כד הזהב שבסוף הקשת

זה מעצבן. כי כשאתה רואה כאלה
ניסים, בעיקר בחשבון הבנק שלך,
אני לא מפסיקה להתפלא על עצמי
איך אני עדיין מחפשת את כד הזהב
שבסוף הקשת.
 
 
"סימן מובהק לביטחון בבורא עולם הוא כאשר מחשבותיו של האדם לא מתמקדות בכסף" (הרב שלום ארוש, ספר בגן האמונה)
 
במיתולוגיה האירית, כד הזהב שבסוף הקשת הוא לא יותר מאשליה מתעתעת ומאכזבת. גם אם אנחנו לא חושבים על כסף בכמות מסחרית, רובנו נשמח אם יהיה לנו ביטחון כלכלי. זה מרגיש טוב מכיוון שזה נותן לנו גישה, אופציות, וזה משלם לנו על הדברים בעולם הפיזי-גשמי בו אנו חיים. וכיהודים שומרי תורה ומצוות, זה עוזר ומקל עלינו לעבוד את הבורא ולקיים את המצוות החשובות, כמו צדקה, מעשרות וכדומה.
 
כד הזהב.. התבוננתי על זה, רואיתי שיש הרבה דברים בלימוד של ברסלב על מידת הביטחון והפרנסה. וכשחיפשתי בספר משנה-החיים של הרב שלום ארוש – בגן האמונה, משפט שאפתח איתו את המאמר הבחירה הייתה את זה שקראתם בהתחלה. תוך כדי הקלדת המאמר הבנתי שאולי אני נגועה בזה, שאולי אני מתמקדת יותר מדי בביטחון כלכלי, הרבה יותר ממה שאני מוכנה להודות. ההשגחה הפרטית היא זו שהובילה אותי לציטוט החזק הזה.
 
אני ברת מזל, בזה אני חייבת להודות. מעולם לא היו לי חובות. אומנם לא גדלתי בבית של עשירים, אבל מעולם לא הרגשתי חיסרון גשמי כלשהו (וזה משהו שהיום אני יודעת ואני לא מפסיקה להודות לבורא על זה). לא היו לנו ביטחונות כלכליים שנתנו לנו גב וביטחון לעת צרה, אבל אני כן עשיתי את זה כשגדלתי והתחלתי לעבוד. המשכורת שלי כמזכירה לא הייתה גבוהה בכלל. בעצם, אף פעם לא הייתה לי משכורת שצחקתי בגללה כל הדרך לבנק, מה גם שאהבתי לעבוד במקומות עבודה עם סביבה נעימה, עדיפות למקום שמעודד יצירתיות, אבל גם מקום שהמשכורת בו מתחת לממוצע במשק. אז העדפתי לחסוך קצת, דבר שבא לא מצד האמונה אלא מצד המעשי של העניין.
 
החיים שלי השתנו מאוד בשנים האחרונות, וביטחון בבורא עולם הפך למושג חשוב יותר מרק ביטחון שקשור לפרנסה.
 
כמו שאמרתי, תמיד עבדתי בסביבה יוצרת, אבל זה הגיע לנקודה שכבר הרגשתי חוסר סיפוק עם מה שאני עושה. הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו מקצועי, רק שלא ידעתי מה. עזבתי את מקום העבודה והצטרפתי לצוות עבודה בארגון תורני, צעד שראיתי כזכות גדולה בשבילי.
 
זה היה מבחן הביטחון הראשון שלי. לפני שקיבלתי את העבודה הזו, קיבלתי הצעת עבודה יותר מפתה בחברה רפואית שמאוד רציתי לעבוד בה. בהתחלה דחיתי הצעת העבודה במוסד התורני מכמה סיבות – הראשונה, מדובר בעבודה רק לשלושה חודשים. והשנייה, המשכורת לא הייתה מי יודע מה בכלל, סכום שבקושי אפשר לסגור איתו את החודש. בכל אופן, אחרי שאמרתי להם 'לא' התחרטתי, כי ידעתי בנשמה ובלב שאני צריכה לעבוד באותו ארגון, ושהעבודה הזו היא בדיוק הדבר שחיפשתי. וחוץ מזה, החלטתי שאין לי מה לדאוג בגלל הכסף, זאת דאגה מיותרת.
 
