בגן החכמה עמודים 339-340

בְּתוֹךְ כָּךְ בָּא אֶחָד וְאָמַר: הָעֲזָאזֵל, (דְּהַיְנוּ מֶלֶךְ הַשֵּׁדִים) – שָׁלַח אַחֲרֵיכֶם…

הָרַבִּי כּוֹתֵב שֶׁהַשֵּׁד שָׁלַח אַחֲרֵי שְׁנֵיהֶם, הֵן אַחֲרֵי הֶחָכָם וְהֵן אַחֲרֵי הַתָּם. וְנִשְׁאֶלֶת שְׁאֵלָה: מֶה עָשָׂה הַתָּם, שֶׁיִּשָּׁלַח הַשֵּׁד אַחֲרָיו? מִכָּאן רוֹאִים חֹמֶר הָאִסּוּר לְדַבֵּר עִם כּוֹפְרִים גְּמוּרִים כְּמוֹ הֶחָכָם הַזֶּה, וְאִם אָמְרוּ חֲזַ”ל: אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ, דְּהַיְנוּ – דַּי בְּכָךְ שֶׁהָאָדָם הוּא שָׁכֵן לָרָשָׁע, זֶה כְּבָר מַזִּיק לוֹ מְאֹד, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא מְשׂוֹחֵחַ עִם רָשָׁע וְשׁוֹמֵעַ אֶת הַכְּפִירוֹת שֶׁלּוֹ.

כִּי בַּשָּׁמַיִם מַקְפִּידִים מְאֹד עַל כְּפִירוֹת מֵעֵין אֵלּוּ, וְאָדָם שֶׁרוֹאֶה כָּזֶה אָדָם רָשָׁע כּוֹפֵר, אָסוּר לוֹ לְרַחֵם עָלָיו וְאָסוּר לוֹ לְקָרֵב אוֹתוֹ, וּמִכָּל שֶׁכֵּן לְהִתְחַבֵּר אִתּוֹ. לָכֵן כְּשֶׁבָּא הָעֲזָאזֵל בְּעַצְמוֹ לָקַחַת אֶת הֶחָכָם, הוּא רָצָה “עַל הַדֶּרֶךְ”, לָקַחַת גַּם אֶת הַתָּם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ”ל: כֵּיוָן שֶׁנִּגְזְרָה גְּזֵרָה, שׁוּב אֵין מַבְדִּיל בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע.

וְנִזְדַּעְזַע הַתָּם מְאֹד מְאֹד….

בְּוַדַּאי הַתָּם נִזְדַּעְזַע מְאֹד, כִּי הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ דִּין וְיֵשׁ דַּיָּן, וּבְוַדַּאי זוֹ אֱמֶת שֶׁשָּׁלְחוּ אַחֲרָיו כַּנַּ”ל, וְיֵשׁ עַל מַה לְּפַחֵד. זוֹ נִקְרֵאת יִרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁהָאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ מִדַּת הַדִּין בָּעוֹלָם, וּכְשֶׁרוֹאֶה שֶׁמִּדַּת הַדִּין מְתוּחָה עָלָיו ח”ו, הוּא מְפַחֵד וְחוֹשֵׁב עַל עֵצוֹת, אֵיךְ לְהַמְתִּיק אֶת הַדִּין וּלְבַטְּלוֹ מֵעָלָיו. לְעֻמַּת זֹאת, מִי שֶׁרוֹאֶה שֶׁיֵּשׁ עָלָיו דִּינִים, וְהוּא אֵינוֹ מִתְעוֹרֵר לְפַחֵד מֵהַשֵּׁם, הוּא כְּמוֹ הֶחָכָם שֶׁבַּהֶמְשֵׁךְ נִרְאֶה שֶׁהוּא מְזַלְזֵל בְּכָל הָעִנְיָן שֶׁל הָעֲזָאזֵל, כִּי הוּא כּוֹפֵר בָּעִקָּר, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁכּוֹפֵר בְּמִדַּת הַדִּין.

וְרָץ וְסִפֵּר לְאִשְׁתּוֹ בְּפַחַד גָּדוֹל בַּאֲשֶׁר שֶׁהַנַּ”ל שָׁלַח אַחֲרָיו….

