בפתח הדלת

מאז הגיע הנה אדם הראשון, ממוקמים
צאצאיו על המפתן, ליד הדלת, בין הכניסה
ליציאה. בחוץ יותר פופלארי לחיות. זה
רעשני, אובססיבי, נגיש. בפנים, צריך לעבוד,
להשקיע, אם רוצים איכות. בפתח הדלת –
איך עושים את זה?
 
 
בעולמנו קיימות שתי רשויות. רשות הרבים ורשות היחיד. הפרהסיה היא רשות הרבים, ובתקופה האחרונה, יחד עם ההתפתחות הגלובלית, היא נעשית המקום המועדף לבילוי. במקור, התנהלו חיי הפרט במרחב הצנוע של רשות היחיד. בשטח המחיה האישי קל ומתאים יותר לפתח חיי משפחה תקינים. ההעשרה הפנימית זקוקה לחממה מוגנת, הרחוב וההמון אינם מתכון אידיאלי למטרה הזו.
 
כיום תופס ה'חוץ' מקום פופולארי יותר מה'בפנים', וזו עובדה קיימת. רשות הרבים הפכה בימת בידור להמונים. כולם יודעים על כולם, כולם מכירים את כולם. מביעים דעה, משתפים, דנים, בזים ואוהדים. חיי ההיחשפות וההימצאות הארוכה בפרהסיה גובים מחיר. ובלילות, התעריף עולה בכפלים. בחוץ יש המון עניין, ובאותה מידה גם סכנות וסיכויי פגיעה גבוהים.
 
מה גורם לרשות הרבים להיות מסוכנת יותר מרשות היחיד?
 
ובכן, במשמעותם הרוחנית, מתייחסות רשות הרבים והיחיד למציאויות רוחניות שונות. רשות היחיד היא בית, וכבית פרטי יש סביבה שמירה קפדנית. הבית הוא מקומם הטבעי של אנשים ורכוש. החוץ הוא מקומם הטבעי של בעלי חיים, צומחים דוממים וכל נכסי ההפקר.
 
ההבדל הבולט ביותר בין תושבי הבתים לשוכני החוצות היא השמירה. בני בית משתייכים למסגרת ביתית או משפחתית הדואגת להם, ומודעת לקיומם. הנכסים הביתיים שמורים, מוגנים. נכסי ההפקר חופשיים אמנם, אולם בשום אופן לא מוגנים. זנים נדירים בטבע עלולים להיכחד אם לא ייאספו למרחב מוגן. החופש עלול לפעמים לעלות ביוקר.
 
בתקופת המבול, נצטווה נח לאסוף אל התיבה את כל זני הטבע. המרחב הקטן של תיבת העץ, גונן על אנשים, בעלי חיים וצמחים מפני שיטפון המבול. התיבה הייתה התגלמותו של צינוק הצלה. מרחב מצומצם ומוגבל אמנם, אולם רק שם ניתן היה להתקיים. בחוץ קטסטרופה, בפנים חיים.
 
החיים בפתח הדלת 

מאז הגיע הנה אדם הראשון, ממוקמים צאצאיו על המפתן, ליד הדלת, בין הכניסה ליציאה. הבית שבפנים הוא המקום אליו אנו אמורים להכניס כמה שיותר חלקי חיים. החוץ, הם שלל המפגשים שיש לנו עם הסביבה.
 
לכל אדם יש בתוכו מרחב אישי, מעין בית מקדש מעט. מקום שקט ופנימי של שפיות והיגיון, אמונה וביטחון. המרחב הזה מתחיל אצל כולנו בקטן, במקרים רבים כלל איננו מודעים אליו. רק עבודה אישית ארוכה ומתמדת תרחיב את גבולותיו ותעניק לנו את הבעלות המוחלטת עליו. המרחב האישי הזה הוא רשות היחיד של חיינו. במקום הזה שוכנת הנשמה, החלק האלוקי והקוד הנצחי שלנו. המקום הזה קיים בהכרח בכל אדם, גם מבלי שיידע מכך. לפעמים, אפילו המפתחות אינם בידיו. ובכל זאת, בכל אדם קיים חדר שכזה, רשות היחיד. ובמרחב הזה, ורק בתוכו ניתן לפתח קשר של ממש עם בורא עולם ועם התכלית הפרטית שלנו.
 
מה שמפריע לנו לדעת על קיומו של החדר האישי, או להרחיב את גבולותיו, היא ההזדקקות האובססיבית לבילוי במרחב החיצוני. הפרהסיה רעשנית ותוססת, קלה ונגישה. אין צורך להרחיב אותה, היא רחבה תמיד, מלאה באנשים ומציעה כל טוב. במקומות הללו מבלה האנושות כמעט תמיד. המרחבים האישיים נותרים בינתיים מוזנחים ובלתי מושקעים.
 
תפקידו של יהודי, מגלה רבי נתן מברסלב, הוא לייבא תמיד חפצים ונפשות מרשות הרבים לרשות היחיד. העבודה שלנו ממוקמת בדיוק על קו התפר, בין המרחב החיצוני הרועש והגועש, למרחב האישי והצנוע. ה'חוץ', מסמל את כל מה שנתון עדיין בחוסר מודעות של אמונה והשגחה. ה'בפנים' מייצג את מה שזכינו להכניס ולקבע בתודעה ברורה של השגחה.
 
