לא טוב היות הרווק לבדו

כולם מסכימים כי משאלת הלב העיקרית
היא להכיר בן/בת זוג ראוי ולהקים יחד תא
משפחתי חם ואוהב. בפועל, רבים וטובים
מתקשים למצוא את החצי השני. ניר אביעד
מדבר על זה ומציע כמה נקודות למחשבה.
 
 
"מצא אישה מצא טוב" כתב שלמה המלך ע"ה בספר "משלי",  ולמרבה הצער ישנם רבים שהוסיפו כיום "לא מצא – עוד יותר טוב!"… לא נכון!
 
באחד התיאורים היפים והמרגשים שבתנ"ך, אנו מתוודעים לכלה המיועדת של יצחק אבינו, רבקה, לסיפור המפגש ביניהם, ובסוף – לחתונה. הקריאה על אבותינו והעיסוק בנושאי השידוכים, היכרויות ונישואין – היא הזדמנות מצוינת לדון באחד התחומים המשמעותיים (ולפעמים אף המורכבים והקשים) בחייו של כל אדם: הרצון והצורך במציאת בן/בת זוג ובניית תא משפחתי חם, אוהב ויציב. ומכיוון שמדובר בנושא שעלול להיות רגיש אצל מי שמתמודד עם הניסיון הזה באופן יומיומי, ברצוני לבקש את סליחתכם מראש, במידה והדברים לא יובנו כהלכה, ולהבהיר שכל מטרותיי וכוונותיי הינן לטוב. מומלץ לקריאה גם למי שברוך השם הניסיון הזה מאחוריו.
 
כבר בתחילת התורה (פרשת בראשית), קבע הקב"ה כי "לא טוב היות האדם לבדו", ולכן עשה לו "עזר כנגדו". יש מי שיטען כי תפקידו של מוסד הנישואין הוא לקיים את העולם ולוודא שתהיה רבייה והמשכיות, וישנם הגורסים כי מטרת הנישואין היא לדאוג שהעולם לא יהיה הפקר מבחינה חברתית, ואנשים יוכלו לנתב את היצרים שלהם למסגרת מוגדרת ומסודרת. ויש, גם, אנשים שממשיכים להאמין ברומנטיקה וטוענים כי מטרת הנישואין היא לאפשר לרגשות החיבה, הידידות והאהבה מקום להתבטא. כל התפישות הללו בהחלט נותנות תשובות חלקיות מדוע אנחנו כה זקוקים לבן/בת זוג, וזאת למרות שבעידן הציני בו אנחנו חיים יש החושבים כי אין שום פסול ב"נישואין פתוחים", השם ישמור, שתחלופת בני זוג היא דבר נורמאלי ואף מבורך, ושאהבה זה רק רגש חולף שלא ניתן לסמוך עליו, ומקורו בהורמונים שמופרשים מאיזו בלוטה במוח. ובכל זאת, נראה כי גם כיום, בעולם הקר והמנוכר בו אנו חיים, הכמיהה לזוגיות אקטואלית יותר מאי פעם. התשובה לשאלה מדוע זה כך, חזקה וגדולה הרבה מאיתנו. והאמת המופלאה היא, שהחיבור בין איש לאישה הוא מהות אלוקית וכי כל העולם מורכב מכוחות זכריים וכוחות נקביים ששואפים להתחבר. מדובר בתכונה עולמית הטבועה בבריאה כמו תכונה גנטית. האיש והאישה, הזכר והנקבה – חייבים להתאחד. בקבלה זה מכונה "אור" ו"כלי". יצריו של האדם וההסדרים החברתיים הם רק טריגר שברא הבורא כדי למשוך אותנו אחד אל השני כמו מגנט וכמו חשמל. איש לחוד ואישה לחוד – חייהם אינם שלמים. זהו חוסר שלמות המביא לחוסר הרמוניה, לכן זוגיות היא משמעותית גם אם אין לבני הזוג ילדים. מצוות פרו ורבו היא מטרה משנית לעצם החיים בזוגיות משותפת וקבועה, וכמוה כל מה שקשור לערך של הקמת מוסד חברתי משפחתי מסודר, תשלומי משכנתא משותפים או כל הסבר שכלי אחר שנעלה בדעתנו. גם אם הזוגיות בעליות ובירידות, גם אם היא נדמית כדרך מלאת חתחתים ומכשולים, מדובר בדרכו המתוכננת של הבורא. זו הדרך בה אנו משיגים שלמות, ושווה לנו להשקיע בה את כל מרצנו וכוחנו.
 
