לשחרר, וזהו.

לילדים ומתאגרפים יש משהו
משותף – שנייה אחרי שהם חוטפים
נוקאאוט הם נעמדים על הרגליים.
אלא אם כן מישהו שם איבד את
ההכרה. לדעת לשחרר, וזהו.
 
 
אני מנסה… באמת שאני מנסה להיות אמא טובה. לא שאני לא טובה איך שאני. פשוט יש לי איזה פגם גורלי שמלווה אותי לאורך כל הדרך, ואני רק מנסה להיפטר ממנו. אם רק יכולתי לעצור את הכעס הזה שבי, אם רק יכולתי להיפטר ממידת הכעס, במיוחד כשזה מגיע לילדים שלי. לא בקשה הגונה? את האמת, אני כבר לא יודעת. היום יותר מתמיד אני רואה בבירור למה התכוון הרב שלום ארוש, כשאמר שהילדים שלנו הם המראה שלנו, מראה שמעבירה לנו מסרים מבורא עולם. הכעס שלי לא נראה רע עד שאני באמת כועסת, ואז אני מקבלת תזכורת: רחלי, זה באמת רע.
 
אני מחפשת את המישהו הזה שאפשר להפנות אליו אצבע מאשימה. הראשון היה הצד החצי העיראקי שבי. רק שזה לא תמיד עובד. למה? כי אחי, גם הוא חצי עיראקי והוא לא כועס! רגע, אולי יש לו יותר מהגנים הפולנים של אבא שלי? ואולי הגנים העיראקים שולטים רק בנשות המשפחה שלנו? ואיך אני בתור חוקרת גנטית?… בכל אופן, אני מנסה לחפש אשם אחר, אלא שאז אני מקבלת שוב פעם תזכורת כואבת, כן באותם רגעים שאני שוב פעם כועסת, ממש רוצה לחנוק (לא באמת) את אחד הילדים מרוב כעס. תגידו, מה יש בילדים שהופך אותנו לכאלה רגישים ופגיעים מכל שטות שלהם? איך הם מצליחים ללחוץ בקלות על הכפתורים הנכונים?

לאפשר להם לבחור
ילדים מלאכים
הג'וב הכי טוב בעולם
 
אני צוחקת כשבעלי מספר לי על 'היום הלחוץ' שהוא חווה. מצטערת, בעלי. אבל בשבילי, למרוח חיוך מזויף על הפנים או לדבר בצורה דיפלומטית על מוצר כזה או אחר עם הלקוחות שלך זה ממש קל ופשוט, מאשר לנסות לפתור את חילוקי הדעות שיש בין הילדים שלנו שחושבים שהם הבוסים שלנו. ממש תעלומה גדולה ועדיין לא מצאתי את הדרך הנכונה. לא שזה ישנה משהו, אבל בשורה התחתונה – הילדים הם אלה ששולטים בי, וגרוע מזה – הם יודעים את זה.
 
בשבועות האחרונים עשיתי כל שביכולתי ליישם את ההצעות הנפלאות שד"ר זאב בלן – פסיכותרפיסט הבית שלנו נתן לי. תוכלו לקרוא עליהן במאמרים: שוברים לי את הכלים, חוק ניוטון ומה שבסוף הבנתי. בכל אופן, התהליך לא היה חלק כמו שחשבתי. המסע שלי לא שונה מזה של רוב האנשים. אבל מצאתי את האינפורמציה שחיפשתי בנרות ושאני כל כך זקוקה לה. הימים הראשונים עברו עלי, יחסית, כשאני רגועה תוך כדי ההתמודדות עם הילדים. לפחות, זה מה שהם ראו. אבל אחרי הימים האלה, המעידות של 'פה ושם' התחילו לצוץ. מעידה קטנה של הרמת קול הפכה לצעקות צורמות יום-יומיים לאחר מכן. אתם יודעים כמה שזה קשה לא לצעוק על הילדים כשהם מעיפים מכוניות אחד על השני, או כשהם מכאיבים אחד לשני עם מקלות של מטאטא או עם רובה המים הגדול? לפעמים בא לי לקחת את הרובה ולירות לכל עבר, להרגיש לכמה שניות כמו 'א-לה טוני מונטנה'… זה מאוד קשה לא להגיב כשהם רבים ומרביצים אחד לשני. מה אני כבר יכולה לעשות? לפעמים אני מוצאת את עצמי בתוך סבך של רגליים וידיים שמנסות להגיע לזוג עיניים הקרובות ולחפור בהן. ולפעמים, אלה הידיים שלי שמחפשות את העיניים…
 
