סוס פרא

כשאחזתי ברעמה שלו בכל הכוח
חשבתי, שבעצם, איזה זוג נפלא
יכולנו להיות! אלא שאז הרגשתי את
החבטה הכואבת… הסיפור שלי ושל
סוס הפרא. 
 
 
אחזתי ברעמה שלו בכל הכוח, בסוס הפרא שלי. הראש מוטה כלפי מטה, בכיוון הרוח – והוא סוף סוף בשליטה שלי. איזה זוג נפלא יכולנו להיות! לפחות, הכוח העצום והנפלא שלו ירוסן ויכוון לצד הטוב.
 
ניצחתי.
 
בום!
 
מזועזעת מכאב בלתי נסבל בצלעות שלי. אני בקושי נושמת. ממש משותקת, המומה וכואבת, מוטלת על הקרקע. ואז, מתוך האבק הסמיך שהיה סביבי, הופיעה דמות. יש לו מבט ידידותי, אפילו חברי, כך זה היה נראה כשהוא התכופף אלי. אני רואה אותו כמו צל, דמות לא ברורה.
 
"אה, הנה את שוב", הוא מגחך. "את לא חושבת שאת צריכה להישאר במצב שאת נמצאת בו עכשיו – למטה?"
 
"לא!" אני צועקת לעברו וחורקת את שיניי.
 
הוא לא כזה ידידותי…
 
המשל הקצר המתואר בפסקאות למעלה הוא סיפור חיי. סוס הפרא הוא הנפש הבהמית שלי… חזקה ומלאה בפוטנציאל, אבל פראית, חסרת משמעת ועקשנית זה לא מילה. הרוכב הוא הנפש האלוקית שלי, שלפעמים המאמצים שלה נראים כמשתלמים ומוצלחים. והזר עם המבט הידידותי הוא לא אחר מ… (ניחשתם נכון) היצר הרע.
 
לא מזמן, בפעם הראשונה בחיי, הענקתי לעצמי מתנה מתוקה – שעת התבודדות (תפילה אישית) בלי שום הפרעה, מודרכת ומכוונת על פי המסגרת מיוחדת שניתנה לי על ידי הרב שלום ארוש. אחרי יומיים של שתיקה מחרידה, כשניסיתי לדבר מעומק ליבי עם רצון כנה לעשות חשבון נפש עמוק ונוקב, ובעיקר – להודות. היום (ביום השלישי) התחלתי עם "ה' שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך".
 
זאת הייתה פריצת הדרך.
 
לפני שנתיים, ניהלתי מסעדת אוכל מהיר, בהחלט לא שומרת כשרות. אז, התייחסתי אל עצמי כאל "כופרת" מן המניין. הייתי "הכופרת" היחידה שהכרתי שדיברה עם השם כמו טוביה מכנר על הגג.
 
לפני שנה, כבר הייתי על שביל אחר בחיי, אבל רחוק מאוד מזה שאני פוסעת עליו היום. אז, השתעשעתי עם הכשרות, עם הרעיון להרוויח קצת כסף (בהיתר כמובן), עם החיים בעיר חדשה ליד בית כנסת, ועם עשיית מצוות בלב חצוי. ועדיין, הייתי לכודה בתוך מבוי של הרגל איום – האשמתי את אלוקים בכל מה שלא הלך לי כמו שאני רציתי. וגרוע מכל, דרשתי שהוא "יראה לי קודם" ורק אחר כך אני אעשה את מה שהוא מצווה. כלפי חוץ, נראיתי כאישה שומרת מצוות, אבל האמת היא שהייתי אבודה בלי המצפן שכל אחד מאיתנו זקוק לו.
 
היום, ברוך השם, אני נשואה, שומרת שבת, כשרות וטהרת המשפחה. לא פעם אני צוחקת על עצמי. למה? כי לפני שנה הייתי מתעצבנת אם מישהו היה אומר לי שכדאי לי להתלבש בצניעות, לכסות את השיער ו… (נשימה עמוקה) להיפרד לזמן מה מבעלי. החלטתי שלעולם לא אהיה "דתייה משיגנע" (פנאטית, במושג שהרבה אנשים אוהבים להשתמש). ניסיתי את זה פעם אחת וזה לא עבד.
 