"כל שאין לו אישה שרוי בלא טובה, בלא עזר, בלא שמחה, בלא ברכה, בלא כפרה", אמרו חז"ל, כאשר בספר ה"זוהר" אף נכתב כי אדם נקרא "אדם" רק כאשר הוא נשוי, בעוד בהיותו רווק הרי הוא בגדר "פלגא גופא" – חצי אדם. רק כאשר מתחתנים מתחילים להגשים באמת את מלוא התוכנית שתכנן בעבורנו הבורא.
 
לא מזמן שאלתי את הבוס שלי במשרד "מה שלום אשתך שתחיה?" ובלי לחשוב פעמיים הוא ענה לי: "אשתך שתחיה…!" והשאיר אותי פעור פה. בנוסף, באחד משיטוטיי האחרונים בחנות הספרים השכונתית שאלתי את המוכרת: "איפה נמצאים הספרים על שלום בית?" וכתשובה היא ענתה לי: "המדף של ז'אנר מדע בדיוני נמצא במדף האמצעי למעלה"… בניגוד לבדיחות הללו ובניגוד למסר שעולה מהלהיט המזרחי התורן המתנגן לו  ברדיו: "מונו, מונו, אני לבד וטוב לי", האמת היא שלהיות לבד זה לא טוב ולא בריא. זה מנוגד לטבע הכי בסיסי שלנו כיצורים חברתיים, וברוב המקרים זה מקור לכל כך הרבה עצבות ותחושת חיסרון והעדר. הסיטואציה בה מגיע ערב שבת או חג והרווק/ה נאלץ/ת לבלות את השעות היקרות האלה לבד קשה מנשוא וכמעט בלתי אפשרית, כמו גם החזרה בסוף יום מפרך מהעבודה/לימודים לבית ריק כשאין עם מי לחלוק ובפני מי לפרוק.
 
מדוע זה כך? למה הנישואים כה מהותיים למימוש ייעודו של האדם? האם זה רק כדי שיהיה לו יותר נעים ולא ישעמם לו עם עצמו? התשובה לכך היא, שזוגיות היא הסדנה הכי משמעותית והכי אינטנסיבית לגילוי הכוחות הפנימיים הגנוזים בכל אחד, ולתיקון המידות. בזוגיות אנחנו חשופים לחלוטין, בן/בת הזוג רואה אותנו ללא המסכות שאנחנו נוטים לעטות בחוגים חברתיים שונים מחוץ לבית. מעבר לכך, אדם נבון שהשכיל להבין שתפקידנו פה בעולם הוא להפיץ אור ולהטיב לסובבים אותו (מבחינת "ואהבת לרעך כמוך") רואה בזוגיות כר ההשפעה והנתינה האולטימטיביים. בזוגיות יש אפשרות (ואפילו חובה) אמיתית לחשוב על הצד השני ולחפש בכל רגע נתון כיצד ניתן לעשות לו/לה טוב יותר, כיצד ניתן לפנק, לספק צרכים ולהוות אוזן קשבת ולב מבין. לא חסרים מקומות וסיטואציות בהם אנחנו יכולים וצריכים לשמח את הסובבים אותנו, אבל אין מקום כל כך עמוק וחשוב כמו בזוגיות לעשות את זה. כדי שהקשר יצליח, אין לנו ברירה אלא לוותר על הילד הקטן והקטנוני שקיים בתוך כל אחד מאיתנו, זה שרוצה רק לינוק מהעולם לעצמו. אין בכוונתי חלילה לומר שרווק/ה הם בהכרח אנוכיים יותר, אולם ההזדמנויות שלהם לעבוד על מידת הנתינה לזולת קטנות משל מי שהמציאות הזוגית מחייבת אותו להתגמש, להתפשר ולהתחשב בלי הרף כדי לקיים מערכת יחסים אמיתית ובריאה. להערכתי, רוב מערכות היחסים שמתפרקות שורשן בחוסר ההבנה שתפקידנו בחיים כבני/בנות זוג הוא קודם כל להטיב לצד השני, ורק אחר כך לחפש מה יוצא לי מזה ומה אני מרוויח. ראיה נכונה ומאוד פרקטית היא כאשר לבן/בת הזוג שלי טוב באמת, אז גם לי ממילא יהיה טוב באמת. כל מי שהתנסה בזוגיות יודע שהכלל הזה תמיד נכון. כשמתחילים להגיע הקטנטנים לעולם, הסדנה של החיים – נתינה, ויתור וסבלנות – שחשבנו שבזוגיות מגיעה לשיאה, מתבררת לנו שלמעשה היא רק מתחילה (אבל זה כבר סיפור למאמר אחר…)
 
