ארס של עכנאי

אל תמהר להסיק מסקנות פזיזות או
לשפוט את חברך, כל עוד אינך עומד
במקומו. כי מי יכול לעמוד במקום לא לו?  
התרחק מכל ה"פרלמנטים" שכל מה
שיוצא מהם הוא רק ארס של עכנאי…
 
 
לשון הרע, אחד הנגעים הקשים הפוגעים בכל חברה מתוקנת המאפשרת לנגע שכזה לחדור אליה. פרשת שלח לך, השנייה מבין שלוש פרשיות בהן התורה מספרת לנו על חומרת עוון לשון הרע ותוצאותיו הנוראיות. בפרשה הקודמת לה – בהעלותך, סיפרה לנו התורה על האופן הכי פחות גרוע של לשון הרע. מרים הנביאה ואהרן הכהן הגדול דיברו על אחיהם הקטן – משה רבינו. הם אמנם לא אמרו שום דבר גנאי עליו וגם לא הייתה להם שום כוונה רעה, ומשה רבינו בעצמו לא הקפיד על כך. אלא, שהם דיברו בסתר, ואילו לא היה השם יתברך עצמו מגלה ומפרסם את הדבר אף אחד לא היה יודע מזה, וממילא גם לא היה כאן חשש נזק למשה רבינו וכן האלה. ובכל זאת, הם נענשו.
 
כשמתבוננים על העונש שמרים הנביאה קיבלה, מצד אחד מתעוררים ומן הצד השני מזדעזעים. איזה בזיון נורא זה לאישה צדיקה זו, בדרגת נביאות, שכל גאולת ישראל הייתה בזכותה, ולמרות הכל – השם לא נשא לה פנים והעניש אותה בצרעת כך שכולם ידעו שהיא נענשה. את העונש היא 'ריצתה' מחוץ למחנה וכל עם ישראל חיכו לה במשך שבוע שלם. אכן, בזיון מזעזע. ולא זו בלבד, כל זה נכתב בתורה וכולם קוראים זאת שוב ושוב ומזכירים את חטאה, וזה דבר קשה בפני עצמו.
 
אבל השם יתברך החליט לפרסם את המעשה כדי ללמד את כולם, קל וחומר, מוסר ותוכחה, ועד כמה צריך להיזהר מלשון הרע. ומתוך מה? מאהבתו הגדולה לעמו ישראל. הוא רצה, ועדיין רוצה, ללמדם אורחות חיים, לכן הוא לא נושא פנים לצדיקים ומעניש אותם לעיני כל כדי שילמדו בני ישראל לקח טוב. לכן הקב"ה קבע מצוות עשה מן התורה לזכור את מעשה מרים בכל יום ויום, כמו שכתוב: "זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים", אחת מעשר זכירות שאנו אומרים כל יום, וטוב להוסיף תפילה קצרה לאחר זכירה זו: 'ריבונו של עולם, שמור אותי מהאיסור הנורא של לשון הרע, שלא אשמע לשון הרע על שום אדם מעם ישראל. שלא אכפור בעיקר. רחם עלי שלא יהיה לי שום רצון לדבר או לשמוע לשון הרע על מישהו מעם ישראל'.
 
להלן שתי נקודות של התבוננות, ועם לימודן ושינונן נזכה להפנימן בעזרת התפילה נינצל בנקל מלשון הרע.
 
נקודה ראשונה: לא יודעים שום דבר – זה דבר מאוד חשוב שעלינו לדעת: אנחנו לא יודעים שום דבר על השני, ומה שנראה בעיניים כרע הוא לא תמיד רע, וגם אם הוא רע אי אפשר לדעת מה מתרחש בתוך ליבו של הזולת, איך הגיע למצב כזה, ומי יודע איזה יצר הרע התגבר עליו, אילו חרטות יש בליבו וכן הלאה. רק בורא עולם, בוחן כליות ולב, יודע את מקומו של כל אדם, לכן רק הוא יכול לשפוט כל אחד. כי "האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב". אם אדם היה רואה את מה שקורה בפנימיותו של זולתו, הוא היה מבין את הדברים אחרת לגמרי. וזה גם כשהמעשה עצמו באמת רע. קל וחומר, כשאנו נופלים לא פעם למסקנה מוחצת רק מתוך מה שאנו רואים ומחליטים שזה רע, אך אין כאן כלום! רק אשליה ותחבולות של היצר הרע להכשיל את האדם וליצור מחלוקת, שנאה ופירוד לבבות, השם ישמור.
 