רשות היחיד חייבת להיות מקום מושגח. רשות היחיד שלנו הם שטחי המחייה עליהם חולשת תודעת האמונה. השטחים והמקומות, האתרים והתחומים בהם אנו חשים ומודעים לבעלותו המוחלטת של הבורא. כל מה שנדמה לנו עדיין כנטול השגחה וכרשות אחרת, מצוי עדיין בחוץ. ובחוץ משוטטים חפצים רבים מאוד.
 
תושבי הפרהסיה
 
רשות הרבים מאכלסת בדרך כלל את כל מה שנדמה לנו שעשינו בעצמנו, ואת כל מה שמפחיד אותנו. בעיקר פעיל שם המרכיב הכספי. הבנקים, ההלוואות והמשכנתאות, ההזדמנויות ומקומות העבודה, ממלאים את רשות הרבים שלנו עד אפס מקום. זוהי פרהסיה, משום ששולטים בה שחקנים רבים מאוד. ברשות הרבים שלנו יש מעבידים, קהל יעד, מנכ"לים, מפקדים ופקידי בנק. אינספור ישויות שאנו נדרשים למלא את מאווייהן, לספק ולרצות אותן. רשות הרבים היא מרוץ אכזר אחרי הסביבה. ניסיון נואש להשיג את מבוקשנו בכל דרך אפשרית ובלתי אפשרית. ומהסיבה הזו הפרהסיה נורא מסוכנת.
 
את ההזדקקות למפגש ובילוי ברשות הרבים לא בחרנו, זהו תפקידנו עלי אדמות. בחוץ פזורים חלקי נפש שלנו, כאלו שהתגלגלו לשם בעקבות טרגדיות ומאורעות רוחניות שונות. בכל פעם שפעלנו לא נכון, גם בעבר הרחוק, איבדנו הכרה ומודעות על חלקי חיים ועל נכסי רוח מסוימים. הפכנו משועבדים לדעת הציבור, נעשינו רדופים. התיקון יתרחש כשנזכה ונאסוף פנימה בחזרה את כל אותם חפצים.
 
האיסוף פנימה נעשה מתוך עיסוק נכון ברשות הרבים. כשאנו מבצעים פעולות בפרהסיה מתוך הכרה והצהרה שגם לשטח הזה יש בעל–בית. כשאנו פוסעים ברשות הרבים של חיינו מתוך אמונה והיצמדות להשגחה וביטחון, רשות היחיד כובשת שטחים נרחבים גם מרשות הרבים.
 
תיקון ושמו 'איסוף'
 
את פעולת התיקון הזו מדמה רבי נתן להכנסת חפצים מן השוק אל הבית פנימה. העיסוק הזה ממלא בעצם את כל חיינו. אדם מטבעו מבקש תמיד לרכוש ולאגור הון וחפצים. להרחיב את גבולות ביתו ולהכיל כמה שיותר נכסים פרטיים. בעבודת הבורא יש לפעולה הזו מקום חשוב ומרכזי מאוד. החפצים שברשותנו הם משל, סמל לכל מה שמוטל עלינו לעשות תמיד.
 
הבריאה מפוזרת ברשות הרבים, שקועה בדמיון כאילו איננה שייכת לבעל הבית, כאילו הייתה הפקר. עלינו מוטל 'לאסוף' אותה. להחדיר למודעות שלנו שאין בעולם דבר של הפקר. שום מעשה שלנו איננו 'סתם כך' או 'לחינם'. לכל מעשה יש תכלית ותועלת רוחנית.
 
'איסוף' הבריאה והנפש מסוגל גם לשמור ולבטח אותנו שעה שאנו עסוקים במה שמוגדר כ'דברי הרשות'. בזירות הללו אנו מועדים לפורענות ולכישלון. נוכל להכניס את נכסי 'רשות הרבים' שלנו פנימה, בשעה שנתייחס אליהם כנתונים תחת השגחה. כשנכיר שכל מה שקורה לנו מושגח תמיד על ידי הבורא. כשניגש לכל עיסוק מתוך בהירות והכרה שבורא עולם מתעניין במעשינו, והוא בעל הבית עבורו נעשות כל הפעולות שלנו, גם המעשים שנעשה בחוץ יתקיימו בפנים.
 
האיסוף יכול להתבצע רק מתוך התבוננות. התייחסות פנימית לכל מה שקורה לנו והבנה שאין דבר סתמי בכל הנוף המקיף אותנו. הרובד החיצוני של הדברים מציג את גרסת 'רשות הרבים'. המראה החיצוני של הסביבה טוען כאילו 'הפקר אני', סתמי ובלתי מיוחד. הסתמיות היא חוסר שייכות. תחושת חוסר שייכות היא מתכון מובהק לאובדן זהות, וכשאין זהות הסכנה עצומה.
 
נוכל להשיב לעצמנו ולסובב אותנו את הזהות והייחודיות, כשנבונן על כל דבר מנקודת אמונה שמישהו ברא את זה וגם מקיים את זה ברגע זה ממש. זוהי התבוננות.