כמעט כולם מסכימים כי משאלת הלב העיקרית היא להכיר בן/בת זוג ראוי, ולהקים עימו/ה תא משפחתי חם ואוהב. ולמרות זאת, רבים וטובים מתקשים היום במציאת השותף לחיים וחווים תחושות של תסכול, ולפעמים אף ייאוש. רווקות מאוחרת וקושי במציאת בן/בת זוג, כמו גם גירושים מוקדמים וחזרה ל"שוק הפנויים-פנויות" בטרם עת, הן תופעות יחסית חדשות ובנות זמננו. בעבר אנשים לא בחרו בני זוג מאחר וההורים בחרו עבורם. היום יש בחירה חופשית ויותר ויותר אנשים יכולים לבחור האם ובאיזו זוגיות להיות, אך למרות החופש וזכות הבחירה, שבמהותם כמובן חיוביים, אנו רואים שיש לא מעט אנשים שלא מוצאים את זיווגם.
 
במדרש (בראשית-רבה) כתוב: "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף".  והאמינו באמונה שלמה שהקב"ה יסייע בידכם. הקושי הגדול הוא שהאדם בעצמו יאמין שהבחורה הניצבת מולו היא זיווגו ("אולי זו לא היא? אולי אנחנו לא מתאימים?") ושאוקיינוס הבעיות והמניעות ("אבל מה עם פרנסה? אין לנו דירה, אנחנו צעירים/מבוגרים מדי") ייקרע בשבילכם. בשביל למצוא את הזיווג הנכון לנו, צריך אמונה וצריך לסמוך על הבורא שהוא יודע מה נכון ומה טוב עבורנו.
 
יש לא מעט רווקים ורווקות שהמחויבות של לוותר על ה"אני" הפרטי, על הנוחות האישית ועל המרחב העצמי ("אני צריך את ה-spaceשלי…") מרחיקה אותם מלקשור קשר עם בני זוג ,או חמור מכך, ליצור קשר שכזה אבל לפרק אותו, על כל הסבל הכרוך בכך. לאחרונה, התרבו קולות האנשים שעושים אידיאולוגיה מהתפישה הקלוקלת, ואומרים בגלוי ובפרהסיה את מה שקודם לכן היה "טאבו" חברתי – הם פשוט לא מעוניינים להתחתן ו/או להביא ילדים לעולם כי זה נתפס בעיניהם כטרחה וכאובדן החופש האישי. הם מסתכלים על לא מעט קשרים סביבם ורואים אנשים כבויים ש"הגשימו את החלום", התחתנו וילדו ילדים, ובכל זאת השמחה מהם והלאה. לצערנו, ישנם אנשים שרואים את אחוזי הגירושין המרקיעים לשחקים ומראש מפחדים (לעיתים בתת-מודע) מכאב הפרידה האפשרית. כאן בהחלט יש מקום ללמוד כיצד בונים מערכת יחסים בריאה ויציבה, אולם אסור לנו לתת לפחד מפני הקושי העתידי לשתק את ההווה שלנו.

הקושי העיקרי היום בבניית מערכת יחסים זוגית הוא התפישה המערבית של "קודם אכיר ואממש את עצמי, קודם אחווה ואגלה את העולם (טיול, לימודים, קריירה, בילויים) ורק אחר כך אתפנה לקשר". יש בתפישה זו בהחלט גרעין של אמת. הרבה יותר בריא שבני זוג ניגשים מתוך נקודת בשלות לקשר, שכן בניית תא משפחתי דורשת בגרות ואחריות. אולם, יחד עם זאת, החיים המודרניים, כמו בהרבה תחומים, לוקחים גם את הנקודה הזאת לקצה ובשם מונחים חיוביים של "חופש", "ניסיון" ו"גילוי עצמי", מביאים רבים (בעיקר מהציבור הרחוק מתורה ומצוות) למימוש תאוות שונות ומשונות, שרק מרחיקות את האדם מהסיכוי להתחבר מאוחר יותר לאדם אחר. התנסות באינסוף קשרים (קבועים או מזדמנים) גורמת לאדם לצבור בתוך ראשו רשימה של שריטות, כאבים מפרידות, תנאים, דעות מוקדמות וציפיות לא אפשריות, כפי ששמעתי לא מזמן מנשואה טרייה, שתיארה כיצד כל פרידה מהיכרות לא מוצלחת עשתה לה חור בלב, ועד שסוף סוף הגיעה למעמד החופה היא עמדה שם עם לב בצורת מסננת…
 
