מחוברים לבדידות

באוטובוס, ברחוב, בבית, במסיבות. הם יושבים עם הטלפון, ולא חשוב איזה דור הוא. הטלפון, כמובן. הם מדברים, צוחקים, מספרים משתפים ומתנתקים מהסובב אותם.
 
אפשר לראות קבוצות בזמן הפסקה בבית הספר. בנסיעות משותפות באוטובוס. כל אחד והחיים הפרטיים שלו. כל אחד והטלפון שלו. ואם אתם לא מהזן הזה שמדבר בטלפון ארוכות, אתם תשבו ותמתינו בסבלנות, בבדידות.
 
והדור השלישי והשלוש וחצי ואינני יודעת מה עוד, מאזין לשירים, רואה סרטים, מגיב ברשתות החברתיות. אלו מול אלו הם יושבים ביחד, אך באמת, כל אחד לחוד. לגמרי! כל אחד והאייפון/סמארטפון שלו.
 
זה מאלץ אתכם לחפש משהו בטלפון הפרטי שלכם,
 
זה מאלץ אתכם אולי להתחפר בבדידות,
 
כי באמת אין עם מי לדבר.
 
אולי אם תתקשרו אליו…
 
בבית עם המחשבים, בחוץ עם הטאבלטים, אייפד/אייפוד וכל השמות המוזרים שנכנסו לשפה העברית ועושים בה ובחברה שמות.
 
הרשתות החברתיות מספקות חיבור לרשת, אבל אינן נותנות מענה לבדידות הפושטת והולכת, אלא רק מגבירות את הצורך להגיד עוד משהו בטלפון או בצ'טים. לכתוב סטאטוס חדש בקיר שלך בפייסבוק.
 
ואז, מתחילה ההמתנה המורטת. כמה 'לייקים' יהיו? כמה תגובות?
 
אין מנוח. אין שלווה.
הבדידות רק מעמיקה.
 
צריכים כישורי חיים? הם כבר מנותבים ל'צריכים כישורי התחברות'.
 
כך, אט-אט, צומח לו דור שמנותק ממה שקורה סביבו ומתרכז בשארית כוחותיו הנפשיים לחיבורים הוירטואליים, בתקווה למענה כלשהו. לשמחה. לקשר. ליחס. למשהו.
 
זה לא קורה כל הזמן, אבל ההמתנה והמתח מגבירים את הלבד. ואז, מחפשים עוד מקום, עוד רשת להתחבר, עוד חור להישאב אליו וליפול חלילה.
 
כל זה מערער את הנשמה ויוצר בועה פרטית לכל אחד. בועה שכבר לא בטוח אם רוצים לצאת ממנה. למה? כי לא מכירים משהו אחר.
 
יש בתי ספר שיוצאים למלחמת חורמה נגד תופעת האייפונים ושות' ו"מאלצים" את התלמידים להביט זה בזה. את החברה להתקבץ ולהביט בעיניים אחד של השני. איש על רעהו ולא על מסכים מהבהבים ללא סוף. ונראה שזה יהיה תפקידם העיקרי של בתי הספר בשנים הקרובות – ללמד את הילדים מהי חברה אמיתית-אנושית.
 
ברור שכל מה שקורה עם הילדים, אנחנו ההורים אחראים לו. ולא רק בגלל שקנינו להם את הטלפון. הרי גם אנחנו, ההורים, רוצים קצת שקט.
 
ואולי זה נובע בכלל מתחושת הבדידות של המבוגרים. בדידות שנובעת מתחושת ההחמצה, מתחושת ההישגיות, מתחושת הצריך להספיק והרבה. להצליח בקריירה, בחברה, במשפחה. אין מנוח ואין שלווה במרוץ הגדול והמתיש הזה. ולא רק, גם התקשורת קורצת לנו עם עוד מכשירים משוכללים ומדהימים שהדעת לא צפתה, שהדמיון לא שיער.
 
וכך, תוך קריאת מאמרי זעם ותסכול נגד המחשבים החדשים והסמארטפונים למיניהם, מול הקריאות להתנתקות ולהשתחרר מכל הווירטואלי הממכר הזה ולהתחבר למציאות, אנו קוראים במקביל, בדיוק באותו מקום, באותו דף אפילו, כתבות המספרות לנו ניסים ונפלאות על הדור הבא והמופלא,.
 
הדור החדש של המחשבים והטלפונים החדשים.
 
אז, ריבונו של עולם, איך אפשר להתנתק מהבדידות הזאת?!