חניה שמורה

התענוג הזה נמשך כמה פעמים,
בלי ויכוחים, לחצים ותחרות על
החניה הפנויה עם עוד כמה נהגים.
פשוט, חניה ששמורה רק לי.
 
 
רובנו מבינים באופן כללי את המושג אמונה. אנו מאמינים באלוקים ויודעים ש'הוא מנהל את ההצגה'. רבים מאיתנו מבינים שבלי עזרתו של השם לא היינו שום דבר. כן, ממש כך (ואני יודעת שיש אנשים שקשה להם לקבל את העובדה הזאת, אבל זאת עובדה). אנו לומדים ומנסים להפנים שהוא עשה עושה ויעשה את הכל (מתוך שלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם). אלוקים הוא מוחלט, ריבון כל העולמות ובלעדיו היקום והאנושות היו חדלים. כן, משמים מצפים מאיתנו לבטוח באלוקים, מכיוון שהביטחון הזה מאפשר לנו להגביר ולהעצים את האמונה שלנו. ואני יודעת, זה קשה מאוד לקבל משהו או מישהו ללא סייג כשאתה לא בטוח בו. אבל אם מסתכלים על זה בצורה הפוכה, זה יכול להיות אתגר מעניין – לבטוח במישהו/משהו באמונה שלמה ונחושה גם כשאין לך שום 'הוכחה פיזית'. אנחנו יכולים להיתקע במקום בו לא נהיה מסוגלים להפנים באמת את מה שאינו נראה לנו. אך תודה לא-ל, הנשמות שלנו מסייעות לנו להתגבר על השכל וההיגיון המוגבל ולצמוח ברוחניות שלנו מעלה.
 
לצורך העניין, בואו נניח שיש לנו אמונה וביטחון רדודים, או לפחות אנו מנסים לחזק את המידות הללו. מלבד היותנו 'חמושים' בכל הידע והמודעות, האם אנו משתמשים בתובנות הללו בחיי היומיום? ומכיוון שהשם יודע ורואה הכל, כי שום דבר לא נסתר מנגד עיניו, אפילו הפרטים הכי קטנים וחסרי חשיבות שישנם בחיינו, למה שלא נזמין אותו לקחת חלק פעיל בכל השגרה היומית שלנו? כי אפילו השגרה הכי אפורה יכולה להאיר עם הקדושה וההכוונה של אבא שבשמים. כשנאפשר לו להיות נוכחות תמידית בחיינו, החיים שלנו 'יזרמו' חלק יותר.
 
ודוגמה לכך, שאם הייתי משאירה את ההכוונה ואת מה שצריך לעשות לעצמי זה היה נגמר בכעס, עצבים ומה לא? אבל זה לא מה שקרה…
 
בשבועות האחרונים ביקרתי באופן קבוע חברה שהייתה מאושפזת בבית החולים שערי צדק שבירושלים. אין מה לומר, שערי צדק הוא בית חולים נפלא עם מיטב הרופאים, אבל החניה בהחלט צריכה 'טיפול נמרץ'. כדי למצוא מקום חניה פנוי הנהג צריך להסתובב שם במין מעגלים בכל שטחי החניה, כשלפעמים בנסיעה המעגלית הזו אתה בעצם מסתובב סביב עצמך. וכשסוף סוף מתפנה מקום, תמיד יש שניים-שלושה נהגים שמתחרים ביניהם מי יתפוס את החניה ראשון.
 
נסעתי לחניות למטה וחזרתי לאלה שלמעלה, חלפתי על פני שורות של מכוניות עד שסוף סוף החלטתי לבקש מהשם שיעזור לי למצוא מקום חניה. לא היה שום טעם להיכנס ללחץ, למרות שלכאורה ההרגשה ברגעים כאלה היא של חוסר אונים. בכל פעם, תוך דקה-שתיים אחרי שביקשתי מהשם שיעזור לי למצוא חניה, פתאום ראיתי אדם שמגיע לכיוון הרכב שלו, נכנס ו… משאיר לי מקום פנוי לחנות את הרכב. ופלא, לא היו עוד נהגים בסביבה שיתחרו על המקום הפנוי. כך מצאתי את עצמי חונה תמיד בחלק של הכניסה לחניה. התענוג הזה נמשך כמה פעמים, בלי ויכוחים, לחצים ותחרות על החניה הפנויה עם עוד כמה נהגים. פשוט, חניה ששמורה רק לי.
 
ואתם בטח חושבים, 'נו, בסדר. בסוף כולם מוצאים חניה. אלוקים לא בדיוק עוזר לאדם לאתר מקום פנוי להחנות את הרכב שלו. אחרי הכל, בתרשים הכולל של הדברים, חניה היא לא דבר כזה חשוב, אז למה שבורא עולם יבזבז את זמנו על דברים קטנים כאלה?'
 
ואני אומרת, שהדברים הקטנים האלה מקרבים אותנו אליו הכי הרבה. כשאנו סומכים עליו בה-כ-ל! ולא משנה עד כמה הדברים נראים טריוויאליים, זה משהו שעוזר לנו להרגיש קרובים אליו כל הזמן. הוא אבא שלנו. הוא רוצה שנדע שהוא תמיד שם, מדריך אותנו ותומך בנו.
 
הוא עוזר לך למצוא את המפתחות שאבדו לך בבוקר, או שופך לך את הקפה על החולצה מסיבות שידועות רק לו. הוא עוזר לך לעבור את המבחנים והניסיונות שלך, או משכנע את הלקוח לקבל את הצעת המחיר שלך לפרויקט מצליח. הוא מביא את הכלב המעצבן של השכנים ליד הגינה שלך שיעצבן אותך, והוא שומר עליך כשאתה ישן. הוא "מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים, סומך נופלים, ורופא חולים, ומתיר אסורים, ומקיים אמונתו לישני עפר" (מתוך תפילת שמונה-עשרה). והחלק הכי טוב הוא, שהוא שם, מקשיב לכל קריאה שלך – 24/7. הוא לא מפספס אלפית שנייה מחייך ומקיומך. לא משנה באיזה מצב אתה נמצא ומאיזה מקום אתה קורא לו – הוא שם בשבילך. וגם אם נראה לך שזה משהו חסר חשיבות, בשבילו זה משהו גדול.
 
אם לא דיברתם עדיין עם בורא עולם על בסיס יומיומי, תנו לזה סיכוי. אבל קחו בחשבון שלא כל מה שאנו מבקשים אנו מקבלים מיד, אם בכלל. וחשוב גם לדעת שלא נוכל לקבל את התשובות אם לא נשאל את השאלות, כי השם רוצה אותנו, מתאווה לתפילות שלנו, כל כך רוצה שניצור איזה פתח קטן דרכו הוא יוכל להעביר את אורו העצום. זה מיזוג של כל הניצוצות הקדושים שבסוף יתאחדו למדורה ענקית של זוהר.
 
העניין של מציאת מקום חניה גרם לי להבין שאין עוד מלבדו! ואת זה ראיתי בדמות סטיקר שהיה מודבק על השמשה האחורית של הרכב שפינה לי מקום, באחד הימים בהם חיכיתי שתתפנה החניה ששמורה רק לי.