הסיפור הקצר הבא ימחיש את העניין לעומק. חבר של קבוצת מכרים וידידים נפטר. אדם זה היה גלמוד וערירי. חבריו הלכו לבית החולים כדי לטפל בסידורים האחרונים ולהביאו לקבורה. בדרכם לבית החולים, כשעברו ליד חנות פרחים ושתילים, נכנס החבר הטוב ביותר של הנפטר לחנות ויצא משם כשעציץ בידו. כל החברים נדהמו, דיבורם נעתק מפיהם. 'זה הזמן לחשוב על עציצים?!? זה החבר הכי טוב שלו! הוא לא יכול לחכות עוד כמה שעות? אפילו עוד לא קברנו אותו!!!…' התמלאו החברים במחשבות כעס ותרעומת. כשהגיעו לבית החולים גברו עוד יותר תדהמתם וכעסם – אותו חבר נכנס לחדר שבו היה מונח הנפטר עם העציץ בידו. 'נו, באמת! לפחות תשאיר את זה בחוץ. איזו גסות רוח'. ועדיין, הכל היה במחשבה והם לא אמרו כלום. ואז, החברים ראו שאותו חבר מושיט את ידו בלי שצוות בית החולים יבחין בכך, לוקח את התפילין של החבר וטומן אותם בתוך העציץ.
 
כשראו זאת החברים, הבינו שיש כאן עניין לא פשוט. הם פנו אליו ושאלו למעשיו, וזה השיב להם, שהיות וחברם נפטר ממחלה מאוד מדבקת והחוק קובע שצריך לשרוף את כל חפציו האישיים, דאגה גדולה ניקרה במוחו: מה יהיה על התפילין? כיצד יציל אותם משריפה? הוא לא ידע להשית עצה לנפשו והם כבר היו בדרך לבית החולים, אולם בדרך ראה את חנות ופרחים ומיד עלה בליבו הרעיון הזה – לקנות עציץ ולקבור בו את התפילין וכך לגנוז אותם כראוי. כעת הבינו החברים עד כמה צריך להיזהר לדון את כל אדם לכף זכות. הם עשו תשובה גדולה על כל המחשבות הרעות והכעס שהיה בליבם, כי אם לא היו רואים את סוף המעשה בודאי היו נשארים עם דעתם הרעה עליו, ומן הסתם גם היו מדברים על זה ונכשלים בעוון לשון הרע.
 
סיפור זה ממחיש מקרים רבים אמיתיים, כל מקרה כפי עניינו. לכן צריך כל אחד מאיתנו להרגיל את עצמו לא להסיק מסקנות פזיזות ולא לשפוט לעולם את חברו. אלא, להאמין שבודאי זולתו הוא אדם טוב. שהרי צריך להאמין שכל יהודי הוא טוב. שכלו של האדם ייתן לו את כל הפירושים שיש – וכמובן שמדובר בפירושים ופרשנויות רעות ושגויות, ואילו האמונה, ורק היא, תיתן לאדם את הכוח לדון את חברו לכף זכות ולא לחשוב עליו רע, כל שכן לדבר עליו רע, ותסייע לו לזכור תמיד את דבריו של רבי נתן מברסלב זצ"ל שאמר: אני יכול להגיד פירוש על הפלפול הכי מסובך שבמפרשי הגמרא, אבל בשום אופן איני יכול להגיד פירוש על היהודי הכי פשוט!
 
והתורה מספרת לנו גם על חטא המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה. הם בודאי היו צריכים ללמוד ממעשה מרים – אבל הם לא למדו. וגם כאן אנו רואים שעוון לשון הרע גרר אחריו עונש נורא ואיום – להיות במדבר ארבעים שנה! וכל מי ששמע את לשון הרע ודיבת הארץ של המרגלים, מבן עשרים ומעלה, ימות במדבר ולא יכנס לארץ ישראל. ולא רק, אף על פי שבני ישראל התחרטו והתאבלו על חטאם השם לא ויתר להם על העונש. אלא, הגזירה נשארה בעינה ושום אדם מאותם ששמעו את לשון הרע על הארץ הקדושה לא נכנס לארץ ישראל.
 
הם התחרטו, הם התאבלו, אז למה לא לבטל את הגזירה? לבורא עולם ישנה סיבה עמוקה לשאלות אלה, דבר ששכל אנושי לא יכול להבין. בורא עולם ידע שהם לא מחקו לחלוטין את הרושם של דיבת הארץ ששמעו, והוא גם ידע שאם יכניס אותם כך לארץ, אז על כל קושי מיד יזכרו בלשון הרע ששמעו ויאמרו: 'הנה, זה בדיוק מה שהמרגלים אמרו, ארץ אוכלת יושביה…' וכך הם יכשלו עוד ועוד בחטא הנורא הזה של לשון הרע.
 
