בשביל מי?

עם ישראל הם לא חבורת נזירים
שמהרהרים בבריאה מתוך איזו מערה
עלומה. וכחלק מהעם הזה, גם אני לא
אמורה לשבת על הספה ולחכות
שהקב"ה יעשה את הכל.

עד לפני ראש  השנה האחרון החיים שלי היו במין מצב של המתנה, זוחלים לאיטם, ואני מדברת על מצב של כמה שנים. ברובד הפנימי, דברים היו זזים ומשתנים. כן, היו הרבה שינויים. אבל בחוץ? פרט לעוד מעבר מהבית הישן לבית הנוכחי (ובשבילי זה כבר עניין שבשגרה…) שום דבר לא זז.
 
אחת הבנות שלי עדיין סובלת מאסטמה, למרות כל התפילות שאני מתפללת עליה. השנייה עדיין סובלת מהנושאים 'שלה', למרות כל התפילות שאני מתפללת עליה. התקציב (כן, כמו תמיד) לוחץ ואנחנו נלחמים בכל פעם לסגור את החודש. אין לי עוד ילדים פרט לשתי הבנות שלי, ואני עדיין לא בטוחה שיש לי מספיק 'חומר' להעביר את היום ולא להשתעמם, או להרגיש חסרת משמעות ברגע שהבנות יוצאות לבית הספר. וכן, ההתמודדות עם ענייני הבריאות שלי המשיכה להופיע על סדר היום.
 
המשכתי להתלבט עם כל העניין של 'לצאת לעבוד/לא לצאת לעבוד'. עם כל העניין של 'לכתוב ספר/לא לכתוב ספר', ועם כל העניין של 'לעשות מאמצים/להמתין, ולאפשר לאלוקים לפתור את הבעיות בדרך שלו'.
 
אבל אז, אחרי ראש השנה האחרון, חבילה של דברים התחילה פתאום להשתחרר בבת-אחת. אחרי שנים של 'עזבי את זה בשקט' קיבלתי כמה מסרים ברורים – למשל, שהגיע הזמן לקחת את הבנות לטיפול במקום כלשהו או אצל מישהו, או  לפחות לנסות לעזור להן להתגבר על מה שהן חוות.
 
את אותו המסר קיבלתי גם לעצמי, למרות שהוא בא בדרך שונה מאוד, ואחרי שנים של תפילות, החלטתי לנסות לפעול, לעשות כמה פעולות ולראות אם נוכל לזכות בעוד ילדים. אני לא מדברת על טיפולים קונבנציונאליים שבשבילי הם המוצא האחרון, מכיוון שבטיפולים אלה עוסקים רק בגוף, ואילו על הנשמה בכלל לא מסתכלים ולא בודקים מה הבעיה איתה.
 
הייתה לי עדיפות אחרת. הלכתי למטפלת באמונה במקום מגורינו, אחת שבדקתי וחקרתי אודותיה, והבנתי שהיא גם אדם ירא שמים. אבל גם בעצם עשיית הפעולה הזו, תהיתי ביני לבין עצמי אם אני 'משתדלת יותר מדי'. היו לי ויכוחים רציניים עם עצמי בתפילות האישיות שלי (התבודדות), תהיתי אם 'העשייה' שלי היא רמז, אפילו מתוך שתיקה, שהתפילה לא פועלת, או לא 'עובדת' כמו שצריך כשצריך אותה.
 
לפחות, המטפלת באמונה הייתה שליחה טובה עבורנו. היא אבחנה ערימה של 'בעיות' שגרמו לי להרגיש פחות ממאה אחוז, ואפילו נתנה לי (מה שהפך להיות לנו) דיאטה בריאה ונכונה (ואם הייתם אומרים לי לפני שנה שהתפריט שלי יהיה מה שאני אוכלת היום, לא הייתי מפסיקה לצחוק עליכם).
 
טוב, אף אחד מאיתנו עדיין לא 'תוקן', ואני גם לא יודעת אם זה יקרה ומתי. אבל איך שזה נראה עכשיו, זה דווקא מגיב טוב. ההתנסות די חיובית, ברוך השם, ובסך הכל קרבה אותנו לבורא עולם ולאיך שהוא רוצה שנחיה.
 
וכל זה נקרא 'לעשות'? המשכתי לתהות. כי תחושת אי הנוחות המשיכה להציק והרגשתי לא כל כך טוב עם עצמי. זה מה שהשם רוצה שאעשה, אחרי הכל?
 
ואז, הבת שלי חלתה. היה לה חיידק בגרון יומיים לפני שהיינו צריכים לטוס לאנגליה לרגל שמחה  משפחתית. והנה, מצאתי את עצמי 'עושה' משהו שלא עשיתי שנים: לקחתי אותה לרופא שנתן לה אנטיביוטיקה בפעם הראשונה בחייה.
 
