האורח של אבא

הוא הצביע על מקום בחדר שלא
היה בו שום דבר. זה קרה גם בפעם
הקודמת, אבל הפעם שאל אותי
פעמיים מי האיש הזה שעומד שם.
הסתכלתי, לא היה שם אף אחד…
 
 
"את רוצה שאבא שלך יקבל טיפול אגרסיבי?"
 
האמת, הייתי קצת המומה ולא ידעתי מה לומר.
 
זה היה ביום שישי בצהריים של חודש כסלו (דצמבר), שבת בפתח ואבא היה מתוכנן לעבור למחלקת טיפול נמרץ נשימתי בבית החולים. המבט על פניי הסגיר בפני הרופא את העובדה שלא הבנתי על מה הוא מדבר. "את צריכה לחשוב על זה ב-12 השעות הקרובות", הוא אמר. אבל האסימון עדיין לא ירד.
 
"למה אתה מתכוון כשאתה אומר 'טיפול אגרסיבי'?" שאלתי בנאיביות. והוא הסביר לי שבמצב של דום לב, כשיש כשל מערכות, יש אפשרות לא לחבר למכונת הנשמה או כל אמצעי אחר שעלול להאריך את הסבל של אבא. הבנתי באותו רגע שהוא מבקש ממני להחליט בעניין שענק ממני באינספור מידות – חיים ומוות.
 
מעניין ומפליא גם יחד איך המבחנים שבורא עולם נותן לי תמיד, ברובם הגדול, מתרחשים דווקא לפני שבת. החלטה כזו אני לא יכולה לקבל לבד, לכן חייגתי במהירות לרב שאני בדרך כלל מתייעצת איתו, אבל לא הייתה תשובה. ניסיתי רב אחר, אבל הטלפון שלו לא היה זמין. מה אני עושה? בבית החולים החליטו להעביר את אבא לטיפול נמרץ, ועם הידיעות התורניות שיש לי על קדושת החיים הסכמנו שחייבת להיות התערבות מסוימת. שיש דברים שצריך לעשות, ויש דברים שאפשר לוותר עליהם.
 
מאמרים נוספים בנושא:
המתת חסד, נקודת מבט רוחנית
הפרידה  מאבא
גם כי אלך בגיא צלמוות – אתה שם!
 
השבת עברה רגוע, יחסית, על אבא בנסיבות האלה. הוא הצליח לשרוד את 12 השעות הקריטיות. בתחילת השבוע, ניגש אלי רופא נוסף ולקח אותי הצידה ושאל… כן, ניחשתם – האם אני מעוניינת שאבא יקבל טיפול אגרסיבי? העניין הזה חזר על עצמו כמה פעמים, ובכל פעם הרופא אמר שיש לו "ניסיון רב" במצבים כאלה, במיוחד עם יהודים אורתודוכסים כמונו (אני גרה באנגליה). והאמת, הוא נשמע מאוד משכנע.
 
החשיבה מאחורי השאלה הגורלית הייתה, שאם הטיפול שהם נתנו לו לא יעזור או לא ישפר את המצב שלו בטווח הארוך, למרות שהוא הגיב די טוב לטיפול עם כל שעה שעברה, אז עדיף יהיה אם ננתק אותו ממכונת ההנשמה, שלעניות דעתי המאוד לא מקצועית רק עשתה עבודתה נאמנה ועזרה לאבא שלי לחיות. ואחרי הניתוק, להעביר אותו למחלקה בה הוא פשוט יעצום עיניים וזהו. הכל יהיה כל כך שלו ורגוע…
 
אהה… סליחה, אבל לי זה נשמע כמו להחיש לו את המוות, דבר שאסור על פי ההלכה ואמרתי לרופא את מה שאני חושבת. "מצטער, אבל אנחנו פועלים על פי חוקי הרפואה והמוסר של אנגליה"…

השארנו את זה כך, וסיכמנו שאנסה ליצור קשר בהמשך עם הרב. בינתיים, המשכתי להתפלל לבורא עולם שיעזור לאבא שלי. בסופו של דבר דיברתי עם רב מישראל והסברתי לו את המצב, "אתה יודע, כבוד הרב, אני מרגישה שאני עומדת בפני החלטה לא קלה בכלל, מבחינה רגשית היא מאוד קשה לי, או שמא זה רק הדמיון שלי?…"
 
"יעל" הוא אמר לי בקולו המרגיע, "את לא מדמיינת שום דבר, את חייבת להיות חזקה, כי זה מה שהם רוצים לעשות. ההלכה היהודית אומרת שהם חייבים להמשיך לטפל בו ולעשות הכל כדי להאריך את חייו, ואחרי שכבר חיברו אותו למכונת הנשמה אין היתר לנתק אותו! בקשר להחייאה במקרה חירום, הכל תלוי באיזה מצב הלב שלו. ייתכן שההחייאה לא תועיל לו בכלל, אבל אם הלב לא נמצא במצב הקריטי הזה, כמו שאת אומרת, אז הם צריכים להמשיך להחיות אותו".
 