אבל לפני חודש, חציתי את הקו הדמיוני שציירתי לעצמי. זה היה רגע מדהים ועצום של ניצחון, מעבר לחיים שלא ניתן לתאר – חיים של שמחה וכוח. את המעבר הזה עשיתי בעזרת שני דברים: השגחה פרטית, והמון אמונה.
 
ברב שלום ארוש "נתקלתי" תוך כדי חיפוש באינטרנט, 'במקרה' כמו שאומרים, כשחיפשתי ספר שבעזרתו בעלי יהיה בעל טוב יותר (כמובן, רציתי לתקן אותו, לא אותי). ואיך לא, מצאתי את הספר בגן השלום ששינה שני עולמות שהפכו לעולם אחד מאוחד. הצעד הבא היה ספר נוסף של הרב שלם ארוש – בגן האמונה. תוך מספר חודשים שנינו עברנו שינויים מדהימים. אנחנו בקושי מזהים את עצמנו…
 
ורק אז הבנתי איזה כלי היה חסר לי במאבק הבלתי מתפשר לאחוז את המושכות שניסיתי לשלוט בנפש הבהמית שלי – אמונה!
 
שעת ההתבודדות גרמה לי להבין, יחסית למקום בו אני נמצאת היום, שאני חסרת אונים אם חשבתי שאני צריכה להישען על עצמי, לנסות לפעול לבד בשטח. היום אני מבינה, במבט לאחור, שהסבל שחוויתי הוא כמו פיקניק יחסית למה שהייתי צריכה לחוות באמת, למה שבאמת היה מגיע לי. אני לא יכולה לומר שאני ניצחתי או התגברתי. אני רק מבינה כמה קטנה אני. וזה, כמובן, הוביל אותי למסקנה האחת והיחידה – להפקיד את חיי בידיו האוהבות של בורא עולם.
 
אם אני מתכוונת להגיע לתיקון של נשמתי בגלגול הזה, אני חייבת להמשיך לבקש מהשם אמונה ולהודות בעובדה אחת פשוטה (כמו כולנו) – אני חייבת קשר עם בורא עולם. כן, קשר כמו עובר שנמצא ברחם אימו. העובר תלוי בגוף של אמא שלו – דרכה הפסולת שלו מתנקה מהשלייה וחומרים מזינים מגיעים אליו, כך גם חמצן נקי. התהליך הזה הוא ממש נס בפני עצמו והוא עלה בראשי כשדיברתי עם השם בכנות, כשאמרתי לו שאני שום דבר בלי האהבה, העזרה והרחמים שלו. כי רק הוא יכול לתת לי את הכוח והיכולת לעשות תשובה אמיתית מאהבה. והוא, ורק הוא, יכול להפוך את החטאים שלי לזכויות. הקרדיט כולו שלו.
 
פעם שמעתי סיפור קצר (אני לא זוכרת את מקורו). בחור צעיר נשלח למסע חינוכי. במהלך הדרך הוא פגש חרש כסף מוצלח ומפורסם שישב ליד קדרה שהנוזל בה היה נראה סוער ובמצב של רתיחה. כל כמה דקות חרש הכסף היה מסתכל בקדרה ולאחר מכן מכוון את האש. "סליחה", פנה הבחור אל חרש הכסף, "שמעתי פעם, שאם לא מחממים את הכסף מספיק זמן הוא עדיין יישאר עם פסולת. אבל טמפרטורת חום גבוהה מאוד, מצד שני, תשרוף את הכסף. השאלה שלי היא, איך אתה יודע מתי הכסף מוכן?"
 
חרש הכסף הביט בבחור הצעיר והשיב: "בני, אני יודע שהמוצר המוגמר מגיע לשלמות כאשר אני מסתכל לתוך הקדרה ואני רואה את ההשתקפות של הפנים שלי בצורה ברורה".
 
אם אני בקדרה של העולם הזה, אז אני יודעת בוודאות שחרש הכסף (בורא עולם) מעריך אותי ודואג לכל מה שאני צריכה, עד שיום אחד אצליח להיות ההשתקפות של פניו.