כְּשֶׁהַתָּם בְּצָרָה כָּזוֹ, לָרִאשׁוֹנָה בְּכָל יְמֵי חַיָּיו, הוּא מִיָּד רָץ לְסַפֵּר זֹאת לְאִשְׁתּוֹ. הַתָּם יוֹדֵעַ אֶת הָעֵרֶךְ שֶׁל הָאִשָּׁה; אֶת הַבִּינָה הַיְתֵרָה שֶׁלָּהּ; אֶת הָאֱמוּנָה שֶׁלָּהּ. הוּא יוֹדֵעַ שֶׁבַּצִּדְקוּת שֶׁלָּהּ הִיא תּוּכַל בֶּאֱמֶת לַעֲזֹר לוֹ, שֶׁלֹּא כְּמוֹ אֵלֶּה שֶׁמְּזַלְזְלִים בָּאִשָּׁה שֶׁלָּהֶם, וּבְעֵת צָרָה הֵם לֹא מְסַפְּרִים לָהּ כְּלוּם, וְחוֹשְׁבִים: מָה הִיא כְּבָר יְכוֹלָה לַעֲזֹר? כִּי הָאִשָּׁה הִיא בֶּאֱמֶת הַמָּגֵן וְהַחוֹמָה שֶׁל הַבַּעַל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ”ל: הַשָּׁרוּי בְּלֹא אִשָּׁה – שָׁרוּי בְּלֹא חוֹמָה. לָכֵן הַצַּדִּיק מוֹצֵא בְּאִשְׁתּוֹ מִשְׁעֶנֶת וּמַחֲסֶה בִּזְמַנִּים קָשִׁים. וְכָכָה נָהֲגוּ כָּל הַצַּדִּיקִים לְאֹרֶךְ כָּל הַדּוֹרוֹת, שֶׁנִּמְלְכוּ בִּנְשׁוֹתֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁמּוּבֵאת בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת בַּגְּמָרָא הַלָּשׁוֹן: אֵלֵךְ וְאִמָּלֵךְ בִּבְנֵי בֵּיתִי.

וְאַל יִקְשֶׁה בְּעֵינֵיךָ שֶׁכְּשֶׁקָּרָא הַמֶּלֶךְ לַתָּם הוּא לֹא נִמְלַךְ בְּאִשְׁתּוֹ, וְאַדְּרַבָּה, מֵרֹב שֶׁהִזְדָּרֵז לַעֲשׂוֹת אֶת דְּבַר הַמֶּלֶךְ, לֹא הָיָה לוֹ פְּנַאי לְהָשִׁיב לָהּ, וְשָׁם כָּתַבְנוּ שֶׁכַּאֲשֶׁר הָאָדָם מִתְמַהְמֵהַּ לִקְרִיאָתוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, זֶהוּ פְּגָם. תֵּדַע, שֶׁאֵינָהּ דּוֹמָה קְרִיאָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ לִקְרִיאָתוֹ שֶׁל הַשֵּׁד… כִּי כְּשֶׁהַמֶּלֶךְ קוֹרֵא לְאָדָם, בְּוַדַּאי יֵצֵא מִזֶּה טוֹב, וּבְוַדַּאי אַחֲרֵי מַעֲשֶׂה אִשְׁתּוֹ תִּשְׂמַח שֶׁנַּעֲנָה לִקְרִיאָתוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ”ל: “מְזַכִּין לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו”, כְּלוֹמַר, בְּכָל דָּבָר שֶׁהוּא לְטוֹבָתוֹ שֶׁל אָדָם, אֵין צְרִיכִים לְהוֹדִיעַ לוֹ, אֶלָּא אֶפְשָׁר לְזַכּוֹת אוֹתוֹ בְּלֹא יְדִיעָתוֹ כְּלָל, כִּי כַּאֲשֶׁר הוּא יִשְׁמַע עַל כָּךְ הוּא הֲרֵי יִשְׂמַח. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּקְרִיאָתוֹ שֶׁל הַשֵּׁד, יֵשׁ לִקַּח עֵצָה וְלִמְצֹא מוֹצָא מִן הַסְּבַךְ, וּבְוַדַּאי יֵשׁ לְהוֹדִיעַ לְאִשְׁתּוֹ שֶׁנָּפַל לְתִסְבֹּכֶת זוֹ וּלְבַקֵּשׁ אֶת עֶזְרָתָהּ, וְלֹא לָלֶכֶת כְּעִוֵּר אֶל הַלֹּא נוֹדָע, שֶׁלְּזֶה הִיא לֹא תַּסְכִּים בְּשׁוּם אֹפֶן.