איזו הקלה הרגשתי אחרי השיחה עם הרב. הרגשתי שהייתי במרחק נגיעה מקבלת ההחלטה הלא נכונה עד ששוחחתי איתו.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
הפרידה מסבתא  אירמה
מעבר  לחיים
הוא מת  מפחד
 
אבא הגיב לטיפול והועבר למחלקת שיקום, משם היינו אמורים לחזור הביתה. השבועות שעברו היו בין הימים הכי חשובים ומשמעותיים בקשר שלי עם בורא עולם, כי השקעתי את כל כולי בתפילה, לא היה לי שום דבר חוץ מהתפילה והאמונה שבורא עולם שומע אותי, מנחה אותי ועוזר לי, ובעיקר לאבא שלי. היו רגעים שהצלחתי להוציא את המילים, והיו רגעים שהמילים נתקעו כאילו מסרבות לצאת. אבל אני בטוחה שההתבודדות שלי עלתה כמה שלבים טובים. בפעם הראשונה הרגשתי שהתפילה הופכת למשהו מוחשי, שהיא פועלת, שהיא מזיזה דברים. בפעם הראשונה הרגשתי שהתפילה היא משהו שאני רוצה לעשות ולא חייבת לעשות. השמחה הכתה בי בגלים נפלאים וגדולים למרות הסבל של אבא ושלי.
 
בשבוע שאבא היה אמור לחזור הביתה הגיעה השיחה המבהילה מבית החולים. רצתי כמו מטורפת לטיפול נמרץ, לשם הוא הוחזר, ושוב המראות הקשים – מכונת ההנשמה, הצינורות השונים, המקום בו הוא היה באותו חודש דצמבר. וכמובן, אותה שאלה – האם לבצע החייאה? הפעם הייתה לי תשובה, הייתי רגועה. הסברתי להם את החשיבות שיש לנשמה כל זמן שהיא בגוף ועל כך שהחיים ניתנו לנו במתנה מבורא עולם, והוא ורק הוא רשאי לקחת אותם בחזרה.
 
ובטיפול נמרץ אבא שוב הגיב לטיפול, המצב היה יציב. נשמתי לרווחה.
 
למחרת, כשהייתה עוד התקדמות, חוויתי איתו משהו שילווה אותי כל חיי. אבא היה נראה, למרבה הפלא, נפלא. ממש כמו אדם בריא. היה לו מצב רוח טוב, הוא היה שמח, מחייך וצוחק. כמעט נלהב. גם הצוות במחלקה שם לב לזה. הוא צחק וצחק, ואני באמת לא יודעת למה. בשלב מסוים הוא הצביע על מקום בחדר שלא היה בו שום דבר. הוא עשה את זה גם בדצמבר ושאל אותי פעמיים מי האיש הזה שעומד שם. הסתכלתי, לא היה שם אף אחד. "אין שם אף אחד, אבא" השבתי. אבל הוא נשם ולא אמר כלום. הפעם הוא הצביע לאותו מקום וחייך כנראה לעוד אורח רואה ואינו נראה. אולי יש שם מישהו אחרי הכל? ואולי רק אני זו שלא רואה אותו?…
 
"אבא, מי זה?" שאלתי.

"הו…" אמר והניח את הראש על הכר וחייך, "זה החתן" השיב. נראה לי שהוא נמצא באיזו שמחה…
 
יומיים עברו ואבא החזיר את נשמתו לבוראו, עזב את העולם הגשמי הזה, הגשר, ועבר לעולם האמת. הוא נפטר בדיוק לפני שבת. הוא עצם את עיניו ונפטר בשלווה ורגיעה שלא ראיתי עליו אף פעם.
 
ב'שבעה' אמרו לי שהנשמה שלו זכתה להיפטר ביום כזה, כמה שעות לפני כניסת שבת, וזה זכות גדולה לנשמה. וההרגשה שהוא מרגיש טוב וכביכול חוזר לעצמו, גם זה די מוכר, כך הסבירו לי, שאדם העומד להיפטר מן העולם לפעמים מרגיש פתאום טוב, כאילו מחלים ממש, ואז נפטר. למה? כי הנשמה מתכוננת לעזוב את הגוף ומגיעה לשלב גבוה יותר. אבא היה אדם תמיד שמח למרות המחלה ממנה סבל, ותמיד הכיר תודה לכל מי שעזר לו, וזה מבלי שקרא את ספריו של הרב שלום ארוש. אני בטוחה שהוא היה בנשמתו חסיד ברסלב אמיתי.
 
לעילוי נשמת אבי, חנוך בן ישראל ת.נ.צ.ב.ה.