אם אותו שבוע לא היה כזה מטורף, סביר להניח שקודם כל הייתי מתקשרת לרב שלי ושואלת מה צריך לעשות, אבל כמו שזה היה נראה בשטח, ברגע שהבת שלי התחילה עם ההזיות בגלל החום הגבוה שהיה לה – וסיפרה לנו על אנשים קטנים שיוצאים מתחת לשמיכה שלה – שלפתי אותה מתוך המיטה ורצנו לרופא הכי קרוב שמצאתי.
 
תודה לא-ל, הכדורים הוורודים עשו את העבודה שלהם. לא בין רגע, אבל תוך יומיים. ההזיות נעלמו, החום ירד ויכולתי להעלות אותה בלי לחשוש על המטוס לאנגליה.
 
ושוב פעם, אחרי שחשבתי על זה לעומק, הרגשתי מאוד מבולבלת. אני יודעת שהאנטיביוטיקה הייתה הדבר הנכון שצריך לעשות. טוב, אמרתי לרפואתה חצי ספר תהלים, עשיתי לה פדיון נפש (עם קופת הצדקה שיש לי ממוסדות חוט של חסד). אבל עמוק בנשמתי, ידעתי שהמצב דורש גם 'לעשות' משהו. לאורך זמן ההבנה הזו הטרידה אותי. כי אם לאדם באמת יש אמונה, יכול להיות שהתפילה לא מספיקה?
 
אולי אני נמצאת בדרגת אמונה הרבה יותר נמוכה ממה שאני חושבת? אולי השם משנה את הסטאטוס-קוו בכל מקום אפשרי רק כדי להראות לי את זה ולעזור לי 'לעשות' קצת יותר, להפסיק לחשוב שאני נמצאת בדרגת האמונה של משה רבינו?
 
באמת שלא ידעתי. ובאמת, שאני עדיין לא יודעת.
 
אחרי שחזרתי מאנגליה הדחף 'לעשות' התעורר שוב בכמה תחומים, ובפעם הראשונה מזה שנים הבנתי שהייתי באמת נלהבת 'לעשות' משהו, שוב.
 
הייתי נלהבת לצבוע כמה קירות בבית. הייתי נלהבת לבקר מקומות שלא הייתי בהם בישראל, ולא רק באתרים הקדושים. הייתי נלהבת לכתוב ספר על 'איך מוצאים את השמחה האמיתית'. הייתי נלהבת להירשם לחוג קרמיקה.
 
אבל המתנתי. המתנתי עוד חודש, והמשכתי להתפלל על כל ה'לעשות' שהתלהבתי לעשות. רציתי לברר אם מה שאני מרגישה זה בגלל אותו שבוע באנגליה, או שמדובר כאן במשהו שמושרש בדבר אמיתי, במשהו קדוש.
 
והמסר שקיבלתי חזרה מהשם היה: תעשי את זה! אבל הפעם תעשי את זה בשביל השם, לא בשבילך.
 
זה די מוזר לומר את זה, אבל זה לא היה מה שבאמת רציתי לשמוע. רציתי שהשם יגיד לי שאני פשוט צריכה לשבת בשקט ולתת לו לעשות את הכל.
 
אלא שאז הבנתי, ואני עדיין מנסה להבין את זה, שיש כמה דברים שהשם רוצה 'לעשות' דרכי.
 
וההבנה הזו הולידה את כתיבת הספר שייקרא 'סדנת השמחה' (נתון לשינויים, לא סגורה על זה) וכבר הגעתי לפרק השישי. נרשמתי לחוג קרמיקה, למרות שהתקציב לוחץ כרגע, כי באמת, אני מרגישה שזה מה שהשם רוצה שאעשה. קניתי את הצבע שאני רוצה לצבוע את המטבח. ואני עושה את כל זה לא בגלל שזה מה שאני רוצה, כי אני חושבת שזה מה שהשם רוצה ממני.
 
זאת מחשבה בהחלט מוזרה.
 
טוב, בורא עולם לא ברא את עם ישראל כחבורה של נזירים המהרהרים בנעשה בבריאה מתוך איזו מערה עלומה. הוא גם לא ברא אותי כדי שאשב בפסיביות על הספה ואחכה שהוא יתקן את כל מה שסביבי.
 
הוא ברא אותי כדי שאעשה את רצונו!
 
נכון, בעבר שמחתי רק מלהתפלל וזהו. שמחתי מהסטאטוס-קוו הזה. שמחתי מלא 'לעשות'. אבל השם, בחכמתו ורחמיו המרובים, כאילו דחף אותי קדימה, אמר לי שצריך 'לעשות', ועכשיו.
 
כן, וגם לזכור שאני לא עושה את זה בשביל עצמי. עכשיו, אני צריכה לעשות את זה בשביל השם.