כך התחלתי לעבוד את 3 חודשי העבודה שלי באותו ארגון, וכבר בימים הראשונים הבנתי שזה המקום שאני רוצה להיות בו. אף אחד, כולל המנהל, לא יכול היה להבטיח לי קביעות, בעיקר בגלל העובדה שכסף מיותר לא היה שם.
 
השבועות חלפו והרגשתי שאני לא מוכנה לעזוב את המקום הנפלא הזה. "בורא עולם, אתה לא מוציא אותי מכאן, נכון? לא אחרי כל מה שעברתי עד שהגעתי לכאן". הרגשתי כמו ילד שמתעקש שייתנו לו את מה שהוא רוצה. ואלוקים הקשיב. קיבלתי קביעות, אבל לא היה שום שינוי בשורה התחתונה של התלוש.
 
בנקודה זו הדברים הפכו למעניינים מאוד.
 
אחרי כמה חודשים שעבדתי שם קיבלתי מקרוב משפחה מעטפה עם המחאה שעזרה לי לסגור את החודש, ואפילו להשאיר לי קצת עודף. זה היה על בסיס חודשי כל זמן שעבדתי באותו ארגון. עוד דבר מדהים שקרה אחרי תקופה קצרה: קיבלתי העלאה במשכורת, וביחד עם ההמחאה שקיבלתי כל חודש הגעתי לסכום יותר גבוה מהמשכורות שקיבלתי במקומות עבודה אחרים.
 
השנים חלפו, ושוב מצאתי את עצמי באותו מעגל – מובטלת בלי עבודה. הזמן עובר מהר. במשך כמה חודשים חיפשתי עבודה אך לא מצאתי, אולם ההמחאה מקרוב המשפחה המשיכה להגיע. משום מה, כל זמן שעבדתי באותו ארגון הרגשתי בנוח עם בכל פעם שהפקדתי אותה בחשבון הבנק שלי, אבל אחרי שעזבתי זה הרגיש לא כל כך נוח. מצד אחד ההמחאה הזו עשתה הבדל גדול במצב שלי בבנק, ומצד שני לא הפסקתי לצפות לצ'ק הזה כל חודש, ולא פעם תהיתי אם אני בוטחת במי ששולח לי את הצ'ק הזה יותר מאשר בבורא עולם…
 
המשבר הכלכלי הכה כמעט בכל נקודה בעולם, והסכום בהמחאה החודשית שקיבלתי התכווץ באופן דרמטי. אולי זה יישמע מוזר, אבל הרגשתי הקלה מסוימת, כי עכשיו הביטחון בבורא עולם יהיה יותר אמיתי. לא אשקר לכם, רציתי את הביטחון שהיה לי מהצ'קים האלה, זה עשה משהו. אבל לבורא עולם מחשבות ותוכניות משלו. בכל התקופה הזו חוויתי משהו מאוד מעניין: למרות המצב הכלכלי המאוד לא נח אליו נקלעתי, לא הרגשתי חרדות וחששות כמו בעבר. למה? כי הכל מהשם – הוא זה שנתן לי פרנסה ושלווה נפשית, והוא זה שלקח אותן, ומיליון אחוז (אם לא יותר) שיש לו סיבה מוצדקת.
 
זו הייתה תקופה של הידוק החגורה עד כמה שאפשר, למרות שלא הרגשתי שחסר לי משהו.
 
זה היה באותו יום, כשמיינתי ערימת קבלות של כל מיני דברים שרכשתי בעבר והופתעתי לגלות איזו בזבזנית הייתי. עכשיו אני מקציבה סכום לכל שבוע, משתמשת במזומנים עד כמה שאפשר, ולאחרונה גיליתי שבסוף החודש נשאר לי קצת עודף ביד, אני לא יכולה להסביר איך ולמה, אבל אני בטוחה שאלה העקבות של בורא עולם עם ההשגחה הפרטית והמתוקה שלו עלי.
 
כשזה מגיע לביטחון, בעיקר כלכלי, וזה משהו שאני עדיין מתחזקת בו מכיוון שהשאלות לא מפסיקות לנקר במוח, זה מעצבן כשזה קורה. כי כשאתה רואה כאלה ניסים מול העיניים שלך, דברים שאתה חווה על הבשר וחשבון הבנק שלך, אני לא מפסיקה להתפלא על עצמי איך אני עדיין מחפשת את כד הזהב שבסוף הקשת.