מה בתפריט?
"תאכלי אורז אחד-אחד ולא בדייסה, כי כרגע את בעצמך דייסה. ירקות כתומים יעזרו לכישרון שלך לפרוח, ואל תטחני את המרק כמו שאת טוחנת את עצמך". התפריט החדש שלי, בתיאבון לי.
כנראה, העובדה שאני מתכוונת כל כולי לבירור המוחלט אחרי האמת הובילה את אותו "בירור" להיות עצמאי בשטח, להשריש שורשים, להצמיח ענפים ועלים וכבר הוא מאיים להשתלט לי על כל המרחב.
וכך, במסגרת ההשגחה הפרטית ובזכות העובדה שהקדוש-ברוך-הוא אוהב אותי נקלעתי לחדרה של אישה מיוחדת במינה, שבז'רגון הבית נקרא לה 'טיפוס'…
לא אחשוף את שמה, מכיוון שלא הצלחתי לקבל את רשותה לפני כתיבת המאמר, רק אומר שבמקצועה היא תזונאית בכירה, ואוסיף שהנסיבות בהן מצאתי את עצמי יושבת מול הגברת, כוססת את ציפורניי במתח מהידיעה שאיאלץ לעשות שינוי מהותי בתזונה שלי ולבלות עוד זמן במטבח – המקום האהוב והשנוא עלי כאחד, מפנות שוב אצבע מאשימה אל עבר אימי הדואגת והאוהבת, שלעולם אינה מתייאשת אל מול הסבל של ילדיה (אמא, שוב תודה…).
החדרון הקטן מלא בתעודות, מאמרים, ספרים וכתבים על תזונה, ואני יושבת ומתבוננת סביבי, מחכה למוצא פיה. אחרי תחקור ראשוני על פרטים טכניים בחיי והסיבה הרשמית לבואי, ואחרי עיון בבדיקות הדם שהבאתי איתי – מתחילה הגברת לדבר.
אני מודה ומתוודה שהשפה שהיא דיברה הייתה מוכרת לי, אך לא הבנתי כמעט אף מילה. בשפה גבוהה, בדיקציה מוקפדת ובשפתיים קפוצות הסבירה לי הגברת מאין באתי ולאן אני הולכת. אני בכלל ציפיתי שהיא תדבר על אוכל, אך השיחה נסבה סביב מהות הנשמה שלי מאז שהגיעה לעולם, ומה קרה לה במהלך הדרך.
לפתע נבהלתי כי היא כעסה עלי מאוד. אחר כך הבנתי שזה מתוך כאב, אכפתיות ודאגה אמיתית של אישה לאחותה. "התרחקת מעצמך מאוד" היא נזפה בי בצעקה, "הלכת לאיבוד. מחקת את עצמך עד עפר. זה כל כך כואב לי לראות בחורה כישרונית כמוך שמבטלת את עצמה בתואנות שונות ומשונות".
ואני בהלם גמור, מנסה להגן על עצמי, לא מבינה איך קרתה התפנית בה הגעתי לקבל תפריט מאוזן ובריא, ובמקומו קיבלתי סטירת לחי מצלצלת.
"אני עושה עבודת המידות, מתאפקת, מוותרת. עכשיו זה תורם של הילדים, של בעלי, של הבית. אני שם בשבילם…"
לשמע המשפט האחרון שהוצאתי מפי, היא מעלה את קולה בזעקה: "אבל את לא מבינה??? תיכף לא יהיה שם אף אחד להכיל אותם. מרוב שוויתרת על עצמך, אין כבר כמעט עצמך… הגוף שלך נחנק. אין לך אוויר. את גמורה, עייפה, עצובה, בטענות רומנטיות של עבודת המידות. את לאט מחסלת את עצמך וכמובן שאת כל הבית איתך. את עיקר הבית. את צריכה להיות חזקה בשביל שכולם יוכלו להישען עליך. קודם כל תעניקי לעצמך ואחר כך תראי שכל הבעיות בבית יסתדרו מאליהן. את מניקה את ילדייך במקום להעניק להם. תשחררי אותם, תני להם אוויר וכך כולם יוכלו לנשום טוב יותר. את עושה נזק לעצמך, לבעלך ולילדייך, ובטעות חושבת שאת מטיבה איתם".
