מכתב לירושלים

ירושלים יקרה שלי,
 
את לא מכירה אותי, אבל זכיתי לגור בגבולותייך הקדושים בארבע השנים האחרונות. ארבע שנים שהיו מלאות בתנופה אדירה, ארבע שנים הכי סוערות בחיי: שנות התשובה שלי. החזרה שלי, או יותר נכון – המסע שלי חזרה אל אלוקים.
 
הכל התחיל איתך, יקירה. ביקור בכותל המערבי בעקבות בר מצווה של משפחה רחוקה מתורה ומצוות, ובקושי עם כיסוי ראש, כשבעלי ממהר אותנו להגיע בזמן לתפילת שחרית שהתעכבה בגלל פקקי התנועה הכל כך מוכרים שלך. הדמעות שזלגו על פניי התחננו להרגיש משהו כשהייתי מוקפת בתיירים מכל הארצות, נעים מצד לצד, לוחשים, אחוזים יראת כבוד.
 
אבל למה, יקירה, לא הרגשתי כך?
 
ואז זה קרה. האבנים העתיקות שלך התעוררו מההשתוקקות שהייתה בליבי להרגיש שייכת, הן הפכו למשהו חי בשבילי. העדינות שלהן והקרירות בחלקן העליון הפכו לחום נעים עם כל נשימה שלי, וגם אני הצטרפתי לקהל הלוחש והמתפלל, המרגיש והבוכה. פתאום ידעתי, בצורה ברורה, שהשכינה הקדושה נמצאת לידי ממש. לא רציתי ללכת משם.
 
אוי ירושלים, את הקשבת לי. תוך חודשים ספורים עברנו מפרבר במרכז הארץ למרכז העולם: ירושלים העתיקה. בזוהר מהול באירוניה אך גם עם אמונה, אני, מכל המתנגדים העקשנים והשכלתניים שיש, סוגרת מעגל בארמונו של המלך. זה היה שמימי. וזה לא היה להרבה זמן.
 
במשך שנה אינטנסיבית זכינו במושבים הכי טובים של ההצגה הרוחנית הכי טובה בעולם. טיולי השבת לכותל עם הילדים, הפסיעות בסמטאות הרובע היהודי לקנות לחם וחלב, הטבילה במקווה של מלאכים, התענוגות היומיום האלה הם יותר מדי בשביל מישהי כמוני.
 
אבל הפסגה, נקודת האור הכי גבוהה שאי אפשר להשוות אליה שום דבר, הייתה הישיבה בין המון האבלים ביום תשעה באב, כמו מי שחזרה משם וחיה מחדש. איך אדם יכול להביע את הכרת הטוב על הזכות של אחדות ירושלים, כשאנשים רבים מתכחשים לזה? איך אדם יכול להגיע למונח של רגשות מעורבים בגלל הרס, חורבן ואובדן, ויחד עם זאת – שמחה מוחלטת? איך אדם מועך את הגאווה של להיות "נבחר", בו זמנית עם החיבור לענווה ומידת האחריות במשימה מעוררת כבוד ויראה בלהיות תושב ירושלים העתיקה? בזה, כנראה נכשלתי.
 
אח, ירושלים. אחרי שנת התעלות אחת נאלצנו לעזוב את "הרחם", האינקובאטור הרוחני שלנו, לארוז את כל השיעורים והמסרים שלמדנו ולחתוך את חבל הטבור ולעבור לאחד הפרברים שלך. בהתערבות שמימית ברורה עברנו לאחת השכונות המעוררות ויכוח ודיונים רבים סביבה, התחלנו את השלב השני בחיקך בשכונת מאה שערים.
 
בין קהל רב, הפעם קהל עם פנים רציניות, לבושי שחורים וגרוב גרביים, חסידים ממהרים, שני דורות ברורים – מבוגרים וצעירים – תהינו מה תהיה התוצאה של הזמן בו אנו גרים שם, וכמה זמן נגור שם? כמה זמן אנחנו נחזיק שם מעמד? אם המעבר מהעיר העתיקה היה טראומתי, הרי ששום דבר לא הכין אותי לתשעה באב מחוץ לחומות העתיקות שלך. זה היה טראומתי בגלל שבקושי הקדשתי לך זמן, בקושי עשיתי הפסקה לחשוב עליך, עד ליום בו אנו מתאבלים על חורבנך. רק נס שחוויתי בתפילה האישית (התבודדות) הציל אותי, ולחישה של בורא עולם שהורידה לי זרם של דמעות חמות ומרעננות על הלחיים. הפעם, האבלות הייתה אמיתית מכיוון שכבר לא גרתי ונשמתי מתוך ליבו של העולם.
 
ועכשיו, ירושלים יקרה, אחרי שלוש שנים ושלוש נשמות יקרות חדשות נוספות, אני יושבת וכותבת לך את המכתב הזה מהבית החדש שלי במרכז הארץ, קרוב למקום בו גרתי לפני שעברתי לגור בגבולותייך, כחוט השערה כמו שרבי נחמן מברסלב היה אומר. כל כך הרבה דברים קרו, ומעגל של כל כך הרבה דברים נסגר. אך עדיין, השינויים הם עצומים, כל כך עצומים, עד שכמעט שכחתי להתאבל על שעזבתי אותך, את הגבולות המגנים שלך.
 
ירושלים, הבית והנשמה שלנו, קיבלתי אותך כמובנת מאליו. למרות שכל כך רציתי להישאר כנראה שלא התפללתי מספיק, ועכשיו לאלוקים יש תוכניות אחרות בשבילי. אני לא יכולה להרשות לעצמי ליפול לעצבות בגלל המחשבה הזו. אבל מי יודע את דרכיו של השם? בכל אופן, בתשעה באב הזה שוב אבכה עלייך ועל האובדן.
 
אולי עכשיו אני יכולה לראות את כל זה כהישג. טעמתי את מתיקותך, ירושלים, גרתי ונשמתי את קדושתך, למרות שרדפתי אחרי דברים גשמיים ומטופשים. המגורים בגבולותייך השרישו בתוכי הרגשה עמוקה של מה זה לאבד אותך, ולא רק אני מרגישה את זה – כולנו. תשעה באב יישאר בתוכי עם משמעות עצומה, מכיוון שעכשיו איבדתי אותך פעמיים: פעם אחת לפני אלפי שנים, ופעם שנייה לפני כמה שנים. פעם בחיים קודמים, ופעם בחיים האלה.
 
ועד שלא חשתי את זרועותייך המחבקות והאוהבות כשגרתי בתוכך, אני מתביישת לומר, אבל לא ממש הערכתי אותך כראוי. עכשיו אחרי שאהבתי, איבדתי ולמדתי – זיכית אותי במתנה עצומה שאשמור אותה עמוק בתוכי, ואולי עם כתיבת המכתב הזה אליך אזכה לחלוק אותה באמת עם כולם.
 
את מתנת הכאב והאבלות על חורבנך.
 
עם אהבה והמון דמעות
יהודית לוי
תושבת לשעבר