מי צריך ברכה?

מה רוצה הבבא סאלי?

ביתו של הצדיק רבי ישראל אביחצירא, הידוע כסידנא בבא סאלי זצוק”ל זיע”א, היה תל תלפיות. אלפים ורבבות התדפקו על דלתותיו. הרב היה מקבלם בסבר פנים יפות ומברך את כולם בעין טובה ובאהבה. ו”דבריו עושים פירות”, כידוע, ואין קץ לסיפורי הניסים והישועות שעברו תחת ידו.

ועם כל זאת, פעם אחת שמע חתנו, הרב יהודיוף זצוק”ל, לשון חריפה מאוד של מורת רוח יוצאת מפי קדשו, היה נשמע שדעתו של הצדיק לא נוחה בריבוי הפונים. והרב יהודיוף ביאר על מה חרה לצדיק:

הבבא סאלי כאב את העובדה שכל הפונים אליו מבקשים רק בקשות גשמיות, רפואה, פרנסה, עשירות, הצלחה, זיווג, זרע של קיימא. הרב אמנם בירך את כולם, אך כאב לו שיהודים לא חיים את התכלית שלהם, שלא בוער להם לבקש ישועות רוחניות אמיתיות ונצחיות: ברכה לתשובה שלימה, ליראת שמיים, להתמדה בתורה, לביטול התאוות והמידות הרעות, לשמירת העיניים.

ולרב יהודיוף היה חשוב להדגיש זאת בהזדמנויות שונות, כדי להמחיש לנו שאמונת חכמים לא מסתכמת בכך שנוסעים למרחקים כדי לראות צדיקים, ולא מספיק שמאמינים בברכת הצדיק שהוא יכול בוודאי לפעול ישועות; אלא אמונת חכמים אמיתית היא לחשוב ולהתעמק כיצד הגיע הצדיק למעלותיו, ולנסות להבין מהו המקור והיסוד שבזכותו זכה הצדיק להיות פועל ישועות, ולנסות בכל כוחנו ללכת בדרכיו הקדושות שהן: חיבור אמתי לבורא עולם, אמונה שלימה, יראת שמיים, דבקות בתורה, דקדוק בהלכה, קדושת הברית, ריבוי תפילה, אהבת ישראל, צדקה וחסד וזיכוי הרבים.

לבוא אל הצדיק ולבקש רק על גשמיות – זה דומה לאדם נזקק שבא לעשיר גדול, ובמקום לבקש מהעשיר שילמד אותו כיצד בא לעושרו ומהו סוד הצלחתו, במקום זה הוא מבקש רק כמה פרוטות. זה עלוב.

תנאים מושלמים כדי להרוס את העולם?

התורה ממחישה לנו את הרעיון החשוב הזה בסיפור המאבק בין עשיו ויעקב על הברכות.

עשיו היה לכאורה דמות ומופת של שימוש חכמים ודבקות בצדיק. הוא האמין באמונה שלימה בברכתו של יצחק ולכן היה מוכן לטרוח כל כך בעצמו. כאשר גילה עשיו שאיבד את הברכה הוא צעק צעקה גדולה ומרה, הצעקה הגדולה ביותר בתורה שבכתב. זה בוודאי מעיד על אמונתו הגדולה של עשיו ביצחק אביו, ועל כך שבאמת כאב לו להפסיד את הברכות. ובנוסף, הייתה לו מסירות גדולה ליצחק אביו והוא כיבד אותו ברמה גבוהה ביותר שאפילו צדיקים גדולים התקנאו ושיבחו את כיבוד ההורים שלו.

ואף על פי כן רבקה זיהתה את השקר שבהתנהגותו של עשיו. היא הבינה שכל מגמתו היא לזכות לחיים גשמיים, להצלחה גשמית, ולהמשיך ללכת בשרירות ליבו. הוא לא מחפש את השכל הפנימי ואת הדעת של יצחק, ולא מנסה ללכת בדרכיו באמת ולהיטיב את מעשיו. הוא נותן ליצחק כבוד גדול, אבל הכול חיצוני, הוא לא מכבד באמת את הדרך של יצחק, אלא ממשיך במעשיו הרעים ואפילו מתגבר ברשעותו.

הרצון של עשיו לברכות דומה לבן שמבקש מאביו שיקנה לו טרקטור. שואל האב את הבן: “לשם מה אתה צריך טרקרטור?” “בשביל להרוס לך את הבית”, עונה הבן הסורר…

ההתנהגות של עשיו הורסת את העולם, מקלקלת ומשחיתה את הבריאה. כאשר עשיו רוצה ברכה ואין לו שום רצון לשנות ולתקן את מעשיו, הוא למעשה מבקש את התנאים המושלמים להמשיך בדרכו הרעה ולקלקל את העולם באין מפריע.

