פאזל החינוך

אני אדם שוחר שלום. לא אוהבת
עימותים ואפילו משתדלת להימנע
מהם בכל מחיר. אבל מה קורה
כשהיד מתחילה להרכיב את החלקים
של הפאזל הכי מורכב בחיים?
 
 
הרבה נאמר בנושא חינוך ילדים. כולנו מכירים היטב את המורכבות והקשיים בחיבור הפאזל הזה שנקרא "הורים וילדים". יש כל כך הרבה חלקים שאין לנו מושג איך לחבר אותם נכון, וגם אם הצלחנו לחבר כמה חלקים לאיזו תמונה ברורה בצידו השני של הציור, עדיין, הדברים מעורפלים והמרכיבים השונים של התמונה זזים ומשתנים ללא הרף, לא מאפשרים לנו לקפוא על שמרינו ולהפסיק לחשוב, שהנה, הגענו למנוחה ולנחלה.
 
השאלות הרבות והבלבולים שמתעוררים בדרך מאלצים אותנו לגבש אמונות וקו מחשבה לגבי עצמנו, דרך בה היינו רוצים ללכת. אבל יש גם מקרים רבים בהם ישנה סטייה וחלק אחד, או כמה, לא מצליח להתחבר לדרך הזאת, ואז לא משנה כמה ננסה להפוך או לשנות את הזווית, עדיין, נאלץ למצוא פתרון יצירתי כדי שהתמונה תתחבר בהרמוניה.
 
אני אדם שוחר שלום. אני לא אוהבת עימותים ומריבות ואני משתדלת להימנע מהם בכל מחיר. בכל זאת, מול הילדים, אני נאלצת לעיתים להפעיל כוח ולהיכנס למאבקים על הרצון שלי המתנגד לזה שלהם.
 
החכמה היא לדעת לבחור את המאבקים האלו בזהירות. לא פעם אני מוצאת את עצמי במהלך תחרות משיכת-החבל הזו ושואלת את עצמי – למה אני מתעקשת כל כך למשוך את החבל לכיוון שלי? מה זה יועיל לי? והכי חשוב, האם זה יועיל לילדיי?
 
התשובה בדרך כלל מתבהרת בהסתכלות לטווח הארוך. האם הדרישה שלי תועיל לילד הזה? תבנה, תחזק אותו ותעזור לו להתבגר ולגדול? וגם כשיש בתמונה מחיר של כאב מידי, האם זה ימנע ממנו את אותו כאב בעתיד? האם התנהגות שלו תשתנה מעצמה ומעצם התבגרותו, או שמדובר במידות רעות שעלולות להתקבע או חלילה להחריף?
 
שמעתי סיפור על רב גדול שאירח אורחים מכובדים בערב שבת. אחרי הסעודה הילדים פרקו עול והתחילו לקפוץ ולהשתולל על הספות. הרב התעלם והמשיך בסיפוריו ללא הפרעה. שאלו אותו המכובדים מדוע הוא לא מעיר לילדים ומחנך אותם. ענה הרב בחכמה: "אין להעיר לילדים יותר מדי מכיוון שההערות מאבדות את תוקפן. לכן אני בוחר אותן בזהירות רבה. הילדים יגדלו, יתבגרו וב"ה יתחתנו וכבר יפסיקו להשתולל ולקפוץ על ספות, לכן אני לא טורח לחנך אותם בעניין הזה. לעומת זאת, אם אחד מהם ישקר לי במצח נחוצה, אזי אשב איתו ארוכות ואלמד אותו על מידת האמת. דבר שכזה אסור להזניח, שמא יגדל להיות אדם שהשקר מצוי בפיו בנקל".
 
ההיגיון הרב שעומד מאחורי הסיפור הזה עוזר לי פעמים רבות להבין מתי ללחוץ ומתי להרפות, וכך לבחור היטב על מה כדאי לי להתעקש מול ילדיי.
 
דבר נוסף וחשוב לא פחות הוא הדוגמה האישית שלנו. אני מרגישה היטב את הפערים שנוצרים אצל הילדים בנקודות בהן אני עדיין לא אוחזת בשלמות.
 
למשל, כשאחת הבנות שלי מושכת בכוונה ללבוש חולצות קצרות, במקום אלו בעלות השרוול עד המרפק, אני יכולה לפנות רק אל עצמי בדרישה לחשבון נפש. הרי גם אני חשה תסכול כשאני עומדת מול ארון הבגדים ומנסה למצוא את הדבר הקליל ביותר בימי הקיץ החמים, מייחלת למצוא את הקומבינה של כמה שפחות בדים, תחתיות וגופיות. גם אני עדיין אוהבת את המחשוף הקטן בעצמות הבריח ועושה הנחות בבד עד המרפק. אז מה הפלא שהקטנה משקפת כמו מראה את אותה תחושה או את התנהגות שלי?
 
וכשהילדה מבקשת אייפון מתנה ליומולדת גיל שש, גם אז אני צריכה לבדוק את עצמי ואת התנהגותי בעניין, קודם כל בעצם החזקת מכשיר שכזה ודומים לו ברשותנו. ובנוסף, מהי הדוגמה שאני נותנת לה כשאני מחוברת למכשיר הזה?
 
או כמו בשבת, כשאני שומעת אותה אומרת "אוף, הכל אסור ואסור בשבת", וחושבת לעצמי שרק הרגע הרגשתי את אותו מחנק שהיא מבטאת במילים.
 
במקרים אלו אני חוסכת במילים כי אני יודעת שהן לא באמת יעזרו, אלא רק ישמשו כפלסטר עד הפעם הבאה. הפתרון האמיתי והעמוק לבעיה טמון רק בי, בהתייחסות שלי לנושאים האלה. ככל שאתמיד להדק את היחסים שלי עם המצוות הקשות לי בכל הדרכים המצויות לנו כאנשים בוגרים, כך ייפרמו הקשרים שנוצרו אצל הסביבה הקרובה והקושיות יתרפאו וייעלמו מעצמן.
 
הדבר נכון גם לגבי עבודת המידות, שלום בית ומערכות היחסים שלנו עם בני אדם ועם בורא עולם.
 
בריאות הנפש שלנו תלויה במידה רבה במידת השמחה שלנו, באמונה שהכל לטובה ובהודיה אינסופית ותמידית. וככל שהמשקל שלהם במשוואת חיינו יגבר, כך נוכל לשחרר ולהרפות את המאבקים בחינוך הילדים. ואז, לאפשר לאבא שבשמים לעשות את עבודת החיבור של הפאזל הנפלא הזה שנקרא "הורים וילדים".