מסרים, טירוף וניסים

זה היה הרבה יותר גרוע מרע.
פגישה שגרתית אצל רופא אף אוזן
גרון בה התגלה גוש בגרון הילד,
הפכה לסיוט. מסרים, טירוף וניסים –
זה חלק ממה שהיינו עדים לו.
 
 
בתקופה האחרונה הייתי עדה לנס ברור וגלוי לעין. מה שאני אומרת לכם הוא הסוף של מסע ארוך ומרגש, קשה ומלא ניסיונות, אבל מעורר השראה גדולה לחיים.
 
חברתי גדלה כשהתורה היא חלק מחייה. היא תמיד שמרה על כשרות המאכלים, שמרה שבת והתחזקה במה שיכלה. זמן קצר לאחר פטירתו של אביה, היא ארזה ועלתה לארץ ישראל, והתחתנה. הזוג המאושר התברך בדרך ניסית בשני ילדים מתוקים, די מהר ובהצלחה, בהתחשב בעובדה שחברתי סבלה מאנדומטריוזיס (גדילה מחוץ לרחם של רקמה הזהה לזו של רירית הרחם).
 
ואז הצרות התחילו.
 
בעלה, שהרגיש שהתינוקות כובשים את ליבה של אשתו, את תשומת ליבה, עזב את הבית, הילדים וחיי הנישואין. היינו המומים. זה היה מהיר ופתאומי כל כך. החברה שלנו נותרה לבדה, מטופלת בשני ילדים קטנים. קרן האור היחידה שהאירה על ענן הצרות הייתה, שהגרוש אף פעם לא התחמק מהמחויבות שלו כלפי הילדים – כלכלית, רגשית וביקורים תכופים.
 
זמן קצר לאחר הגירושין, חברתי לא הצליחה להמשיך לשמור את השבת מעומס עבודה, עומס לחץ, ומההלם מלהיות אם חד הורית. ומכיוון שהגרוש כבר לא שמר שבת זה עלול לבלבל את הילדים, וזה גם לא היה עקבי, בעיניה, לילדים. תוסיפו לזה את העובדה המפתה ששבת היא היום היחיד החופשי בשבוע העבודה כאן בארץ (חוץ מחגים), לכן זה היה יום הכיף היחיד שלה ושל הילדים.
 
כמה שנים קדימה ועוד מספר צעדים, מגוון עבודות ואפילו כמה חופשות מהנות בחו"ל. לחיים, כך היה נראה, יש קצב משלהם, ולהיות לבד כבר לא הייתה משימה קשה, בפרט שהילדים גדלו וקל יותר לטפל בהם. דברים החלו להיראות משמעותיים יותר כאשר חברתי קנתה דירה והחיים, תודה לא-ל, הפכו ליציבים יותר. באותו זמן, עברנו לעיר אחרת והקשר בינינו התרופף.
 
ואז, לפני כשנה, באחת החתונות שהיינו, ראינו את בעלה לשעבר. הוא אמר לנו שלגרושתו הייתה תאונה מאוד מוזרה כשהייתה בחופשה אצל אמא שלה לפני כמה חודשים, והיא עדיין משתקמת ממנה. מתעשתים מההלם, ניסינו להיות בקשר אבל לשווא. נמצא אותה מאוחר יותר.
 
לפני שבועיים לבעלי היה מין דחף מוזר להיות בקשר עם הגרוש של חברתי, איתו הוא בקושי דיבר, אבל זה לא מנע ממנו להתקשר אליו. "תראה", אמר הגרוש לבעלי, "אנחנו בבית החולים עם בננו הבכור. זה לא טוב. זה באמת רע. אהיה איתך בקשר". זה היה הרבה יותר גרוע מרע. פגישה שגרתית אצל רופא אף אוזן גרון בה התגלה גוש בגרון הילד, הפכה לסיוט, אבל את התוצאות הברורות יקבלו רק לאחר בדיקות מעמיקות. ביופסיה דחופה ושבוע מתיש של בדיקות בבית חולים וצילומים אישרו את הגרוע מכל: סרטן הגרון.
 
המומה, פעם נוספת, מהמצב הקשה אליו נקלעו, שוב יצרנו קשר. הפעם חברתי הייתה משוחררת יותר לשמוע מבעלי, אותו לא ראתה מאז התקרבנו לחסידות ברסלב. היא ביקשה לראות אותו, והוא הלך לבקר אותה ואת אימה, שהגיעה מצרפת לעזור ולתמוך. אחרי שהתעשתה מעט מההלם של המפגש הראשוני איתו – חסיד ברסלב בלבוש מלא, היא סיפרה לו על השתלשלות אירועים דרמטיים שסימרו את שערותיו.
 
