגל למידות שאינם טובות ומועילות וחבל.

ולכן זה הזמן לנצל את ההזדמנות. בהצלחה!