אבל הנה הדבר המדהים בילדים שלי – שתי דקות אחרי שה'רקלס-מאניה' חולפת, הם שוכחים מהכל וחוזרים לשחק כאילו שום דבר לא קרה. כמובן, שאחרי שתי דקות נוספות מתחיל סיבוב נוסף של 'רקלס-מאניה'… ושוב, ושוב, עד שהם הולכים לישון. וזה מתיש מכל הבחינות. אז מה מדהים בזה אתם שואלים? טוב, חשבתי לעצמי למה אני מרגישה סחוטה בסוף היום והם לא. ופרט לעובדה שהאנרגיות שלי נמצאות במרחק שנות אור מהאנרגיות שלהם, מה באמת ההבדל?
 
ואז זה הכה בי. בדרך כלל, ילדים נוטים להתגבר על דבר שהם חווים. הם מרפים מבחינה רגשית ולא נתלים במקרה שחוו. אני כמובן מדברת על דברים יומיומיים, שגרתיים, לא על מצבים טראומתיים חלילה. כשהבנים שלי רבים, ברגע שהקרב מסתיים הוא נשכח כלא היה. הם לא ידברו על זה, גם לא יחשבו על זה, לא יגררו אותו ליום אחר. הם פשוט מחליפים אות בקרב אחר. אבל לא אנו המבוגרים שננהג כך, נכון? אנחנו 'נתפסים' על כל דבר. לצערנו, לא משחררים את מה שהכאיב לנו בעבר (והעבר הזה יכול להיות אפילו חצי שעה קודם לכן). למה יש לנו את הצורך לאחוז בכאב? מה נרוויח מזה? למה אנו מחבלים בכל יום חדש שבורא עולם נותן לנו, כשאנו גוררים את המטען של אתמול לתוכו?
 
בכל יום אנו מקבלים הזדמנות חדשה ומרעננת. אבל מה אנחנו עושים? קמים מהמיטה בבוקר עם אותו כדור ברזל שמחובר לנו לרגל, גוררים אותו כל היום, וכך ממשיכים ליום הבא. הכדור הזה רק גודל ונהיה כבד עוד יותר… מניסיוני, אני רואה שאני היא האשמה. לפעמים, במקום לשחרר את הכעס בגלל שהם לא הקשיבו לי, או בגלל איך שהם ענו לי, אני כאילו מאפשרת לו לתפוס אצלי מקום, לא משחררת, וכך הוא הופך לכדור שלג-כעס גדול ובהמשך הופכת להר געש עיראקי. האם זה לא קורה לכל אחד מאיתנו עם מידה זו או אחרת? אתם מתארים לעצמכם כמה קלים נרגיש אם ניפטר מכל השליליות? פשוט, שחררו אותה כמו ציפור שעפה מהידיים…
 
אבל למה זה קשה? כשמדברים על זה, זה נראה מאוד קל לעשייה. פשוט לשחרר את העבר וזהו. אבל זה קשה, למה? במציאות, זה ניסיון ממש לא קל ומהיר. לשחרר רגשות שליליים לוקח לפעמים ימים, חודשים ואפילו שנים. ולפעמים, אנחנו אף פעם לא משחררים את כאב העבר. מה יוצא לנו מזה?
 
אפשר לראות את זה כך: נחתכתם ביד או ברגל, אתם חובשים את המקום כדי להגן עליו מזיהומים וכדומה. כשמגיע הזמן להסיר את התחבושת עם הפלסטרים הנצמדים, האם לא הכי טוב למשוך את כל העסק הזה בבת אחת? במיוחד אם מדובר ברגל או יד שעירות. כי לאט… אווווווטצ'! הכאב הופך למשהו מתמשך וממש לא הכרחי. התוצאה בשני המקרים זהה. ההבדל היחיד הוא הזמן בו אנו תולשים את התחבושת והפלסטרים – הזמן בו אנו חשים את הכאב והסבל. זה לא כואב פחות כשמוציאים אותה לאט, כמובן, אם לא מדובר ביד או רגל שעירה כמובן.