כשהיא הגיעה סוף סוף אל המנוחה והנחלה, כמו שאומרים, דברים התחילו להיות גרועים מאוד.
 
היא הגיעה לבית משפט בתביעה נגד משרד תיווך הדירות דרכם קנתה את הבית. התביעה הייתה על העמלה שהם ביקשו. התברר, שהמתווך היה בעלה של 'בעלת הבית', וזו הייתה פשוט הונאה. היא ניצחה, אבל זה היה בהחלט טראומתי. בשלב זה בעלי ניסה לעודד אותה מעט וציין עד כמה הדירה יפה.
 
כן, היא אמרה, זה מובן, הכל היה חדש. אלא שזמן קצר אחרי המשפט הדירה נשרפה כליל. היה זה נס שאף אחד מהם לא נפגע. אחרי שהתגברה על ההלם הזה ועל אי הנוחות, בלשון המעטה, של קנייה מחדש של כל תכולת הבית, היא החליטה לקחת הפסקה קצרה מהחיים וטסה לבקר את אימה שבצרפת, הילדים נשארו אצל אביהם.
 
לילה אחד, היא התעוררה מתוך כאבים, כנראה התכווצות חזקה ברגל. היא הלכה למטבח כדי לקחת כדור להקל על הכאבים, ואז, היא לא כל כך זוכרת מה קרה בהמשך, היא התעלפה והתעוררה על רצפת המטבח שהחלק האחורי של הגולגולת נפתח ודם היה בכל עבר. היא לא הצליחה לקרוא לאמא שלה מהכאב הנורא, אבל בדרך נס הצליחה לזחול לחדר של אמא שלה, שם הצליחה איכשהו לעמוד לעשות קולות שנשמעו כמו גרגורים שהעירו את אמא שלה, שהייתה עדה למראה המזעזע והמפחיד של בתה המדממת, אלא שעכשיו הייתה עוד נפילה. אבל הפעם, היא נפלה כשפניה אל הרצפה.
 
אני בקושי מצליחה לעצור את הדמעות כשאני כותבת את השורות הללו. הראש שלה, שכבר נפגע בחלק האחורי, נמעך על הרצפה. הנזק: לסת שבורה, רוב השיניים הקדמיות נעקרו ממקומן והאף נפגע גם הוא. ואם זה לא מספיק, היא גם שברה את עצם הבריח. השיניים שלי נוקשות כשאני מקלידה את הדברים האלה. בשלב זה היא כבר איבדה את ההכרה ואמא שלה חשבה שהיא… מתה.
 
אחרי מספר ניתוחי שחזור מעייפים וארוכים, שבועות בכסא גלגלים, נלחמת בדיכאון עם תרופות וירידה במשקל, בכל הזמן הזה היא ניסתה להתמודד גם עם מה שהתגלה אצל הבן שלה.
 
עכשיו, היא כבר ממש התחננה לבעלי. "אני יודעת שמשהו קורה. זה לא נורמאלי. בבקשה, תעזור לי, תגיד לי משהו, תגיד לי מה לעשות. אני לא יודעת מה לעשות".
 
בעלי דיבר איתה וחיזק אותה במידת האמונה, השיחה עם השם במילים שלה (התבודדות). היא הבינה שהאירועים האלה שהרעידו את חייה הם כולם קריאות התעוררות מהשם, שהתגברו ונאמרו 'בקול רם'. בעלי עודד אותה ואמר לה שאת הכל אפשר לתקן. הוא הזכיר לה בעדינות את שמירת השבת שלה, והיא אמרה לו שהיא כבר הבינה את הרמז וכבר החליטה לפני גילוי המחלה אצל בנה להתחזק יותר בעניין השבת.
 
