הזעם של בן הכט

לאחרונה אני חושב על בן הכט, לא
התסריטאי האגדי מהוליווד, אלא
זה היהודי, שיצא למלחמה עם עט
ומכונת כתיבה נגד מכונת הרצח
הנאצית. הזעם של בן הכט, אז והיום.
 
 
בן הכט נפטר לפני כ-50 שנה.
 
את הכט גיליתי כשהשאיפות שלי להיות תסריטאי בהוליווד החלו לפעפע בתוכי, בעיקר אחרי שסיימתי את הלימודים בקולג'. היו לנו הרבה דברים משותפים, לבן ולי, שנינו הגענו נולדנו באותו מקום, שנינו ילדים למשפחות יהודיות שלא היו מודעים ליהדות שלהם (לפחות עד גיל מסוים) וגם אני, כמו בן הכט, הגעתי להוליווד וכתבתי תסריטים לא מעטים.
 
אבל רק בן הכט הפך לתסריטאי הכי מפורסם ומשפיע בכל שנות הקולנוע האמריקאי. בימים של תור הזהב ההוליוודי, ב-1930 ו-1940, הוא כתב תסריט לסרט הגנגסטרים הראשון, המציא את הקומדיות הכי משוגעות, כתב תסריטים של סרטים קלאסיים ומחזות, כמו "הכותרת הראשית" – מחזה שהפך בהמשך לסרט, וכן שכתב את התסריט של הסרט המפורסם "חלף עם הרוח" ועוד.
 
לאחרונה אני מוצא את עצמי חושב על בן הכט, אבל לא בן הכט התסריטאי האגדי, אלא דווקא על בן הכט היהודי. מוצאו היהודי לא בראש מעייניו, אם אפשר להגדיר זאת כך, עד שהאנטישמיות, שפרצה וגאתה כמו גלי ים סוערים שמאיימים להטביע כל יהודי, הגבירה את המודעות העצמית שלו להיותו בן לעם היהודי. ומודעות זו גדלה יותר ויותר והפכה בשלב מסוים לזעם גדול. ב-1943 הזעם הזה הגיע לנקודת שיא כאשר נודע לו שלמעלה מ-3 מיליון יהודים נרצחו במחנות ההשמדה על ידי הנאצים בכל רחבי אירופה, ושום דבר לא נעשה כדי לעצור את מכונת הרצח הנאצית.
 
מאמרים נוספים בנושא:
זה 'קול' לשנוא יהודים
למה? שנאה שחצתה יבשות
מים  עכורים
 
הכט החליט לעורר את מודעות הציבור לנעשה באירופה בעזרת כישורי הכתיבה המיוחדים שלו, אחרי הכל, אנחנו מדברים על האדם שזכה לכינוי, ולא סתם, "שייקספיר של הוליווד", ובעיקר כדי להסב את תשומת ליבו של ממשל רוזוולט למעשי הרצח המתועבים שמתבצעים על ידי גרמניה, וכמובן את הנחיצות להציל את היהודים מהתופת בה הם נמצאים.
 
בחודש פברואר של 1943 אחד העיתונים פרסם את מאמרו המפורסם "זכרו אותנו", בו הוא מזהיר את אמריקה מהגורל המזעזע של היהודים בצידו השני של האוקיינוס. באותו חודש, גם העיתון הנחשב "ניו יורק טיימס" העניק לו במה גדולה בה הוא פרסם, בין שאר דבריו, את המודעה, שכמובן יצאה ממקום עמוק של הזעם שחש: 'למכירה לאנושות, 70,000 יהודים, 50$ ליחידה'. הוא המשיך לכתוב בעוד מגזינים ועיתונים נחשבים כדי לעורר את הציבור באמריקה למתרחש מעבר לים, מאמרים נגד האנטישמיות ועל השואה, על רצח נוראי של עם מול העולם שיושב מנגד ולא עושה דבר בנידון.
 
"הזעם שלי", כתב באחד ממאמריו, "הוא לא על התמימים שמתו חסרי הגנה, אלא על אלה שרצחו אותם. גם אם אחיה עד גיל מאה אזכור תמיד את הגרמנים האלה…"
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
אידיאלים  שנשכחו
עולם לא  מושלם
מפת דרכים יהודית
 
הוא לא פחד, גם אם זה לא היה פוליטקלי קורקט, לומר בצורה מפורשת את שמו של האויב ולהאיר את הזירה בה הוא מבצע את אחד הפשעים הגדולים שהאנושות ידעה. הוא לא בזבז זמן אלא אמר בצורה מפורשת שזו גרמניה, ולא סתם איזה פלג צמא לדם של חברה נציונל-סוציאליסטית סדיסטית, שפתח במלחמה עקובה מדם נגד היהודים, בטבח נוראי ואכזריות שלא נראתה כדוגמתה, אלא מדינה שלמה!
 