לשמוח בהם כל הזמן
התקבלה הודעה חדשה
לגונן בלי לחנוק
 
כך אני מרגישה, וזה בעצם מה שאני עושה לעצמי. במקום להוציא את התחבושת בבת אחת, אני מושכת אותה לאט, מחזירה, שוב מושכת, מחזירה… מה השורש של חוסר היכולת שלנו לשחרר וזהו? האגו! שמשכנע אותנו שאנחנו ממש, אבל ממש לא צריכים לסבול כך! האגו משכנע אותנו שזה לא מגיע לנו. לא מגיע לי שיהיו לי ילדים כאלה. לא מגיע לי שבן הזוג שלי הוא לא מה שציפיתי. לא מגיע לי שיהיה מינוס בחשבון בנק. לא מגיע לי בוס כזה מעצבן. לא מגיע לי…. ואפשר גם הפוך – מגיע לי בית מפואר יותר. רכב טוב יותר. עבודה טובה יותר…
 
אבל מי בכלל נתן לנו את הסמכות להחליט מה מגיע או לא מגיע לנו בחיים בכלל? אה, זאת כבר עבודה של היצר הרע. אם היו לנו ענווה ואמונה באמת היינו אומרים תודה על הכל, על כל דבר הכי קטן בחיים, על הטוב והרע (והמכוער…). כי עם אמונה, היינו יודעים שהכל מותאם לנו בדיוק כפי שבורא עולם החליט שיהיה לנו, בהשגחה הפרטית שלו, לכן ברור שהכל לטובתנו. כל העסק הזה של "לא מגיע לי" ו"מגיע לי" לא היה קיים בכלל במוח שלנו. כי כש'מגיע לי' ו'לא מגיע לי' נדחפים לחיים כל הזמן, יום אחרי יום, הכל נראה שחור, שלילי, כואב ומעצבן. שום דבר לא עומד בציפיות שלנו, ואנו הופכים לאנשים מלאים שליליות ופסימיות. זה בהחלט מוביל לייאוש, עצבות ואכזבה גדולה שהציפיות לא מתממשות.
 
וכשבורא עולם רואה שאנו לא מנסים להבין את המצב בו אנו נמצאים, ללמוד ולהבין ממנו מה הוא רוצה מאיתנו, את המסר שהוא מעביר לנו – הוא מגביר את הווליום. הבוס הופך לבלתי נסבל עוד יותר, בן/בת הזוג לא מפסיקים להתלונן ולנדנד, הילדים מעצבנים… וזה רק מחמיר, עד שאנו מגיעים לנקודה שזה כבר הופך לבלתי נסבל והמוצא היחיד הוא לברוח מהכל. זה טבעי, כך אנו חושבים, זה בסדר לסחוב את המטען השלילי הזה על הגב שלנו. קצת עצבים כל יום, זה בסדר, זה קורה לכל אחד, ואנחנו מצליחים להתמודד עם זה. אבל זה יכול לשבור אותנו. אנחנו חייבים לפקוח את העיניים הרוחניות שלנו ולראות – שזה סבל שאנו כופים על עצמנו, סבל רצוני. אף אחד לא כפה אותו עלינו! אין צורך לסחוב אותו על הגב כל יום, גם אם קשה לנו היום ומחר ומחרתיים.
 
זה משהו שאנחנו בהחלט יכולים ללמוד מהילדים שלנו. בסוף היום אנחנו צריכים לשחרר, וזהו. לצאת לטיול, לנשום עמוק, לדבר עם בורא עולם ולשתף אותו בכל מה שעובר עלינו. לספר לו מה כואב ולבקש ממנו שיעזור לנו להבין את המסרים שלו.
 
זכרו, בוס או בן/בת זוג מעצבנים הם רק מקל של השם. הם לא ה'אישו' האמיתי. זה הסוד של התפילה האישית (התבודדות): ברגע שאתה פותח את הלב ומנסה למצוא את השורש של הבעיה, בורא עולם יפתור את הבעיה הרבה יותר מהר משחשבת.
 
אתם יודעים, לילדים ומתאגרפים יש משהו משותף – שנייה אחרי שהם חוטפים נוקאאוט הם נעמדים על הרגליים. אלא אם כן מישהו שם איבד את ההכרה…