ואני מקשיבה…
"חסל סדר לאכול את השאריות של הילדים מארוחת הצהריים, חסל סדר לחטוף ביס פה וביס שם בין לבין. חסל סדר ויתורים על ארוחת בוקר בגלל שאת עסוקה מדי, או מתעצלת להכין לך אחרי הסנדוויצ'ים המושקעים לכל השאר. את יושבת בשקט לאכול ארוחות מסודרות שלוש פעמים ביום, ביניהן עוד ארוחות ביניים קטנות ובשעות מסודרות".
"ומה לעשות אם הילדים קוראים לי באמצע?" שאלתי.
"תלמדי אותם שכשאמא אוכלת לא מפריעים!" הייתה התשובה הנחושה והמוחצת.
דמעות עולות בעיניי. כך קורה לי תמיד כשהאמת צפה על פני השטח, גלויה וברורה לעיני כל. השם אוהב אותי, הוא רואה בסבלי ושלח שליחים לעזור לי. הוא יציל אותי. יש לי תקווה. תקווה להיות חזקה, שמחה, ערנית, חיונית, נושמת, מדויקת, מחוברת ומכילה. אולי אני אוכל אפילו לפנות מקום לעצמי, אולי לעוד ילד שאני כל כך רוצה ולא יודעת מאיפה יבואו הכוחות….
שקט.
היא נותנת לי רגע לעכל את דבריה לפני שהיא ממשיכה את דבריה:
"את צריכה לאכול אוכל שיעזור לך להבדיל את עצמך, שיעזור לכישרון שלך לפרוח ולא יחנוק אותו כמו שעשית עד עכשיו. אוכל שיעזור לך לקבל את השפע שהקדוש-ברוך-הוא רוצה להעניק לך ואת מסרבת לקבל. תאכלי אורז אחד אחד, אבל לא בדייסה, מכיוון שאת בעצמך כרגע דייסה. ירקות כתומים יעזרו לכישרון שלך לפרוח, ותאכלי אוכל פושר, כמו של הילדים. אוכל קר משקף את הקרירות כלפי עצמך. אל תטחני את המרק כמו שאת טוחנת את עצמך. תאכלי ביצה קשה כל בוקר על מנת ללדת את עצמך מחדש…."
וכך היא המשיכה לתת לי הוראות לתפריט חדש שיעזור לי לעשות את השינוי שהנשמה שלי מייחלת אליו. השינוי שיעזור לי לעמוד שוב על הרגליים ולהיות אמא טובה יותר, אישה טובה יותר ואדם טוב יותר, שינוי שיחזיר לי, בעזרת השם, את החשק לחיים שהיה לי בנעוריי ואיבדתי אי-שם במהלך הדרך….
"אף פעם לא אוכל לאכול בצקים ודייסות?"
"בודאי שכן" היא השיבה ונתנה לי תקווה. "ברגע שתהיי מאוזנת, ותלמדי לתת לעצמך, תוכלי לאכול מה שתרצי וההשפעה לא תהיי הרסנית".
הפגישה הסתיימה ואני יצאתי המומה לגמרי. אט אט התחיל להתנגן לו שיר חדש בלב. שיר שהוא מזון לנשמה. כמו יצאה ממחבואה בתוכי סוף סוף חבצלת השרון, לשיר את שירה האמיתי בקולה הנעים, לכבד כבוד השם ובכך גם את עצמי.
"קבל רינת עמך, שגבנו, טהרנו נורא".
כ"ח תשרי התשע"ח
10/18/2017
אכילה
אם היא תסכים אשמח אם תוכלי להעביר לי את שמה של המטפלת
כ"ח תשרי התשע"ח
10/18/2017
אם היא תסכים אשמח אם תוכלי להעביר לי את שמה של המטפלת