היום, כמעט שבעה עשורים אחרי השואה, וחמישה עשורים שחלפו מאז נפטר, אני חושב לא מעט איך בן הכט היה מגיב, אם איכשהו היה מתעורר בשנת 2014 ורואה מה נהיה מגרמניה ומה נהיה מהיהודים.
 
בעיני בן המאה ה-20 הוא היה רואה כיצד גרמניה, בה נלחם עם עט ומכונת כתיבה ב-1943, הפכה לאחת המעצמות המובילות והפופולאריות בעולם, כך על פי סקר שערך ה-BBC. הוא גם היה רואה את ישראל, המדינה היחידה בעולם של היהודים, צונחת לתחתית, כפי שמציג אותו סקר, "גוברת" על צפון קוריאה, פקיסטן ואירן בפופולאריות שלה.
 
הוא גם היה רואה איך ספרו של הצורר והארכי-רוצח היטלר ימ"ש – "מיין קאמפף", הופך לרב מכר באתרים כמו "אמזון" ו"אייטיוב".
 
מה עוד הכט היה רואה באותם עשורים בהם לא "נכח" בעולם?
 
אהה, גם את יונתן פולארד, יהודי שהואשם בארצות הברית בריגול לטובת ישראל, יושב בכלא ונמק כבר 30 שנה (ולמרות שכבר ריצה את העונש המקסימאלי והיה צריך להשתחרר מזמן. הוא גם היה שומע, כמו כולנו, אמירות מאנשים בכירים בארצות הברית, כמו ראש הסי.איי.איי לשעבר, שטען שפולארד בכלא בגלל מניעים אנטישמיים!) והכי מצחיק, שלא מזמן נחשפה פרשת הריגול הגדולה שידע העולם – ארצות הברית מרגלת אחרי כל העולם, כולל ישראל.
 
הוא היה רואה גם את אירן צועקת שוב ושוב לכל מיקרופון אפשרי שהיא רוצה למחוק את ישראל מהמפה עם נשק גרעיני שנועד לצורכי "שלום", ובמקביל את האפאתיות שמפגינה הקהילה הבינלאומית בעניין, כמו גם בזוועות שמתחוללות בסוריה.
 
והוא גם היה רואה את הלחץ המכוון שמופעל על ישראל 24/7, רק כדי להעלים אותה לאנשהו, עם הסכמי שלום וויתורים שלא נשמעו כדוגמתם.
 
בסצנת פלאשבק (אפקט שתסריטאים אוהבים להשתמש בו) הוא שוב היה עד לאנטישמיות והאלימות שעולות שוב על פני השטח, כמו זו שהייתה לפני מלחמת העולם השנייה והובילה לרצח של שישה מיליון יהודים (ויש האומרים יותר) על יבשת בה נמצאות מדינות שמגדירות את עצמן 'נאורות', במיוחד זו שביצעה את הרצח הזה.
 
ואני לא מפסיק לתהות איך בן הכט היה מבטא את הזעם שלו הפעם.
 
זעם יכול להיות דבר טוב. אם האפשרויות הן אפאתיות וכבדות מול זעם – הזעם עדיף, מכיוון שהוא מוביל לנקיטת פעולות מסוימות. הזעם של בן הכט מ-1943 יכול לשמש לנו דוגמה. למרות שהיה עלול לשלם מחיר כבד – קבירת הקריירה וריחוק של כל אנשי המקצוע איתם עבד, חברים ועוד, הוא השתמש בזעם כאמצעי לקריאת התעוררות לאוכלוסיות שלא יכלו (או לא רצו) לשמוע את הקריאה הזו בסביבתם.
 
אנחנו יכולים להשתמש בזעם של בן הכט, אפילו בחלקו, היום – במיוחד עם האפקט העצום שעשה בו – קריאת התעוררות. אנחנו יכולים להשתמש בו גם כזרז להפצת האמונה בעולם, לתשובה ותפילה ממקום עמוק, להתחנן לבורא עולם, אבא שבשמים, שיעזור לנו וירחם עלינו. כי היום, יותר מתמיד, אנחנו צריכים כל עזרה ורחמים משמים, ואם נפעל – נקבל!