גאולה

לפני שנה נפטרה גאולה, אשתו של שמואל, השכן הקשיש שלנו, שגר בקומה הראשונה של הבניין. אנחנו גרים פה כבר כמה שנים, אבל אף פעם לא ממש שוחחנו איתם. האמת היא שלמדתי את שמה רק ממודעת האבל.
 
שמואל וגאולה כבר היו מבוגרים. יש להם שני ילדים בוגרים שגרים מחוץ לעיר, והם היו מגיעים לפעמים עם הנכדים. גם היום הם עדיין באים לבקר את שמואל, שיוצא מהבית אפילו פחות מאז נפטרה אשתו. למרות גילו – אני מניח שהוא בן למעלה מתשעים – הוא עדיין גבוה וזקוף, ורק לפעמים מתגנב העצב מעיניו אל כתפיו, והן צונחות מעט, מזכירות לרגע את אבלו ואת שנותיו הרבות.
 
אתמול פגשתי אותו לרגע בכניסה לבניין ושאלתי לשלומו. "היום הוא יום השנה למותה של אשתי", הוא סיפר לי ברגע לא אופייני של גילוי לב. בדרך כלל הוא שתקן. רק מחייך ואומר שלום וממשיך בענייניו.
 
"איך אתה מתמודד?" שאלתי.
 
"בוא, תיכנס אלי לרגע", הפתיע אותי. "בוא תראה את הפינה שעשיתי לזכרה".
 
נכנסתי. בפינת הסלון של הדירה הקטנה הראה לי שמואל את התמונות שתלה ופיזר על השידה. על שולחן קטן במרכז הסלון דלק נר נשמה.
 
מהתמונות ניבטה גאולה שלא היכרתי. אישה צעירה שחורת שיער ולבושה בפשטות. תמונות שלה במחנה פליטים באירופה אחרי המלחמה, בספינת מעפילים, עם מגזמה בלב מטע בארץ ישראל. "השדה הזה הוא כאן בתל אביב", חייך שמואל. "פעם לא היו פה בניינים ושכונות. כשהגענו לכאן היו פה פרדסים".
 
עוד ועוד תמונות הוא הראה לי: תמונות מהחתונה. הוא והיא וילד קטן בעגלה. שניהם עם הילדים במצעד יום העצמאות. תמונות מטיולים שעשו בחו"ל בעשורים האחרונים. חיים שלמים של איש ואישה שלא הכרתי מעולם.
 
אחרי כעשר דקות רמזתי לו שאני חייב ללכת לענייני, אבל הוא המשיך לעכב אותי. סיפר לי איך הכירו במחנה ריכוז בפולין. איך ברחו ביחד מאימת הנאצים והצטרפו לפרטיזנים ביערות. איך העפילו ארצה אחרי המלחמה והספיקו להתנדב לפלמ"ח. איך השתקעו בבתים הקטנים של רמת החייל. "אז עוד לא היו פה וילות. רק צריפים של פליטים ופועלים", צחק.
 
נשארתי שעה, לומד את שמותיהם של בניו ונכדיו, ואת סיפור המשפחה. את טרגדיות מלחמת העולם השנייה ואת השמחות שידעו כאן בארץ, עד שלקחה אותה המחלה.
 
בסוף לא התאפקתי ואמרתי: "שנים אנחנו גרים באותו בניין, שמואל, למה אף פעם לא סיפרת לי את כל זה?"
 
"כי בקרוב כבר לא אהיה יותר", אמר לי. "ולפעמים אני לא בטוח שהסיפורים האלה מעניינים את הנכדים שלי. אבל אתה, אתה בחור צעיר. אתה סופר. לך צריך לספר את הסיפור הזה, כי אולי אתה תזכור ותמשיך לספר אותו. וכל עוד אנשים יזכרו את גאולה שלי, משהו ממנה יישאר בחיים".
 
ומאז אני חושב על הדברים שלו. ועל גאולה. משנן את סיפורה, את גבורתה הפשוטה. העולם שלנו מורכב מכל כך הרבה נשים כמוה, אנשים קטנים שנשכחו. רק היכולת לזכור את האנשים הללו מותירה אותם ואת מעשיהם איתנו. היכולת הזו מזכירה לנו מי אנו ולאן אנחנו הולכים.
 
ואולי, אני חושב, אולי זיכרה של גאולה הוא שמקרב את הגאולה.