בעלי אמר לה שאת העבודה הקשה היא כבר עשתה. כלומר, לזהות את יד השם בכל מה שקורה ולא לכעוס ולרטון, אלא לראות את הצורך להשתנות. היא כבר הייתה בדרך, ובבקשה השם, גם את דרכו של בנה – שיחלים במהרה…
 
הדבר הבא שנעשה היה בדיקת המזוזות. בחרדת-מה היא ביקשה מבעלי שייקח אותן לבדיקה, ומכיוון שחבר שלו הוא סופר סת"ם הבדיקה הייתה מיידית, והתוצאות דרמטיות. כל אחת מהמזוזות הייתה פגומה, או שנכתבה לא נכון. אבל המזוזה של בנה החולה הייתה הגרועה מכולן. מאוחר יותר, בעלי אמר לי שאת כל המזוזות היה קל להוציא ממקומן, אבל זו שהייתה על משקוף חדרו של הילד החולה כאילו סירבה לזוז משם, הוא בקושי הצליח להוציא אותה גם כשהשתמש במברג, פלייר והרבה כוח. בעלי הזמין מזוזות חדשות וחזק לקבוע אותן, הפעם, על פי ההלכה ובהידור.
 
באמצע כל זה, הילד עבר ניתוח להסרת הגידול, שתודה לא-ל עבר בשלום ובהצלחה. אבל הניסיון לא הסתיים. זמן קצר לאחר שחזרו הביתה עלה לו חום גבוה מאוד, כנראה מזיהום שקורה לפעמים אחרי ניתוחים כאלה, דבר שהצריך אנטיביוטיקה ועוד שהות בבית החולים. אחרי כל זה, יהיה עליו לעבור סדרת טיפולים כימותרפיים במשך שנה, מכיוון שהגידול היה סרטני. הדו"חות שהועברו לפתולוגיה, כדי לקבוע איזה סוג הסרטן, משום מה התמהמהו עם החזרת התשובה, דבר שהגביר את הלחץ מכיוון שכל זמן שאין את התשובות אי אפשר להתחיל את הטיפול.
 
בינתיים, אחרי שהמזוזות הוחלפו, חברתי התחילה ללכת לשיעורי תורה ולהתעניין יותר בספרי חסידות ברסלב. מועד הניתוח לקביעת צינור הכימותרפיה בידו כבר נקבע.
 
יום לפני הניתוח, הדו"חות מהפתולוגיה עדיין לא חזרו. חברתי שאלה את הפרופסור אם כדאי לדחות את הניתוח הזה עד שהם יקבלו את הדו"חות, ואז יהיה אפשר לדעת אם בכלל צריך את הניתוח והטיפול. הפרופסור כעס והטיח בה את העובדה שהיא מתכחשת למצב. "לבן שלך היה סרטן. את חייבת להבין את זה. הדו"חות לא ישנו שום דבר. הוא חייב לקבל כימותרפיה. אני הפרופסור כאן. ואני יודע מה אני עושה". המומה מהדברים, הניתוח, כך על פי דברי הפרופסור, יתקיים במועד שנקבע לו.
 
זה היה אמור להיות לפני מספר ימים. אלא שבדיוק באותו יום הייתה שביתת רופאים בכל בתי החולים בארץ (שהייתה לא מזמן) ורק ניתוחים של מקרי חירום יתבצעו.
 
חברתי, למרות זאת, הגיעה למחלקה בה אמור הילד להתאשפז לקראת הניתוח, מבלי להניח הנחות והשערות לגבי המחלה שהייתה לו, ובלי 'מקלחת' נוספת מהפרופסור. בזמן שהמתינו, היא ראתה את הרופא שניתח את בנה. "מה את עושה כאן?" הוא שאל בפליאה. היא עדכנה אותו בכל מה שקרה מאז הניתוח, ואז פניו הקדירו מאוד. "חכי כאן" הוא אמר לה. כשחזר, הפנים שלו היו ממש רציניות. "מצטער לומר לך את זה כאן, באמצע המסדרון אבל…
 
"אני יכול לאשר שלבן שלך אין סרטן. למעשה, נראה שאף פעם לא היה לו. הנה הדו"ח מהפתולוגיה. מסתבר שהיה שם גוש שגדל ונראה לא טוב כתוצאה מזיהום חמור. את יכולה ללכת הביתה".
 
"את מבינה מה קורה כאן?" שאל אותה בעלי. "השם קורא. בהתחלה זה עדין, אחר כך הקריאה נעשית בקול רם יותר, ובהמשך חזקה יותר".
 
היא הבינה. היא קיבלה על עצמה לפעול בעניין, להקשיב, להאמין, להתפלל. היא פתחה שוב את ערוצי התקשורת שלה עם השם. היא חזרה אליו, ועכשיו רואה בבירור את התערבותו בחייה. והיא, אט אט, מתחילה ללמוד להודות לו על הכל.
 
באותו יום היא תוגמלה עם נס עצום על הכנות והמאמצים שלה. ולנו הייתה הזכות להיות עדים לזה, ולשתף אתכם.