לא איש הפח

גוף האדם הוא פלא פלאים, נס של ממש, יצירה חכמה מאין כמותה. אין מה לומר. סימן ברור ואפילו עדות חיה (תרתי משמע) שאלוקים עיצב אותו בחכמה לא מהעולם הזה, כזו שבאה ממקום גבוה ונמצאת במרחק שנות מזו האנושית הקטנה והמוגבלת. אך לצערנו, בחוץ מסתובבים לא מעט אנשים שמסרבים לקבל את העובדה הפשוטה שאלוקים ברא אותנו עם מטרה ברורה ומסוימת. ובמקום, מעדיפים להאמין שאנחנו תוצר אקראי של תאים שחברו יחד איכשהו, באקראיות מוחלטת, והפכו (רק השם יודע איך) לאדם בנוסחה שאנחנו מכירים. שוב ושוב ושוב, קשה לי להבין את האנשים האלה, כל שכן להתחבר אליהם.
 
הנס והמסתוריות של הגוף האנושי הם הסיבה שהובילו אותי ללימודי רפואה, אותם הפסקתי מסיבות אישיות. פרט לשלמות והגאונות שיש בגוף האדם, מה שהדהים אותי יותר מכל הייתה השאלה, שבאותה תקופה לא הצלחתי לקבל את התשובה הנכספת: המוח אומר לגוף מה לעשות, אבל מי אומר למוח מה לעשות?!?
 
יש פה עסק רציני ואי אפשר לשבת בשילוב רגליים, אז בואו נתחיל איתן. הרגליים שלנו הם יצירה מדהימה בפני עצמה. האם ידעתם שלא משנה בן כמה יהיה האדם, עור רגליו אף פעם לא מתבלה ונשחק? קחו לרגע צמיג: אחרי אלפי סיבובים על הכביש הגומי שלו נשחק וצריך להחליף את הגלגל. גם אם אדם היה צריך ללכת יחף כל חייו, נכון – עור כפות רגליו היה נראה מזעזע, אבל עם טיפול נכון הנה לכם עור חדש ונפלא..
 
פעם הייתה סדרת ילדים עם דמות שקראו לה גומבי, טיפוס ירוק כזה חסר מרפקים. ניסיתם פעם ללכת כמו גומבי, בלי מרפקים? זה לא קל ובבקשה תנסו את זה בבית ולא ברחוב, זה לא נראה טוב. איך החיים היו נראים בלי יכולת לרוץ, לשבת או לקפוץ? מה היה קורה אם לא היינו יכולים לסובב את הידיים? איך היינו אוכלים? כל פעם שהיינו מנסים לזוז זה היה כואב. תשאלו אדם שסובל מדלקת פרקים והוא כבר יאמר לכם עד כמה הכאב הזה בלתי נסבל. בכל אופן, הבורא יצר אותנו עם מרפקים וסחוסים כך שאנחנו אפילו לא מרגישים את הפעולות שלהם בתוכנו. כמה פעמים אנחנו צריכים לומר תודה רבה לבורא עולם שלא ברא אותנו כמו איש הפח, הטיפוס המתכתי מהקוסם מארץ עוץ, זה שכל הזמן היה צריך בהישג יד פח שמן כדי שלא יחליד…
 
הבאה בתור היא מערכת העיכול. אתם יודעים, הבטן היא כמו מכונת שטיפה, מערבבת ומתסיסה את האוכל שמגיע אליה ומפרקת אותו. לאורך כל תהליך העיכול האוכל עובר פירוק עד לחלקים הקטנים, לחומרים שהגוף צריך. וזה נס בפני עצמו, שמערכת פנימית יכולה לעשות את הפעולה הזו מבלי שנלחץ על כפתור כלשהו. רוב הזמן, ותודה לא-ל שכך, אנחנו לא מרגישים את הפעולות של הבטן. אתם מבינים באילו רחמים מדובר? נסו להיזכר בפעמים בהן סבלתם מכאבי בטן, שלשולים, הרעלת מזון, או כל תופעה וכאב שיכולים לאמלל אדם כשזה מגיע לבטן שלו. תארו לכם מה היה קורה אם היינו צריכים להרגיש את הבטן כל היום… לא נראה לי שמישהו מאיתנו היה רוצה לאכול.
 
קדימה לריאות. עוד נס אדיר בפני עצמו. דמיינו לעצמכם שהיינו יכולים לשלוט בנשימה, כלומר לנשום מתי שאנחנו רוצים. אם זה מה שהיה, מזמן כבר הייתי עוברת לעולם שכולו טוב, כי כמו שאני מכירה את עצמי הייתי שוכחת לנשום… נשימה עמוקה היא כל כך משחררת, ממש מתנה מבורא עולם. זה מרגיש כל כך טוב ומרגיע. זו גם דרך נפלאה להוריד את לחץ הדם ולהקל על מערכת העצבים. אז למה אתם מחכים, תנשמו עמוק, ועכשיו תשחררו. נפלא, נכון?
 