הוכח במספר מחקרים שדווקא מי שגיל נישואיו מתאחר בגלל העובדה שהוא התנסה במערכות יחסים רבות וקודמות, חרף "ההיגיון" שאומר שהוא יהיה בעל ניסיון ויעשה את הדברים נכון יותר, דווקא אצלו אחוז הגירושים עולה פלאים, וזאת משום שככל שאנו מתבגרים יותר כך קשה לנו להתגמש ולהכיל אדם חדש, לאפשר לו לחדור את השריון שהשנים בנו בתוכנו. ובנוסף, השוואה מתמדת למודלים לא סבירים של מראה חיצוני ו/או כריזמה מוחצנת של דוגמניות וכוכבים מזדמנים למיניהם, שאנו רואים בטלוויזיה ובסרטים, לעולם תעורר תסכול אל מול המציאות של החיים האמיתיים, דבר שמראש נועד להכשיל אותנו. אצל אדם אחד המודל הרצוי יכול להיות מראה חיצוני, ואצל השני יהיה בוגר ישיבה/קצין קרבי/מהנדס אטום. כל ציפייה כזו או אחרת וכל ניסיון להגדיר לעצמנו מי מתאים לנו ומי לא, ועל פי קריטריונים אלה לפסול או לאשר את המועמד/ת – רק מקטינה את הסיכויים.
 
הקושי המשמעותי הנוסף (שאף הוא מחריף עם התקדמות השנים) הוא חרדת הנטישה. הפחד להיעזב מביא הרבה אנשים להעדיף הימנעות מקשר על פני הסיכון לנטישה. יש אנשים הבוחרים חיים של בידוד מוחלט, ולעומתם, ישנם אנשים שמקיימים זוגיות במתכונת של היעדרויות רבות (עבודה בעיקר במשמרת לילה, נסיעות רבות לחו"ל וכו'). לצערנו ניתן לראות גם אנשים שיוצאים עם מספר פרטנרים זוגיים במקביל, וכאלו שעוזבים את הזוגיות רגע לפני שיעזבו אותם או מסרבים למחויבות.
 
כיצד ניתן להתחזק באמונה שאנחנו בדרך למציאת הזיווג שלנו? ראשית אסור לעולם להתייאש ולאבד תקווה שממש אוטוטו אנחנו מוצאים את החצי השני שלנו, גם אם שבענו אכזבות וכישלונות, עדיין, תמיד יש להתחדש באמונה ובתפילה שהדבר קרוב מאי פעם. במשנה נכתב: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת בת קול ומכרזת: בת פלוני לפלוני". המשמעות היא, שהזיווג של כל אחד מאיתנו כבר ידוע מראש ומובטח לנו שהוא יגיע אלינו, זאת במידה ולא נקלקל על ידי התנהגות שלילית במיוחד. קבלה של המשפט הזה דורשת אמונה גדולה בבורא, שאחראי על השפע הגשמי והרוחני של כל אדם ודואג לו למחייתו, לפרנסתו, להגנתו וכו', כך גם הוא זה שדואג לזיווגו של האדם. עם האמונה הפשוטה והתמימה הזו אסור לנו "לסמוך על הנס לבדו", ובהחלט על האדם לעשות השתדלות למען מציאת החצי השני שלו. הרבה שלוחים להשם ואיננו יודעים מהיכן תבוא הישועה. היהדות טוענת שהמחשבות שלנו לעיתים רבות יוצרות מציאות חיצונית (בחינת "נבואה שמגשימה את עצמה"). לפיכך, חשוב מאוד לשמור על רוח חיובית ולשדר לעולם ולעצמנו אופטימיות ואמונה שהזיווג ממש בדרכו אלינו. אנשים השקועים ברחמים עצמים, ייאוש ומרה שחורה פוגעים בעצמם ובסיכוייהם. אך חשוב מאוד שנזכור, כי כל קושי וניסיון שאנחנו עוברים בתחום הזה – בודאי שהוא לטובה! ותפקידו ללמד אותנו דבר-מה על עצמנו ולהכין אותנו לקראת בן/בת הזוג האמיתיים שלנו. לא להתייאש. לכל מניעה יש סיבה (גם אם נסתרת מעמנו).
 
שאלת השאלות…
 
אחת השאלות המטרידות כמעט כל גבר או אישה, בשלב שלפני החתונה היא, כיצד אדע שזה זה? איך אדע שהוא/היא באמת החצי השני שלי ושאיתו/ה אני רוצה לחיות את שארית חיי? חוסר הוודאות הוא הגורם לרבים כל כך להתלבט ולעכב את ההחלטה (גברים להתעורר, אני מדבר בעיקר אליכם…). הטענה של היהדות היא, כאמור, שגבר ואישה אינם באמת בוחרים האחד את השני ושהזיווג נעשה עבורם כבר מרגע ירידת נשמתם לעולם, כאשר כעת זה רק עניין של זמן עד שהזיווג יתרחש בפועל. 
 
