אין לאן לברוח

כשהאלטרנטיבה היא חברה בה ילדים
בני שמונה מחליפים טיפים ביניהם באיזה
אתר פורנו לגלוש, איזו ברירה יש לנו? לאן
נברח? ובכלל, אולי אין לאן לברוח?
 
 
לפני כמה ימים הייתי בהלם ממש. מישהי אמרה שהילד שלהם, בן גילה של בתי הקטנה, גלש באתר פורנו באינטרנט. התגובה הראשונה שלי הייתה לארוז, למכור את הבית, להכניס את הילדות שלי לרכב ולעבור לגור אי-שם בלב המדבר, מרחק מיליוני קילומטרים מהשכונה.
 
ברגע שהבנתי שאין לאן לברוח, כי כל מקום נראה נגוע בדרך זו או אחרת, התגובה הבאה שלי הייתה לשלוח מייל למקומון שלנו, ולגעור בכל ההורים שמרגישים וחושבים שאינטרנט בבית זה 'לא כזה ביג דיל'.
 
התגובה הבאה שלי, אחרי שדיברתי עם רב הישוב, הייתה לשלוח מייל מרוכך יותר למקומון שלנו בישוב, ומאמר 'אש וגופרית' לאתר ברסלב ישראל.
 
אח… ההורים האלה עוד ישמעו ממני.
 
רציתי לכתוב על חוסר העקביות של ההורים. הם פשוט לא עוקבים אחרי מה שהילדים שלהם עושים, לאן הם גולשים, עם מי הם נפגשים וכו', על כל הבעיות שנוצרות בעקבות האינטרנט, להשתלח בכל המתנשאים למיניהם שגורמים לאנשים להתעלם מהאזהרות של הרבנים ומחליטים לעצמם שאינטרנט זה 'בסדר'.
 
אז התיישבתי ליד המחשב וכתבתי 'חתיכת' מאמר. אבל אז, השם כאילו שם אותי על השהייה לדקה של מחשבה. וכשהתחלתי לחשוב, פתאום הבנתי שמאמר מהסוג של 'אש וגופרית' בעצם לא ישיג את המטרה ולא יוביל לשום מקום.
 
השם גרם לי להבין שרוב האנשים, לפחות בחלק הסודי של נשמתם, כבר יודעים שאינטרנט בבית זה לא טוב, משהו רע מאוד, בעייתי, שזה פתח להרבה פחדים, דאגות, תסריטים נוראים להורים ולילדים כאחד.
 
אף אחד מאיתנו לא טיפש. אנחנו יודעים כמה אנו מכורים לבלקברי, אנחנו יודעים שאנו מקדישים הרבה מעבר 'לשעות העבודה' בבית בסופי שבוע, ועובדים בחגים, ועובדים באמצע ארוחה לכבוד יום הנישואין שלנו. אנחנו יודעים שכל הזוועה הזו שישנה באינטרנט היא לא דבר קל שאפשר להתנגד לו, ובמוקדם או במאוחר, אם נרצה או לא, זה יחלחל לתוך בתינו. אנחנו יודעים שאנו מבזבזים את חיינו בפייסבוק, ביוטיוב ובחיפושים בגוגל.
 
אבל אנחנו לא יודעים מה לעשות.
 
וכשהפסקתי לכתוב באותה דקה, הבנתי שזה שורש הבעיה. נדמה לנו, בימים אלה, שבאמת אין לנו ברירה. אנחנו יודעים שכל הטכנולוגיה הזו פשוט הורגת לנו את הבתים, אנחנו מתחננים לומר 'זהו, היום לא נוגעים בזה', מעין יום חופש מכל הרעש הטכנולוגי, או 'אני לא זמין השבוע' – אבל אנחנו יותר מדי מפחדים לעשות את זה.
 
אבל תגידו לי, מה יקרה אם לא נהיה 'זמינים'? אולי הלקוח יתעצבן ויפנה למישהו אחר? אולי נפספס את עסקת חיינו? אולי משהו סופר-דחוף יקרה ואז יפטרו אותנו בגלל שנכשלנו 'במילוי תפקידנו'?
 
אלה מחשבות שעולות בראשו של אדם בלי אמונה, כי הוא מאמין שאם הוא יעשה, אם הוא ישקיע, אם הוא יתאמץ – זו האחריות שלו. הוא המפרנס.
 
כך הוא הדבר כשזה מגיע לאינטרנט. איך נהיה בקשר עם אנשים? איך נמצא את הדילים הכי טובים בעיר? איך נדע מה קורה בחוץ? איך נדע מה קורה עם הילדים בבית הספר?
 
בלי אמונה, הבעיות האלה נראות כבלתי פתירות, כמשהו שאי אפשר להתגבר עליו. טוב, אף אחד מאיתנו לא רוצה שהילדים שלו ישוטטו במקומות שמציעים פורנו, השם ישמור, אבל מה באמת אנחנו יכולים לעשות?
 
ככל שהמשכתי עם המחשבות, הבנתי שאנחנו לא רק צריכים אמונה להתמודד עם העניין הגדול של חיים ומוות, או לתסריטים דרמטיים. אנחנו צריכים אותה לכל דבר, אפילו הקטן ביותר. אפילו כדי לומר: 'אני לא נכנס היום לפייסבוק/אינטרנט וכו''. או, 'אני מגביל את זמן הגלישה שלי בכל שבוע', או 'אין לי שמץ של מושג איך אני מתמודד בלי זה, אבל אנסה ואשתדל מאוד לא להיכנס לאינטרנט לפחות שבוע, לראות איך החיים נראים בלי זה'.
 
כל הניסיונות הללו, הרצונות והדיבורים על 'אשתדל לא לעשות/אנסה' וכו', הם למעשה קרש קפיצה של אמונה. כולם מצריכים הרבה עזרה משמים וטונות של אמונה. הם מצריכים גם הרבה מאמצים, הרבה תפילות, הרבה צעדים מהאזור הנוח והמוכר והממכר בו אנו נמצאים, והרבה רצון להיות שונים ולא כמו כולם.
 
אבל כשהאלטרנטיבה היא חברה בה ילדים בני שמונה מחליפים טיפים ביניהם באיזה אתר פורנו לגלוש (ועוד מהסוג הקשה) – איזו ברירה יש לנו?