ומה היה קורה אם הגוף שלנו לא היה בפרופורציות הנכונות? תחשבו על זה. תארו לכם רגל גדולה, אבל ממש גדולה, איך זה היה נראה? וכפות ידיים קטנות, אבל ממש קטנות? איך נחזיק דברים? או אצבעות גדולות מאוד – איך אפשר לצחצח שיניים?! ותארו לכם שהיו לנו קרומים בין האצבעות, כמו הברווזים? אה, הנה שאלת השאלות – איך היינו עונדות את טבעת הנישואין, הא? והאף, אמא'לה האף, תארו לכם מה היה קורה אם האף היה גדול פי שלוש או ארבע ממה שהוא עכשיו… הצילו! והעיניים – צרות צרות עד שבקושי אפשר היה לראות. מפחיד לא?
 
אגב, אם כבר הזכרנו את העיניים, אז ברור שכולנו יודעים ומבינים שהעין היא יצירה מדהימה בפני עצמה. כן, ממש כך. תנסו להיזכר בשקיעה או זריחה, או בנוף מדהים שראיתם לאחרונה ונהניתם ממנו מאוד – האם אמרתם תודה לבורא עולם שנתן לכם זוג עיניים לראות את זה? וזה לא רק לראות, אלא ליהנות, והנאה כזו היא לכל הקומפלקס הזה שנקרא גוף-נשמה.
 
ואם כבר מדברים על זה, אני לא חושבת שהבורא היה צריך לברוא אותנו עם איברים וחושים כאלה מדהימים. כי כידוע, הם לא הכרחיים להישרדות שלנו, אז למה בכל זאת יש לנו אותם? הרי אנחנו לא צריכים את חוש הטעם כדי לאכול, ויכולנו להסתדר בסדר גמור אם היינו רואים את הכל באפור. אין זו אלא מתנת חינם נפלאה של בורא עולם. איזה בזבוז זה היה אם לא היינו יכולים להרגיש את טעמו הנפלא והמתוק של איזה שוקולד איכותי בתור קינוח, או ליהנות מריח העוגה הנאפית בתנור, מהתבשילים המהבילים על הגז… אלוקים, איך שאני אוהבת אוכל!
 
אחרון אחרון חביב, וכאן גם הגענו לכתר של הבריאה – המוח האנושי. איבר מסתורי זה אינו בר השגה, הבנה או תפיסה אצל שום אדם, כל שכן אצל המדענים. פרט לתפקידו כמווסת ומסדיר מיליוני תפקודים שונים ומורכבים בגוף האדם כל שנייה, המוח הוא גם השער לנשמה. בתמצית, אנחנו יכולים לנסוע בזמן וביקום או בכל מקום שנרצה, לחצות אלפי שנים, להגיע לימים בהם היו ממוטות בעולם, לטוס לירח, לשבת על כסא נוח בכוכב מאדים, ומה לא?!?… כן, זה חלק מהעניין של המוח, אפשר לחשוב, לדמיין, לטוס ולעוף. אנחנו יכולים להיות בכל מקום שנרצה ובכל זמן שנבחר.
 
מי יכול להרהר ולהעלות ספקות בליבו על קיומו של הבורא, בפרט אחרי שמתבוננים קצת, אבל ממש קצת, כמו שעשינו עכשיו, על הגוף שקיבלנו במתנה? אפילו כוכב הלכת הגדול ביותר ביקום לא יכול להשתוות לגוף האדם, שקטן ממנו פי כמה וכמה! נכון, הכוכבים אומנם מורכבים אבל בהחלט חסרים חלק עיקרי אחד – הם לא יכולים להיות שותפים של הבורא בבריאה. זה מה שמקנה לנו את הכותרת המהודרת "נזר הבריאה" – הפסגה של הבריאה. ואני לא מתייחסת לזה רק במובן של פריה ורביה, אלא גם במובן של הפוטנציאל הפיזי הטמון בנו. אנחנו יכולים להפוך, בקסמי קסמים (כלומר בלישה ואפייה…) מעט קמח לפיצה טעימה, ולבנה בודדה לאחוזה ענקית ויפה.
 
אז תעשו טובה ותתבוננו כל יום על עצמכם ותעריכו, תגידו תודה לבורא שעשה מאיתנו בריה כזו מיוחדת, נס מהלך זה לא מילה. וכל המוסיף הרי זה משובח, אל תגבילו את עצמכם בכלל ותראו כמה מדהימים אתם. כי לא, אנחנו לא איש הפח.
 
פיו…איזו הקלה.