האם תיתכן טעות? התשובה אולי תפתיע/תקומם, אבל האמת שלא תיתכן טעות. אם הקב"ה זיווג ודאג שמבין כל כך הרבה גברים ונשים דווקא אותם גבר ואישה יפגשו, יתאהבו וימצאו עצמם יחד מתחת לחופה – סימן שיש להם עבודה רוחנית כלשהיא לעשות ביחד. היהדות אומרת לנו שאין מקריות בעולם. אם מגיעים לידי גירושין זה נובע מכך שאותו זוג לא עשה מספיק מאמצים כדי לסיים את התיקון כמו שצריך, או (וגם זה ייתכן) שהוא סיים את התיקון ועכשיו הם ראויים לקבל את בן/ת הזוג האמיתי.
 
על שני עקרונות בסיסיים יש להישען בבואנו לבחור את השותף/ה לחיים:

א. משיכה בסיסית/"מציאת חן". עבור גברים (בעיקר) משיכה חיצונית חשובה ולא ניתן להתכחש לה. החשיבות שנותנים כיום לדבר אמנם מופרזת, אולם משיכה בסיסית חשובה וקובעת. דוגמנית-על אין טעם לחפש, אבל בהחלט חשוב שתהיה "מציאת חן" כללית. ראייה לכך היא, שההלכה מחייבת את הגבר לראות את אשתו לפני החתונה כדי לוודא שאכן היא מוצאת חן בעיניו, אחרת ידוע שצפויות בעיות. אצל נשים עניין המשיכה שונה מאשר אצל גברים. אם הן מרגישות שלבן הזוג שלהן יש חוסן פנימי, הן תמשכנה אליו.

ב. הסכמה כללית על הכיוון הרוחני של הבית המשותף. הפנטזיה של כולם היא להתחתן עם "האדם הנכון". על פי האמונה היהודית, כאמור, האדם עימו אנו עומדים מתחת לחופה הוא האדם הנכון לנו ביותר, שכן הקב"ה בכבודו ובעצמו שידך לנו אותו. יחד עם זאת, חשוב מבעוד מועד לתכנן את החיים המשותפים כדי להיות מוכנים יותר זה לזו. חשוב לדבר על הציפיות, להבהיר מה מקובל על כל אחד ומה לא, איך רואים את תפקידנו בקשר ואת תפקידו של בן הזוג וכו'. שיחה זו חשובה משום שהיא עוזרת להיפטר מתקוות שווא, מכינה לחיים המשותפים וגורמת להיכנס אליהם מתוך מודעות. יחד עם זאת, מומלץ בחום לא לפסול את הפרטנר שמולנו בגלל דעה כזו או אחרת שהביע. כולנו יודעים שבני אדם משנים את עמדותיהם ביחס להרבה מאוד דברים במהלך חייהם, אלא אם כן מדובר בחילוקי דעות משמעותיים ביותר (כמו "האם נשמור בבית שבת"). לא כדאי לוותר על ההזדמנות הזו בכזו קלות. הרבה יותר חשוב שתהיה כימיה ומשיכה רגשית, ותחושת נועם וקירבה במהלך הקשר המתהווה, מאשר שנסכים רעיונית על כל דבר ודבר.
 
לסיום, פנייה אל כל הנשואים והנשואות. קל לנו לפעמים לשכוח את חברינו ומכרינו הרווקים והרווקות, ולא להיות מספיק רגישים ומודעים לצורך שלהם בעזרה המעשית שלנו. אם נשב עם ספר הטלפונים שבנייד שלנו, רשימת העובדים בחברה בה אנו מועסקים, או עם ספר המחזור מהתיכון/אולפנה/טירונות, נגלה שאנו מכירים לא מעט רווקים ורווקות שאולי יכולים להתאים אחד לשני. גם אם כבר הצענו למישהי חמישה בחורים ולכולם היא סירבה – זה לא אומר שהשישי לא יהיה בעלה. אסור לנו לוותר ולהתייאש, כי בקלות, יחסית, אנחנו יכולים להיות שותפים של הבורא במלאכת בניית בית בישראל.

יהי רצון שנשמע רק בשורות טובות ונזכה לשמוח יחד עם כמה שיותר חתנים וכלות, אמן.