הבן שבונה את העולם

יעקב אבינו בכלל לא התעניין בברכות, כי הוא ידע שהמהות של יצחק היא ביטול מוחלט לרצון ה’, וזה בדיוק מה שיעקב עשה כל ימי חייו. זו הייתה כל מגמתו. הוא היה איש תם יושב אוהלים. הוא אולי לא כרכר סביב אביו כל היום, אבל בפנימיות הוא צעד בדיוק במסלול הקדוש של אברהם ויצחק.

למעשה יעקב הוא זה שבנה את העולם באמת. הוא זה שזכה שיצא ממנו עם ישראל האחראים על תיקון העולם במלכות ש-די.

יעקב אבינו עבד את ה’ במשך שנים ארוכות בלי שום תועלת גשמית. אדרבא, במשך עשרות שנים סבל מרדיפות ומחסור, ובכל זאת לא זז מילימטר מדרך ה’ שלמד מאבותיו. וגם כשהלך לקבל את הברכות, היה זה רק מתוך ציות לאימו הצדקת, שהבינה שאמנם יעקב חי בעולם רוחני מושלם, אך עם ישראל יהיה זקוק לברכות האלה כדי לשרוד ולהתקיים.

לאכול מהמטבח של הצדיקים

ומה המסר אלינו?

אין הכוונה שהאדם יפסיק ללכת לצדיקים ולבקש ברכות חלילה. כל קשר עם צדיק הוא בוודאי דבר גדול מאוד ושומר על האדם. אין ספק שבלי הקשר עם הצדיק אפילו ברמה הנמוכה – האדם היה במצב גרוע הרבה יותר. כמו שרואים בפרשה שלנו שלמרות תאוות הרציחה ושפיכות הדמים של עשיו ולמרות הרצון האדיר שלו לנקום ולחסל את יעקב, הוא הצליח להתגבר ולדחות את שאיפתו אך ורק בזכות הקשר עם יצחק, כמו שאומר עשיו בלבו: “יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי”.

מטרת הדברים היא רק לעורר את אלה שכבר זוכים להתקרב לצדיקים או ללכת לקברי צדיקים ולהדליק נרות לצדיקים – שיידעו ויזכרו היטב מהי המטרה האמתית, שלא יהיו כמו אחד שמגיע לשולחן ערוך ומלא כל טוב ומתלהב רק מהמפיות ושומר אותן ולוקח אותן לביתו מבלי לטעום כלום מהמטעמים ומהשפע העצום.

אל תבוא לצדיק עם הרצונות והתאוות שלך. שים את כל הרצונות והתאוות שלך לכמה רגעים בצד, ותשאף לצאת מהצדיק עם רצונות טובים יותר, עם פחות משיכה להבלי העולם הזה, קדוש יותר, מעודן יותר.

הצדיק הוא לא כספומט

רבי נתן ורבי נפתלי ליוו את רבי נחמן בדרכו לעיירת מרפא, וכאשר נפרדו שאל אותם רבינו מה ירצו, האם הם רוצים לשמוע ממנו דבר תורה, או שרוצים שיברך אותם. לתלמידים הצדיקים לא הייתה שום שאלה. בוודאי שרצו לשמוע דבר תורה. הם ידעו שהברכה האמתית היא לקבל עוד מעט דעת מרבם, ולעבוד את ה’ בדרך של הרבי.

וזה מה שמדריכים אותנו חז”ל להיות מתלמידיו של אהרן – וכי אנחנו יכולים לשמוע שיעורים של אהרן או ללכת לישיבה שלו? אלא שהמשנה מסבירה בעצמה את כוונתה: “הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”. תחפש ותבקש את תמצית עבודתו ומידותיו של הצדיק ותשתדל בכל כוחך לחיות לאורן, ובזה אתה זוכה להיות באמת מחובר לאהרן הכהן. ובאותו אופן מתבאר מה שמובא בפרקי אבות על תלמידיו של אברהם אבינו שיש להן עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה.

מסופר על הצדיק רבי אשר פרוינד, המכונה “רֶבּ אוּשֶׁר”, שהיו שנים שבהן היה פוקד עקרות למעלה מדרך הטבע כמעשים שבכל יום. הוא היה “מחלק ילדים” כמי שמוציא מכיסו פרוטות, ודבר אחד מדבריו לא נפל ארצה. לאחר כמה שנים הוא הפסיק לברך ומקורביו לא ידעו מדוע הוא אינו מברך עוד בזרע של קיימא.

פעם אחת התבטא ואמר: אני רוצה אנשים שיבואו אלי כדי לעבוד את ה’, וילמדו כיצד לעבוד את ה’, וישארו לעבוד את ה’ איתי, אבל הם לוקחים את הילדים ונעלמים ואני לא רואה אותם יותר…

ה’ יזכנו להתקרב לצדיקים אמתיים, וללכת בדרכם באמת, ולהידבק במידותיהם, ולהיות מתלמידיהם האמתיים, ולהפיץ את דעתם בעולם, על ידי שכל מגמתינו תהיה לזכות לעבוד את ה’ ולהתקרב אליו ולחזור בתשובה ולעשות רצונו באמת ובלב שלם.