מי כן נכנס? רק אלה שהארס הזה לא נכנס בתוכם. הם אלה שזכו להיכנס לארץ. שהרי ברית כרותה ללשון, וחזקה על האדם השומע לשון הרע לקבל את הדברים, וכל לשון הרע ששומעים נכנס כארס של עכנאי לתוך דמו של האדם. ואפילו אם נדמה לו שהוא לא קיבל לשון הרע, ברגע שיש לו בעיה עם אותו אדם ששמע עליו דברים מסוימים, או בעיה עם קבוצה מסוימת – מיד הארס הזה עולה ומציף אותו, והוא חושב: 'הנה, זה בדיוק מה ששמעתי וזה ממש נכון…' והוא ממשיך לדבר ולחטוא.
 
רק גדר אחת ישנה, הנחשבת באמת שאדם לא מקבל לשון הרע והיא, להחליט החלטה חזקה ונחושה שהכל שקר מוחלט. לשון הרע שאומרים על אדם/קבוצה זו הוא שקר! רק החלטה כזו מוחקת כל רושם של לשון הרע מליבו של האדם, וזה נקרא שהוא לא קיבל לשון הרע.
 
וכן נאמר "למיחש בעי", כלומר שמותר לחשוש למה ששומעים, זה רק כאשר הדבר נוגע לאדם עצמו, כגון בענייני שידוכים, או שאומרים לו שפלוני רוצה להרע לו, אז מותר לו להישמר לנפשו. אך עדיין, הוא צריך להחליט בליבו שזה בודאי שקר, ואז הוא לא מקבל לשון הרע. וכל שכן, סתם כך, כמו אותן שיחות המצויות בימינו לצערנו, כשמדברים על אדם רע ובגנותו, השם ישמור.
 
נקודה שנייה: כופר בעיקר – חז"ל אומרים לנו שאין אדם אומר לשון הרע עד שכופר בעיקר. אם אדם מאמין בבורא עולם, שהוא שופט כל הארץ והוא המשלם שכר טוב לעושי רצונו ומעניש לעוברי רצונו, כפי המובא בשלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם, אז בודאי שבורא עולם רואה את פעולותיו של כל אדם. בורא עולם יודע לנהל הכי טוב את עולמו, להעניש או לתגמל את מי שצריך, ומי שמאמין בזה מבין שאין מקום לשום בשר ודם להתערב בניהולו של העולם, להיות זה שמסדר את העניינים ולדאוג שהחוטא יקבל את עונשו. כי מי שחושב כך, מי שנוטל חלק ב"פרלמנט" האיום הזה ודן בני אדם וחוכך בדעתו את מעשיהם של אחרים, מראה בהתנהגותו שהוא לא מאמין שיש מנהל לעולם שיודע לנהל את העניינים על הצד הטוב ביותר. התנהגות זו היא כפירה בעיקר.
 
לכן אדם צריך להפנים היטב: יש בעל בית לעולם הזה. יש מי שמנהל את העולם הזה טוב מאוד – וזה רק השם יתברך. הוא היחיד היודע באמת מה מעשיו של כל אדם ואדם, מהם מניעיו, ורק הוא מקומו של כל אדם. על זה נאמר: אל תדון את חברך עד שתבוא למקומו, ואת מקומו של כל אדם רק הבורא יכול לדעת.
 
אז למה לנו להתעסק בדברים שלא שייכים לנו? אתה רוצה לטפל במשהו? טפל בעצמך. עשה תשובה. כשאדם מסתכל על עצמו אין לו זמן להסתכל על אחרים. אם אדם עושה חשבון נפש על החסרונות שלו ברוחניות, הוא מבין היטב שאין לו שנייה אחת פנויה להסתכל על אחרים, לראות מה קורה אצלם, מה חסר להם וכן הלאה. הוא בגירעון עצום, כך שיש לו הרבה מה לעשות עם עצמו, כל כך הרבה להספיק, אז מהיכן יש לאדם זמן להתעסק בדברים שלא שייכים לו?!?
 
והיום, יותר מתמיד, לימוד זה נצרך לכל אדם. ראשית, כדי להינצל מאיסור העוון החמור של לשון הרע. ושנית, שתי הנקודות העיקריות שהוזכרו במאמר זה צריכות להיות חלק מהתפילה האישית של האדם להינצל מלשון הרע. והשם הטוב והרחמן יזכה אותנו מיצר הדיבורים השליליים והרעים, שלא יהיה לנו רצון לשמוע או לדבר רע על שום אדם מישראל, שלא תהיה לנו נגיעה אפילו בשמץ של אבק לשון הרע ומחשבה על בר ישראל, ובזכות זה נזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.